כל מה שחשוב ויפה
עילית אזולאי בביאנלה בוונציה. צילומים: Jens Ziehe ועילית אזולאי
עילית אזולאי בביאנלה בוונציה. צילומים: Jens Ziehe ועילית אזולאי

הביאנלה בוונציה 2022: ביתן המַלכְּוּת של עילית אזולאי

בביתן הישראלי בביאנלה עילית אזולאי מנסה לתת זווית ראייה חדשה להיסטוריה של נשים במזרח, אך מתקשה לדלג על הפער בין המדיום למסר

הכניסה לביתן הישראלי בגני הביאנלה בוונציה קיבלה תפנית תחת שרביט המלכות של עילית אזולאי, הנציגה הישראלית לביאנלה ה־59. בתערוכה מַלכְּוּת, אזולאי החליטה שהכניסה לביתן תהיה ממזרח, משם אנו הישראלים (ובכלל עמי המזרח) מגיעים לאירופה, באופן סמלי ומעשי. חזית הביתן האלגנטי שתכנן זאב רכטר ב־1950 פונה למדשאה המרכזית של הג׳רדיני. אם אזולאי התכוונה לכך או לא – אפשר לראות לא מעט משמעות בהפניית המבט לחצר האחורית.

הפרט הקטן הזה, שעלול לחמוק מעיני המבקרים בתערוכה, מעיד על אזולאי ועל עבודתה לא פחות מהסיפור שרקחה ועטפה בו את התערוכה. אזולאי עובדת במחוות קטנות המשלחות אדוות של משמעות. היא מסיטה במקצת את המקור, ויוצרת זווית ראייה חדשה. היא בודה סיפור, ומובילה אותנו לפתחו. עוברים את חלונות הזכוכית ונכנסים בפתח כמעט חבוי אל החצר, שהייתה לה עדנה והיא מקבלת את פני הבאים עם מזרקת מים מפכים ותבליט בטון שמעטר בכותרת גבוהה את הדלת שהפכה לכניסה הראשית (אדריכלות אסף קימל; התערבויות במרחב יונתן טואיטו; התבליט של האמן שגיא אזולאי, אחיה של עילית).

עילית אזולאי. צילום: מל

עילית אזולאי. צילום: מל

תשומת הלב לפרטים השוליים לכאורה ניכרת גם בלוגו ובכותרת מַלכְּוּת – מילה מומצאת בעצמה, שהיא התעקשה למצוא לה מקבילה בערבית ובאנגלית. שלוש השפות נארזו יחד בעיצוב של מורן מינץ, מנהלת הסטודיו של אזולאי. וכפי שנאמר ״במילה נברא עולם״ – הלוגו על דופן הביתן והצליל של המילה הם לטעמי עבודה לא פחות משמעותית מיצירות הצילום המעובד שבביתן פנימה.

צלילים מעסיקים את דמיונה וממלאים את עולמה של אזולאי, שהזמינה לפרויקט את אמנית הקול הפלסטינית מייסון קרמאן. כמי שיוצרת באמצעות תקשורת קולית (במילים פשוטות – תקשור) עם ישויות ועולמות שמעבר לזה שאנחנו מהלכים בו, עבודת הסאונד של קרמאן מציעה לאוזנינו שפה רביעית, בלתי נהירה אך מלאת כוונה והרמוניות. השירה מהדהדת בחלל הכמעט ריק של הביתן.

״מַלכְּוּת היא סיפור בדיוני שיתופי, ריזומטי, מבוסס מחקר, הממזג סיפורים והיסטוריות״ כותבת עליו האוצרת, שלי הרטן. וההיסטוריות הללו הן מפתח להבנת הנקרא. בניגוד להיסטוריה האחת, המקובלת כאקסיומה, עבודתה של אזולאי פונה למחוזות סיפוריים ובדיוניים – היא לוקחת חומרים קיימים ומחפשת בהם ״את מה שלא רואים״.

הפרויקט של אזולאי מתבסס על ארכיון צילומים משנות ה־40 של המאה הקודמת – אוסף כמעט נשכח של היסטוריון אמנות וארכיאולוג בשם דייוויד סטורם רייס (1913-1962), שהתמחה בכלי מתכת איסלאמיים מימי הביניים. הכלים שצילם היו אופייניים למתנות רשמיות, שניתנו כחלק מסחר חליפין פוליטי ברחבי המזרח התיכון. הם נסחרו בלבנט והתגלגלו למוזיאונים ולאוספים פרטיים במערב (אליה נכנסו לא פעם דרך ונציה).

הכלים משובצים בכסף וזהב ומצולמים בתקריב, בעדשת מאקרו – וזה אולי מקור החיבור העיקרי של אזולאי לאוצר החבוי הזה, שהסתתר במרתפי המוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים. ״הוא עבד במאקרו ואני עובדת במאקרו, אם כי הטכנולוגיה השתנתה״, אמרה אזולאי בימים הנרגשים של פתיחת התערוכה.

תקלה במבני הכוח העולמיים

אזולאי, בת 49, בוגרת בצלאל, חיה ועובדת בשנים האחרונות בברלין ובתל אביב ומיוצגת בגלריה ברוורמן. לאורך הקריירה שלה פיתחה שפה אמנותית ייחודית. היא עוסקת במחקר צילומי ארוך ומצטבר של עדויות היסטוריות, באמצעות תיעוד חפצים ומקומות. האוסף של סטורם רייס היה עבורה מכרה זהב קטן ובמהרה הפך לסריקות דיגיטליות, שעליהן שקדה במה שהרטן מכנה ״מלאכת־יד דיגיטלית עמלנית״. דרך מה שמצאה בכלים ובצילומים – ויותר מכך – דרך מה שלא ראתה שם – הגיעה אזולאי לנושא התערוכה שלה.

״מה שמשך אותי הייתה ההסתכלות איך גבר לבן, מערבי בריטי ממוצא יהודי אוסטרי, מסתכל על כלים מהעולם האיסלאמי. ללמוד את המבט שלו, ואז ההסתכלות על הכלים עצמם, שמתארים סצנות של ציד ושל ניצחונות. להסתכל על מה שלא רואים – נשים״.

אלה הודרו מהתמונה, מהכלים החגיגיים והטקסיים הריקניים הללו. מן הסתם ידיהן היו מלאות בעבודה עם הכלים היותר שימושיים. במקרה מסויים הן דווקא כן מופיעות – באיור לסיפור ״עץ הנשים״, שמשווה אותן לציפורים ומגנה את פטפטנותן וקלות דעתן. אזולאי מעניקה לנשים־הציפורים המאויירות את היכולת לעופף חופשיות.

מה שמשך אותי הייתה ההסתכלות איך גבר לבן, מערבי בריטי ממוצא יהודי אוסטרי, מסתכל על כלים מהעולם האיסלאמי. ללמוד את המבט שלו, ואז ההסתכלות על הכלים עצמם, שמתארים סצנות של ציד ושל ניצחונות. להסתכל על מה שלא רואים – נשים

לגישתה של האמנות היא שַליטת המַלְכּוּת (ולא היא עצמה), ובממלכת האמנות שולט הגיון אחר. סיפורה הוא סיפור של העצמה נשית ותרבותית, ואזולאי רואה אותה כמי שקמה מתוך קריסת מערכות כוללת, כתוצאה מ"תקלה" במבני הכוח הפטריארכליים והלאומיים העולמיים.

העבודות המודפסות הן פוטומונטז׳ים גדולי מידות ששובצו בקירות הביתן. הן נראות כתיעוד של עבודת רפאות ארכיאולוגית (רסטורציה). אלא שבמקום לשחזר את התרבות על פי חלקי הפאזל, כנהוג בארכיאולוגיה, בפועל הן מפרקות את המציאות הידועה ויוצרות עולם חדש ובדוי. אזולאי משבשת את הממצאים ומשנה את המגדר של חלק מהדמויות החרוטות על גבי הכלים. התוצאה מושכת ומעניינת, אך נותרת קרה ומרוחקת מהסיפור הטעון שהיא מנסה למסור.

לדברי האוצרת שלי הרטן: ״ברוח המסורת האמנותית של הפיכת הבלתי־נראה לנראה, אזולאי יוצרת את מַלכְּוּת במרחב הדיגיטלי ומדמיינת את גלגולי החיים הבאים של דימויים ותמורותיהם״. גם דמות החוקר, שנטל את חייו בגיל צעיר, זכתה לגלגול חדש בדמות האמנית. הוא אמנם מוזכר בטקסטים המלווים את הביתן, אבל הדרמה של סיפורו האישי אינה נוכחת.

יש שיגידו דוקו־פיקשן אבל זהו דוקו לכל דבר. עבודת המחקר שלי בדרך כלל מתבססת על הסיפור המדובר, על עדויות בעל פה. כאן לא היה את מי לראיין ומהר מאוד פניתי למחוזות הדמיון. וכאישה – הרגשתי שיש בכך זמן וצורך – שזה הזמן, אולי אפילו מאוחר

 ״יש שיגידו דוקו־פיקשן אבל בעיניי זהו דוקו לכל דבר. עבודת המחקר שלי בדרך כלל מתבססת על הסיפור המדובר, על עדויות בעל פה. כאן לא היה את מי לראיין ומהר מאוד פניתי למחוזות הדמיון״, מסבירה אזולאי. את הסיפור טוותה בעקבות צילומי הכלים, ״וכאישה – הרגשתי שיש בכך זמן וצורך – שזה הזמן, אולי אפילו מאוחר״.

לצד הנשי של עבודתה – שמתחבר מצוין לקריאת הכיוון (וההיסטוריות) של האוצרת הראשית של הביאנלה, צ׳צ׳יליה אלמני – אזולאי מוסיפה צד אתני. כניסה ממזרח במקום ממערב, תקרה בכחול אולטרמרין ומספר עמודים שנעטפו בקטיפה כחולה, נועדו ליצור הדרת מלכות ולהזכיר את מקור הפיגמנט הכחול יקר המציאות, באבן הטובה לאפיס לזולי, שמגיעה מהמזרח (מאפגניסטן). אזולאי לא מתכחשת גם לאסוציאציה לדגל ישראל.

אך כפי שהעבודות, למרות ההשקעה המשמעותית שניכרת בהן, נותרו מרומזות בלבד, כך גם ההקשר המזרחי שהיא יוצקת לביתן נותר קלוש ותלוש. יכול להיות שהמינימליזם המורגש בשטח הוא תוצאה של מחסור בזמן ובמשאבים. באופן אידיאלי, העבודה לקראת הצגה בביאנלה תדרוש לפחות כשנה וחצי. אזולאי קיבלה את ההודעה על בחירתה פחות מחצי שנה לפני המועד. הפעם היה זה חוסר התפקוד של משרדי הממשלה (הנציגות בביאנלה נמצאת באחריות משותפת של משרד התרבות ומשרד החוץ) בחסות הקורונה ושלוש מערכות בחירות, ולמרות הדחייה של התערוכה בשנה, שהייתה אמורה לתת יותר זמן להכנות.

״כשקיבלתי את ההודעה כבר הייתי עמוק בתוך הפרויקט. עבדתי על זה מתוך מחשבה שאם אבחר או לא אבחר – הפרויקט הזה ייצא לפועל״, היא אומרת. אם כי ניכר שעוד זמן עבודה היה יכול לתרום לעבודותיה עוד שכבות ועוד עומק. הפער שבין המעשייה לתוצאה ניכר לעין והביתן הישראלי לא עוטה את אותו ממד פלאי וסוריאליסטי שמאפיין את מיצבי הצילום שלה. הפעם הסיפור נשאר ברמה הרעיונית ולא מצליח לייצר תגובה רגשית או את אותה חמימות מזרחית, נשית, דמיונית ככל שתהיה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

4 תגובות על הכתבה

  1. תמה

    אז בסוף זה הדפסות על הקיר, בעיקר?

  2. שרונה

    אני חייבת להגיד שרק אחרי שקראתי את הכתבה הבנתי את ענין הכניסה מאחור. מאחר והביתן ניצב בסמוך לביתן האמריקאי(הנפלא ושאין בו צורך אפילו במילה אחת כדי להבין למה התכוונה האומנית) כל הקהל נכנס הדלת הקדמית. ובעניין התוכן – קראתי את כל המניפסט ועוד אי אילו כתבות על התערוכה ואני חייבת לומר שאני עדיין לא מבינה למה כ"כ הרבה מילים וכ"כ מעט תוכן ממשי…

  3. סיגלית אהרוני

    ביקרתי בביתן של עלית אזולאי, אהבתי מאוד את העבודה, את הסאונד, הצבעים, האוצרות והפיזור בחלל. ומבלי להבין לעומקם של דברים חוויתי את תהליך העבודה בעזרת עושר הדימויים, הצבעים, האלגנטיות העיצובית והסאונד המדהים שליווה אותה כבר מהשלט ומהפונטים המדהימים בשלושת השפות – מלכות… יפה מאוד!

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden