מעל ומתחת לשטיח: ״גלגולו של קסם המזרח״ במוזיאון לאמנות האסלאם

התערוכה ״שטיחים – גלגולו של קסם המזרח״, במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, פותחת צוהר לנפתולי הקסם האקזוטי שטמון בשטיחים מזרחיים. באמצעות האסתטיקה העשירה שמאפיינת אותם, משורטטת תמונה מרתקת המתחקה אחרי אחד האלמנטים המשמעותיים בעולם העיצוב – משחר ההיסטוריה ועד היום.

״השטיחים האלה הם ׳האבות הקדמונים׳ של השטיחים היום״, אומרת נעמה ברוש, שאצרה את התערוכה יחד עם עידית שרוני. ״יש ביניהם כאלה שגילם כ־400 שנים, והעובדה שהם שרדו שנות שימוש כה ארוכות מרגשת ומעידה על איכותם. אמנות אריגת השטיחים ככלל נושאת איתה מסורת ארוכה יותר מכל אמנות מוסלמית אחרת, ומגלמת התייחסות מאפיינת ברוח ׳ארט דקורטיב׳: הערך האסתטי של חפצים משתלב עם ערך שימושי שטמון בהם״.

תמת השטיחים המזרחיים נחלקת בתערוכה לשלושה פרקי תוכן. הפרק הראשון ״תולדות שטיחי הפלומה ותפוצתם מהמאה ה־16 ועד ה־19״ נוגע במידה רבה להיסטוריה, ובאמצעות האסתטיקה המאפיינת אותם מתחקה אחר דרך התפתחותם. הפרק השני ״גלגולו של שטיח״ עוסק בהשפעות שטיחי המזרח על שטיחים שנארגו בארץ בראשית המאה ה־19, ובמקביל מציג עבודות של יוצרים עכשוויים שבהן דימוי השטיח מהווה אמצעי לעיסוק בתכנים אישיים ונוספים. הפרק השלישי לוקח את המבקרים בתערוכה לדימוי המוכר שנקשר לשטיחים – דימוי השטיח המעופף; בוחן את מקורו וכיצד נשזר בתרבויות השונות ומגולם במדיומים מגוונים.

הפרק הראשון דן במוצאות שטיחי המזרח ומציג שטיחים מאוסף המוזיאון, שאינם מוצגים בתצוגת הקבע. לטובת התערוכה נבחרו מתוכו 20 השטיחי ״הטובים והיוקרתיים ביותר״ לדברי ברוש. רובם ככולם הם שטיחי פלומה, שכנראה הגיעו למזרח התיכון עם שבטים נודדים, ונארגו מחוטי צמר, משי או כותנה, בטכניקה עמלנית של קשירות סביב שני חוטי שתי מאונכים של נול האריגה. הקשרים – טורקי (גורדס) או פרסי (סנה), מייצרים מופע פרוותי שנועד לשמש תחליף לפרווה טבעית, תוך שהוא מעניק מצע נעים לישיבה על הרצפה הנהוגה במזרח.

נעמה ברוש: ״האימפריה העות׳מאנית חוותה התעצמות משמעותית, ובמסגרתה גם תנופת בנייה שהניבה מבנים ומסגדים מפוארים. הבנייה המואצת השפיעה גם על שגשוג תעשיית השטיחים, ובבתי המלאכה של החצר הם נארגו על פי מתווים אמנותיים ייעודיים למבני הפאר שנבנו״

אזורי העולם הנחשבים למקורות שמהם מגיעים השטיחים מכונים ״חגורת השטיח״, שבה נכללים אזורי צפון אפריקה, המזרח התיכון, מערב ומרכז אסיה והודו. לעידן הפריחה המשמעותי של שטיחי המזרח נחשבות המאות ה־16 וה־17, כשהאסלאם נחלק לשלושה מוקדים אימפריאליסטיים עיקריים – האימפריה העות׳מאנית בטורקיה, האימפריות הצפאווית והקאג׳רית באירן, והאימפריה המוגולית בהודו.

״שליטי האימפריות היו פטרונים גדולים של אמנות וארכיטקטורה, וקידמו עשייה נרחבת בתחומים אלה. השטיחים שהיו חלק מכך ביטאו את הסגנון האמנותי שרווח באזורם באותה תקופה, ונארגו בבתי מלאכה שהצטיינו במיומנויות אריגה גבוהות במיוחד ופעלו בחצרות השליטים.

״האימפריה העות׳מאנית, לדוגמה, חוותה בתקופה זו התעצמות משמעותית, ובמסגרתה גם תנופת בנייה שהניבה מבנים ומסגדים מפוארים. הבנייה המואצת השפיעה גם על שגשוג תעשיית השטיחים, ובבתי המלאכה של החצר הם נארגו על פי מתווים אמנותיים ייעודיים למבני הפאר שנבנו״.

בכל אחד מהמוקדים האימפריאליסטיים היו ערים שנחשבו למעוז העיקרי של מלאכת אריגת השטיחים, כמו אושק ואיסטנבול בטורקיה; טבריז, איספהן וקזווין בפרס; או קשמיר ובלאהור בהודו. מקור נוסף שבו פרחה מלאכת האריגה הוא הקווקז, בשנים שהיו תחת השלטון העות׳מאני, שבשטיחיהם ניכרים גם השפעות כפריות.

מוצרי יוקרה נחשקים

המבנה המאפיין את השטיחים מבוסס על שדה ושוליים: השדה הוא החלק המרכזי והשוליים מהווים מסגרת המורכבת מרצועה רחבה ושתי רצועות צרות יותר. המוטיבים המאפיינים את דגמי השטיחים הם פרחוניים, גיאומטריים (ולעתים גם שילוב של השניים), מדליונים בהשראת עיטורי כתב יד וכריכות ספרים, וכן דימויי גן עדן – מושא נכסף באסלאם כמקום של שפע, טוב ויופי.

סוג נוסף של שטיחים הם שטיחי תפילה, המשמשים כמצע לכורעים בעת התפילה. בדרך כלל הם קטנים ואישיים, כדי לאפשר לאדם להתפלל בכל מקום שבו הוא נמצא ולדמות עבורו סוג של מסגד קטן, אבל קיימים גם בגרסה גדולת ממדים שנועדה לפרישה במסגדים. את שטיחי התפילה מאפיין מוטיב של קשת, שמסמל את גומחת התפילה המקושתת בקיר המסגד שפונה למכה, ולעתים משולבים בהם סממנים נוספים מחללו הפנימי כמנורה המסמלת את האור האלוהי או פמוטים. על מידת המשמעות שהייתה לשטיחים במארג החיים דאז מעידים גם ציורים מהתקופה כשהם משולבים בהם באופנים שונים, כמו מלך ישוב על שטיח בחיק הטבע או שטיח מעוטר על גבו של פיל שעליו רוכב נסיך.

מפתיע ככל שהדבר יישמע, הרבה מהמידע הנוגע לשטיחי המזרח, למידותיהם, לסוגים השונים ולמאפייניהם – הגיע דווקא מהמערב, שם הם נחשבו למוצרי יוקרה נחשקים. היות והישיבה המערבית גבוהה ולא נמוכה כבמזרח הם לא נפרשו על הרצפה, אלא היוו אלמנט קישוטי – לתלייה על קירות, לכיסוי רהיטים או לתלייה בחזיתות בתים באירועים חגיגיים. גם הכנסיות, שלרשותן עמדו משאבים רבים, הרבו לצרוך אותם ולעשות בהם שימוש קישוטי בחללי הפנים או ככיסוי למזבחות.

כמוצרים יקרי ערך הם הופיעו גם בציורים של אמנים מערביים בני התקופה, דוגמת בציוריהם של הנס הולביין או לורנצו לוטו. שטיחים אלה זכו מן ההפקר כשנקראו על שם יוצריהם, בעוד שחשיבותם האמיתית הייתה גלומה בהיותם מקור מידע לחקר והבנת ״טיפוסי״ השטיחים. ככלל, שטיחים כונו על פי האזור שבו יוצרו וגילמו את השפה האסתטית שהתגבשה בו. לעיתים הם סווגו גם לפי האזור שבו נמצאו למרות שמקורם היה במזרח, דוגמת שטיחים המכונים פולניים או טרנסילבניים.

בכל אזור ואזור הדגמים, המידות והמוטיבים קיבלו פרשנויות שונות וביטויים מגוונים שנבעו מהסביבה, משינויי הזמן, מהלכי רוח התקופה ומהתרחשויותיה ההיסטוריות, כמו מהלכי כיבוש

השטיחים הפולניים, לדברי ברוש ״הוענקו כמתנות של השאה הפרסי לשליטים באירופה, אבל היות וחלקם נמצאו בפולין ומהם כאלה שהיו מעוטרים בסמלי יוחסין פולניים, הם כונו כך. השטיחים הטרנסילבניים הם שטיחי תפילה שרווחו בטרנסילבניה, שעיצובם גילם את האסתטיקה של שטיחי המזרח, היות והם נארגו בתקופה שבה היא הייתה תחת שלטון עות׳מאני״.

כך, בכל אזור ואזור הדגמים, המידות והמוטיבים קיבלו פרשנויות שונות וביטויים מגוונים שנבעו מהסביבה, משינויי הזמן, מהלכי רוח התקופה ומהתרחשויותיה ההיסטוריות, כמו מהלכי כיבוש. מטבע הדברים, הייתה זליגה בין־אזורית שהשפעותיה ניכרות בעיצובם של השטיחים – בתמות האריגה, באופן שילוב המוטיבים השונים ובשימושי הצבעוניות. עם זאת, לא פעם מדובר רק בניואנסים, דוגמת סוגי הפרחים של הדיגום, אופן ומידת הפיזור שלהם בשטיח וכן האופן המשתנה – מעודן, מסוגנן, נטורליסטי וכן הלאה. ערב המאה ה־18 פחתה פטרונות השליטים על תעשיית השטיחים, ותוצאתו באה לידי ביטוי במידותיהם שקטנו ובעיצובם שנשען בעיקרו על מוטיבים מסורתיים, ללא התחדשות אסתטית משמעותית.

לצד השטיחים מוצגים בחלק זה של התערוכה גם חפצים וכלים מאוסף המוזיאון שהמוטיבים הקישוטיים שמעטרים אותם מתכתבים עם אלה של השטיחים, וכן ציורים שבהם הם נוכחים. כל אחד מהשטיחים בתערוכה מציג אסתטיקה שמספרת את תקופת היווצרותו, וכדי להימנע מעומס טקסטואלי, את המידע המורחב לגביו אפשר לקבל באמצעות סריקת קוד QR.

מלאכה עממית

חלקה השני של התערוכה בוחן את השפעות השטיחים המוסלמיים על אריגת השטיחים בארץ ישראל בשנים הראשונות של המאה ה־20. השטיחים נארגו בבית הספר לתורה ולמלאכה של אליאנס שפעל בירושלים ובבצלאל, וביטאו רצון לקדם מלאכה עממית שערך כלכלי בצדה. השפעת שטיחי המזרח על השטיחים הארצישראליים הייתה ניכרת, בעיקר של שטיחי התפילה, שבהם הומרו הסממנים המוסלמיים בסממני יהדות, לעתים תוך שילוב פסוקים מתפילות. בין שטיחי התקופה יש שמשלבים מוטיבים מערביים לצד המוטיבים המזרחיים, כחלק משאיפה לייצר בארץ אמנות בעלת שורשים בינלאומיים.

אחד הביטויים המקומיים בשטיחים שנארגו בארץ היה שילוב דיוקנאות של ראשי התנועה הציונית כמו בלפור, הרצל, ויצמן ונוספים. שילובים אלה גילמו קשר חם שהתקיים בין ארץ ישראל וקהילות יהודיות במדינות המזרח, והם מוצגים גם באמצעות צילומים מרגשים מסביבות הניכר הרחוקות, דוגמת זה שבו נראה שטיח הנושא את דיוקנו של חיים ויצמן בתוך סוכה בעדן.

בפרק השטיחים המקומיים מוצגות גם עבודות אמנות עכשוויות של יוצרים ישראלים, יהודים וערבים, העוסקות בדימוי השטיח ומתרגמות אותו במנעד מדיומי יצירה. בטקסט של האוצרת עידית שרוני בקטלוג התערוכה, מצוין ש״חלק מהאמנים המציגים הם בני ארצות המזרח, או שמוצאם מארצות אלה, ודימוי השטיח משמש אותם לבחינת זהותם האישית והלאומית״.

בתוך כך, העבודות מקפלות בתוכן רובדי תוכן אישיים הקשורים להגירה, לחיפוש אחר שורשים ולמעבר מחברה מסורתית למודרנית. ככאלה הם מביאים לידי ביטוי מנעד רגשות: התמודדות עם זרות מול שייכות, שוני ושורשים; ובחינה מחודשת של הסביבה, המקורות והמסורת.

כך לדוגמה, עבודתה של תמר שפר שגם מרפררת במופעה לכותרתו של חלק זה של התערוכה, ובה שטיח מגולגל המכיל בתוכו חפצים ביתיים כשהמשכו הוא רצועת אדמה. שפר אמנם מסמנת את השטיח המגולגל כמקום של בית ושייכות, אך הוא לא נקרא על ידה ממקום של מסורת ושורשים, אלא ממקום של חשש מעזיבתו והפיכה לעקורה, שככזה מביע רצון ״להתגלגל״ לעבר שייכות במקום אחר.

״שטיח הקסמים״, חלקה השלישי של התערוכה שאותו אצרה גלית גוטפריד, עוסק בדימוי המיתי של שטיח מעופף – דימוי שהצית את הדמיון בתרבויות השונות לאורך השנים. לפי סברת החוקרים, ראשיתו של הדימוי הוא במסורת מוסלמית עתיקה, אף שהוא מופיע גם במדרשים יהודיים. על פי מסורת זו, מלכת שבא העניקה למלך שלמה (הנביא סולימאן במסורת האסלאם) שטיח גדל מידות ממשי ירוק ושזירת חוטי זהב, ותוך ניצול היכולות המיוחדות שקיבל מאללה, (ובכלל זה שליטה ברוחות השמיים), הוא עף עליו עם כל נשות הרמונו מירושלים לסמרקנד שבאוזבקיסטן.

כמקור המשמעותי בתהליך התפתחות הדימוי נחשב הקובץ האלמותי ״סיפורי אלף לילה ולילה״, ששורשיו נעוצים בסיפוריהם של מספרי סיפורים שנדדו ברחבי האימפריה המוסלמית. הסיפורים עליהם חזרו שוב ושוב בהתאמה לזמן ולמקום שבו סופרו, הועלו על הכתב כקובץ, שבמחצית הראשונה של המאה ה־18 תורגם לצרפתית.

הקובץ המתורגם לא תאם את הטקסט הערבי־מקורי, שבו לא נמצאה כל עדות לדימוי השטיח המעופף, וגם לא לסיפורים הכה מוכרים כמו ״אלאדין ומנורת הקסמים״ או ״עלי באבא וארבעים השודדים״. ההשערה היא שהם לוקטו על ידי המתרגם מפי מספרים מאוחרים יותר, או שהיו פרי דמיונו, והסיפור היחיד שבו מצוין שטיח מעופף הוא ״אחמד והפיה״.

כך או אחרת, עובדה זו לא פגמה בקסם הדמיון שהילכו פלאות הסיפורים, ודימוי השטיח המעופף אומץ בתרבות המערב כמקור השראה בכל שדרות היצירה – בקולנוע, בעלילות ספרים, באיורים שבהם, בחוברות קומיקס ועוד.

היום, כששטיח הוא אלמנט עיצובי המשולב באופן תדיר בחללי מגורים, ושטיחים מזרחיים קנו מקום של כבוד באהדת הציבור, התערוכה היא דרך מרתקת להתחקות אחר משהו מסוד קסמם הרחוק, שלא בכדי לא נס לחו, שלא פסח גם על אמנים ויוצרים עכשוויים.

---

שטיחים – גלגולו של קסם המזרח
אוצרות: נעמה ברוש ועידית שרוני
המוזיאון לאמנות האסלאם, הפלמ״ח 2, ירושלים
נעילה: 1.2