כל מה שחשוב ויפה
אלייזה דאגלס ב־Youth של אן אימהוף. צילומים: מ״ל
אלייזה דאגלס ב־Youth של אן אימהוף. צילומים: מ״ל

לפני ואחרי // אן אימהוף: נעורים

חמש שנים אחרי שזכתה בפרס הביתן הטוב ביותר בביאנלה בוונציה, אן אימהוף יצרה בתערוכת היחיד במוזיאון הסטדליק באמסטרדם חוויה שלופתת את הבטן, לא משחררת, ומעוררת דחף פיזי לברוח מהמוזיאון

לפני

להגיד שחיכיתי בכליון עיניים לתערוכת היחיד של אן אימהוף במוזיאון הסטדליק באמסטרדם יהיה אנדרסטייטמנט. החוויה שעברתי בפרפורמנס שיצרה בביתן הגרמני בביאנלה בוונציה ב־2017, ושעליו זכתה בפרס אריה הזהב לביתן הטוב ביותר של אותה שנה, נשארה איתי הרבה אחרי אותו ביקור ונחקקה במוח, בלב ובבטן – עד היום, חמש שנים לאחר מכן.

ב״פאוסט״, העבודה שיצרה אימהוף לביאנלה, קבוצה של צעירים הציגו פרפורמנס מבוסס מחול, תנועה, סאונד וחלל, שגרמו לקהל לנוע סביבם, מעליהם, מתחתיהם, וללא הרף לנסות ללכוד את יופיים ואת פשר ההתפתלות שלהם. הפרפורמנס עצמו היה תובעני, מהפנט וממושך.

אני לא בטוח שאני יכול לספר על מה הוא היה, מה היה הסיפור מאחוריו, אבל אני כן יכול להיזכר בכל אחת ואחד ממשתתפיו וביכולת שלהם ליצור ״תמונת עולם מנוכר וקורע לב, סערה מטלטלת המותירה את הצופים נטולי קתרזיס, בתחושת ׳רגע לפני׳ שאינה באה על סיפוקה״, כפי שתיארה זאת חגית פלג רותם בכתבה בעקבות הביאנלה.

אין פלא אם כך שהייתי מאוד סקרן לקראת התערוכה. אם היה דבר אחד שעורר אצלי חשש, מעבר לחשש מאכזבה, שלושה שבועות לפני כן ביקרתי בלונדון בתערוכת היחיד המקבילה שלה בגלריה ספרוט־מאגר בלונדון. התערוכה, שהתפרשה על ארבע קומות הגלריה, הייתה עירוב לא ברור ולא מזמין של מבוך סטרילי שהיה בנוי מלוקרים, מכשירי כושר, ציורים אבסטרקטיים חסרי פשר, רישומי עיפרון של דמויות לא פרופורציונליות ועבודת וידאו אחת מפעימה שמככבת בה אלייזה דאגלס, בת זוגה בעלת המראה המהפנט.

דאגלס יושבת בסרט ללא חולצה, שלג (מזויף?) יורד סביבה, כשהיא מרימה את זרועותיה כמו כנפיים, או סוטרת בפניה עד שנראה שהיא מדממת (בשלב מסוים היא צורחת). התחושה בו בזמן מתוחה, מלנכולית, מרהיבה ועגומה. אי שקט דחוס. ומכאן הסקרנות רק גברה.

גלריה ספרוט־מאגר, לונדון

גלריה ספרוט־מאגר, לונדון

תוך כדי

ההחלטה החכמה הראשונה שקיבלתי הייתה לפנות חצי יום לתערוכה, לא עניין של מה בכך במהלך ביקור קצר באמסטרדם. ההחלטה החכמה השנייה הייתה להשאיר את האייפון בכיס על מצב שקט ולהתמסר; לחכות עם הצילומים לסוף; לא להתפתות. 

בתערוכה בסטדליק בנתה אימהוף מבוך נוסף, עולם תחתון דיסטופי אדמומי ואפל בצורת מבוך, שמורכב מלוקרים, מיכלי מים, צמיגי מכוניות, עבודות אמנות, רישומים וציורים, קירות זכוכית מעושנים, אופנועים, קסדות, ועוד אינספור חפצים. בטקסט הקיר בפתח התערוכה נכתב שגבולות המבוך מרמזים לאילוצים של מבנים חברתיים, לחרדות ולתחושות הקלסטרופוביות שהם מעוררים, תוך התייחסות לסוגיות של זהות ודיסמורפיה גופנית.

התחושה במהלך ההליכה במבוך הייתה של דיסאוריינטציה. דריכות. המתנה שמשהו יקרה. שהאוביקטים עלולים להתעורר לחיים בכל רגע. של מתח שעשוי להתפוגג (ואולי לא). שמאחורי כל פנייה יכולה לחכות הפתעה לא נעימה. של עולם אפל שלא ברור טיבו.

התחושה במהלך ההליכה במבוך הייתה של דיסאוריינטציה. דריכות. המתנה שמשהו יקרה. שהאוביקטים עלולים להתעורר לחיים בכל רגע. של מתח שעשוי להתפוגג (ואולי לא). שמאחורי כל פנייה יכולה לחכות הפתעה לא נעימה. של עולם אפל שלא ברור טיבו.

בחלקה השני של התערוכה מבוך נוסף הורכב מלוקרים, בדומה לתערוכה בלונדון – אותם הלוקרים שאפשר למצוא במסדרונות של בתי ספר תיכון, בחדרי הלבשה ובחדרי כושר; בסביבות מעבר. בסופו של המבוך הוקרנו שני סרטים מהפנטים: האחד עם סוסים דוהרים בשלג, והשני בכיכובה של דאגלס, מתהלכת בחצר מושלגת של בניין ניאו־קלאסי ליד מוזיאון הגראז׳ לאמנות עכשווית במוסקבה (שם התערוכה הייתה אמורה להיפתח מה שלא קרה בסוף בעקבות המלחמה בין רוסיה לאוקראינה). 

החצר הנטושה כוסתה בשלג פריך, שנדמה שרגל אדם לא דרכה בו, בניגוד לקירות שכוסו בגרפיטי, עקבות יחידים לפעילות אנושית. פעם אחר פעם דאגלס צועדת ברחבי החצר הנטושה. המצלמה נעה בין תיעוד מרחוק לבין נקודת המבט של דאגלס. היא נראיתה תקועה, לא מצליחה למצוא מוצא, מתחילה את המסע שלה בכל פעם מחדש, מחפשת תשובה, ממש כמו המבקרים במוזיאון.

Youth, מוזיאון הסטדליק, אמסטרדם

Youth, מוזיאון הסטדליק, אמסטרדם

אחרי

נעורים. אחרי הביקור בתערוכה ניסיתי להבין את השם של התערוכה, Youth, ואת הניגוד בין הצבעוניות האפלה של אימהוף לצבעוניות השמחה שלכאורה מאפיינת את תקופת הנעורים. מה יש בתקופה הזו שאנחנו כל כך כרוכים אחריה? תקופה של שינוי גופני, הורמונלי, מלא תשוקה ובלבול, עם סוגיות של (חוסר) ביטחון עצמי וחוסר ודאות, פוטנציאל אינסופי ושינוי תמידי. איזה מבט מטריד יוצרת אימהוף על הנעורים, בחוויה סוחפת שמפעילה את כל החושים, ומעוררת דחף פיזי כמעט לברוח מהמוזיאון.

ואז נזכרתי בפרפורמנס הראשון שיצרה אימהוף, עבודה שכבר אז הייתה רדיקלית עם התרסה מגדרית ותרבותית. היא שכרה חלל של מועדון חשפנות והחליפה את הבמה שמשמשת בשגרה רקדניות עירומות בזירות אגרוף ובלהקה שניגנה מוזיקה חיה. ההוראות למשתתפים היו פשוטות: להמשיך להתאגרף כל זמן שהמוזיקה נמשכת, ולהמשיך לנגן כל זמן שהמתאגרפים עומדים על הרגליים.

ואז ניסיתי למצוא מילים לתחושה שיצאתי איתה מהתערוכה. הרגשתי תקוע במשך כמה ימים עד שעלה לי הדימוי הבא: יש את הרגע הזה בסרטים ההוליוודיים שסכין ננעצת בבטן של גיבור הסרט. אם היה אפשר לצפות שהוא יקרוס תוך שניה, יצרח מכאב, או לפחות יתעלף, מה שקורה בהוליווד הוא שהגיבור קופא במקום, המצלמה מתעכבת על פניו בזמן שהוא צריך להפנים את מה שקרה לו זה הרגע ולהחליט מה עכשיו: לנסות לשלוף את סכין או לקרוס בחוסר ברירה.

חודש לאחר הביקור בתערוכה והתחושה הזו לא מרפה; הסכין עדיין שם. עוד לא החלטתי אם לשלוף אותה ולהמשיך הלאה, או לקרוס ולקוות לטוב. 


אן אימהוף | נעורים
מוזיאון הסטדליק, אמסטרדם
נעילה: 29.1.23

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אורית גולדמן

    לא יודעת מה כל כך הרתיע והפחיד אותך או נטע בך רגש של לברוח. אני קיבלתי תחושה של בדידות בעיקר

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden