ארז נאבי פנה מפזר אופטימיות ותקווה לעתיד טוב יותר

יובל: הי ארז, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו? ומזל טוב על התערוכה החדשה במוזיאון על התפר בירושלים

ארז: הי יובל, תודה רבה. אני בסדר, עד כמה שאפשר…

יובל: שמח לשמוע. ושמחתי לשמוע על התערוכה שלך, והדבר הראשון שתהיתי לגביו זה איך היא הגיעה לעל התפר? תקן אותי אם אני טועה אבל זה די מפתיע (בקטע טוב, כן?)

ארז: כן? לי זה מרגיש חיבור מאוד טבעי. המוזיאון עוסק בתכנים אקטיביסטיים, חברתיים, פוליטיים, ואת כולם ניתן למצוא בעבודות שלי. מה גם שהיצירות שלי תמיד מעלות תהיות האם הן עיצוב או אמנות, והפשרנים יאמרו על התפר…

היה לנו פלירט ראשוני לפני שלוש שנים, כשהצגתי בתערוכה שעוסקת במשבר האקלים את פרויקט TROPICAL MILAN. החיבור עם הנשים המופלאות שמנהלות את המוזיאון היה פשוט טוב – מקצועניות, סקרניות, אכפתיות, המסר חשוב להן, ולי.

היה ברור לכולנו שזה יבשיל בהמשך למשהו גדול יותר. הן גם הגשימו לי חלום והפגישו אותי עם מיכה אולמן, שהוא האמן הישראלי שאני הכי אוהב, ומכאן אני מחוייב להן לתמיד

יובל: נייס. אז אם העלית את נושא האמנות והעיצוב, בוא ניפטר מזה כבר עכשיו. נפגשנו לראשונה בתערוכת הבוגרים שלך בתואר השני באיינדהובן אי שם לפני משהו כמו 10 שנים, אני עוקב אחרי העבודות שלך, ולי באופן אישי זה ממש לא משנה איך נקרא להן.

השאלה אם הן טובות או לא (וכל מה שמשתמע מכך זה מה שמשנה). אני מניח שגם לך זה לא משנה, נכון? אתה מתעסק בזה? אם כבר האם יהיה נכון להגיד שאתה משתמש בארגז הכלים שרכשת כמעצב כדי ליצור?

ארז: יובל, נפגשנו במקרה שנה לפני, במילאנו, אתה טיילת עם מיה דבש במתחם שבו הציגו הבוגרים של איינדהובן, שם ביקרתי, כשהייתי בשנה הראשונה של המאסטר. 

יובל: צודק! זה באמת היה שנה לפני

ארז: הגדרות לא מניעות את היצירה שלי, ולא משפיעות עלי. הפרשנות של היצירה היא כל כך סוביקטיבית לרוב, שזה לא באמת משנה לי, כל עוד זה פוגע במטרה. אצלי היא די ברורה, יש לי סט של ערכים ועקרונות שמובילים אותי, אני יוצר כדי להוביל לשינוי.

הארגז הוא מיכל, הכלים מובילים ליצירה, לשמחתי בשלושה תארים שלי מגוון המרצים היה כל כך רחב, מה שהוביל ליצירה משוחררת מכבלים של הגדרות – אני יכול לסיים עם טקסט שהוא מאמר או שיר, עם סקיצות או ציור, עם פיסול או אובייקט. מה שמאגד את כולם, זו התעסקות במוסר ואתיקה שהתודעה שלהם היא מעבר לאדם

רעיון שמחפש שומעים

יובל: בוא תסביר למה אתה מתכוון במוסר ואתיקה שהתודעה שלהם היא מעבר לאדם

ארז: אני מאמין שהתודעה קיימת כמעט בכל דבר מסביבנו. העיסוק שלנו בנוחות של האדם, והצגת פתרונות לרווחה שלנו, פוגעת לרוב במה שמעבר: מקורות המים, פוריות האדמה, בעלי החיים, בתי הגידול שלהם, האוויר, המשאבים.

ההתייחסות ביצירה שלי היא יותר הוליסטית, רחבה וכוללת בתוכה תודעה אוניברסלית שמחברת את כולם – את האדם, את האדמה, את החיה, את היבול ואת האשפה. כולם פרמטרים שנלקחים בחשבון ומובילים ליצירה שהיא מוגבלת אבל מודעת

יובל: הבנתי. אז בוא תתן איזו דומה או שתיים למה שאתה מציג בתערוכה מהפריזמה הזו

הגדרות לא מניעות את היצירה שלי, ולא משפיעות עלי. המטרה אצלי היא די ברורה: יש לי סט של ערכים ועקרונות שמובילים אותי, אני יוצר כדי להוביל לשינוי. הארגז הוא מיכל, הכלים מובילים ליצירה 

ארז: התערוכה היא מעין מסע אוטוביוגרפי, וגם חגיגת העשור הראשון של הסטודיו. כך שמי שמבקר יראה שיש לינקים בין פרויקטים שמדברים בדיוק על זה. 

לדוגמה, שני פרויקטים המוצגים בקומת הקרקע של המוזיאון, UNRAVELED לצד WASTED. את רוב המחקר לדוקטורט שלי שעוסק בעיצוב ללא מרכיבים מהחי אני עושה בהודו, באחד המסעות גיליתי תהליך ייצור של משי שנקרא משי שלום, על פניו חומר לא טבעוני… אבל בהחלט מוסרי.

בתעשיית המשי מרתיחים את הגלמים בעודם בחיים כדי למשוך חוט באורכי ענק מהקוקון. במשי שלום, פשוט נותנים לתהליך הטבעי להסתיים, העש בוקע מהקוקון והמשי נאסף. התהליך ארוך יותר, יקר יותר, אבל בהחלט מוסרי יותר. נסעתי לראות את תהליכי הגידול וההפקה ותוך כדי המסע שלי בהודו, נרקם לו פרויקט נוסף, שמתבסס על האשפה אותה אני מייצר בכל יום.

הרגשתי שאני חייב להשאר נאמן למה שאני כותב עליו, אני לא יכול להגיע למדינה ללא יכולת מחזור, לרכוש ידע ומיומנות ולהשאיר שאריות במקום שלא יתכלו אלפי שנים. אז התחלתי לאסוף את בקבוקי הפלסטיק, ובכלל כל שארית שאין לה יכולת למחזור בכפר או בעיר, ומכאן נולד פרויקט הסלים – את האשפה שאני מייצר בכל יום אני הופך לתבנית, עליה נקלעים סלים מבקבוק, שאותם אני לוקח איתי.

הסלים נקלעים בשני חלקים, התחתון הוא הסל המסורתי של בני המקום, מתוך מתן של כבוד למקומיים, והכיסוי, הוא תוצר של קליעה על גבי פיסול שאריות מהיום יום שלי שחוזרים איתי הביתה ובהם נעשה שימוש חוזר בסטודיו כמרכיבים לפרויקטים אחרים

יובל: אז אני רוצה לשאול אותך על המקום הדידקטי, על אמנות שיש לה או מאחוריה מסר: איפה והאם עובר הגבול? איך אתה לא נופל למלכודת הזו? או שזה לא מטריד אותך?

ארז: יש פה רעיון שמחפש שומעים, אבל ממקום מאוד מודע ומכיל. התערוכה לא מגיעה להצביע על אחרים באופן צדקני ולומר אתם אשמים, אלא להציע אלטרנטיבות, לפתוח את הראש לכיוונים חדשים, להציג אמיתות נסתרות שלהן לא כולם חשופים.

תמיד שואלים אותי אז מה הגבול, איפה עוצרים, אין לי תשובה חד משמעית. אני יודע שאני ממשיך לחפש כי אני אדם סקרן, כי החיים מעניינים והמסעות האלו מביאים לי שלווה פנימית. בסופו של דבר היא מדבקת, ועוד אנשים מצטרפים או לפחות מנסים.

מריה כריסטינה, האוצרת של התערוכה, כתבה על הצופות והצופים בתערוכה שהם שותפים למסע טרנספורמטיבי לקראת קיום מודע יותר. כשהם יוצאים מהתערוכה, הם לוקחים איתם לא רק חוויה, אלא ״תחושה של מטרה מחודשת, חיבור עמוק יותר לעולם הסובב אותם, ואופטימיות מודעת לעתיד טוב יותר״.

אני לגמרי שם, ובזה אני מתעסק

אסקפיסטית במובן הטוב של המילה 

יובל: אתה חושב שהקהל המקומי יכול להכיל כאלו מסרים בתקופה הזו? או בכלל? מעניין אותי איזה תגובות קיבלת, ובהשוואה למקומות אחרים (ונחשבים!) שהצגת בהם – מהטריאנלה בקופר יואיט בניו יורק, דרך תערוכת הפרס השנתית של מוזיאון העיצוב לונדון, ועד אוסטרליה הרחוקה

ארז: בגלל שמלכתחילה בחרתי לחבר אנשים אלי, לרתום אותם, התערוכה נעימה לעין ולאוזניים. המבקרים יוצאים עם תחושה של אחריות ואופטימיות. היא אסקפיסטית במובן הטוב של המילה. זו תקופה קשה, והשאלה איך ממשיכים עולה, במיוחד שהזוועות פגעו בכמעט כל משפחה, גם בנו. אבל התפקיד שלנו הוא לעורר דיון ולהוביל לשינוי, לחבר ולהעניק לדורות הבאים תקווה. 

אין מקום טוב יותר להציג בו, מאשר בבית. בסופו של יום האדם מחפש להרגיש שייך, העובדה שצוות המוזיאון נתן לי במה ועוד כל כך גדולה – זו התערוכה הראשונה שמתפרשת על פני חללי כל המוזיאון, וזה מוביל אותי לשם. רוב הקריירה שלי היא מחוץ למדינה, הישראליות לצד האוניברסליות תמיד בלטה, אפילו הודגשה, אני שייך לכאן ועכשיו שייך אפילו יותר

ארז: סט הערכים שלי נולד מהחיים שלי כאן. זה הרגיש לי ולמריה כריסטינה הכי נכון להציג תערוכה שמסכמת עשור במקום בו גדלתי, למרות הצעות ממוזיאונים אחרים בעולם. זה רגע משמעותי וחוויה, עבורי וגם עבורם. 

אני לא רוצה לדמיין איך התערוכה היתה מתקבלת במקום אחר בתקופה כזאת. יש חרם מטורף, קיבלתי חיבוק ענק מהקהילה הבינלאומית עד השביעי באוקטובר, מה שאני מרגיש שדיי נעצר. זה חידד והעצים אצלי את ההבנה למה כל כך חשוב להציג כאן, לצאת לצרוך תרבות, להוביל לדיון ולהניע את הישראלים אל מחוץ למסך. 

תצאו החוצה, תרכשו כרטיס למוזיאון או הצגה, עם כל הקושי שבדבר, זה חשוב כדי לשמור על עולם התרבות חי כשהממשלה שכחה אותו מזמן

יובל: לגמרי. אז בסוף בסוף אתה אופטימי? אני יודע שזו שאלה קשה

ארז: אני לגמרי אופטימי. מי שיגיע לבקר בתערוכה יצא בתחושה כזו גם. הפרויקט הראשון שיפגשו וגם האחרון הם אופטימיים כל כך. 

ממש מול הדלתות השקופות של המוזיאון, תלינו עבודת טקסטיל שיצרתי בשיתוף פעולה עם המעבדה של מוזיאון הטקסטיל בטילבורג הולנד. הטקסטיל מלא בקולאז׳ים שיצרתי מאיורים של ילדים.

הטקסטיל הוא מעין שמיכה ענקית המתכתב עם ציטוט של אדולף לוס, על כך שהפריט האדריכלי הקדום ביותר הוא כיסוי מטקסטיל. השמיכה עוטפת את הילדים, מגנה על הדור הבא. העבודה בכניסה מזמינה גם את תושבי השכונה החרדיים להיכנס פנימה, לחקור ולגלות עולם.

ובקומת הגג יש מיצב מפיגומים שעורר שאלות אצל תושבי השכונה. הוא מצביע על כך שאנחנו במצב של מעבר ומעודד את הצופים לחשוב על מה שנבנה. הרעיון לבנות ״קומה חדשה על הקיימת״ הוא מטאפורה לצמיחה והתפתחות, ומדבר על האפשרות ליצור משהו חדש ובר קיימא תוך הכרה ובנייה על ועם מה שכבר קיים.

ובתצפית המוזיאון, על הרי ירושלים, בין כל דגלי מדינות העולם הנראים מסביב, מתנופף דגל חדש, דגל כדור הארץ שעיצבתי והצבתי על גבי תורן בגובה שמונה מטרים. העבודה כהצהרה המייצגת אחדות, מודעות ואחריות גלובלית כלפי הכדור וכל תושביו. כולם

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

ארז: אני אפנה שוב לקוראים ואומר – צאו לבקר בתערוכות, תרשו לעצמכם לרגע להתנתק, ועל הדרך תתמכו במוסדות שכמעט קורסים עכשיו. עולם התרבות כאן, כדי לשמור על שפיות בתקופה קשה כל כך. 

אני מלא בתקווה שנראה את כולם שבים הביתה. עכשיו. וכשנדבר בסיכום העשור הבא, עם תערוכה נוספת וספר חדש, נהיה במקום טוב יותר, הרמוני, שליו, מלא הכלה ואהבה – לכולם

יובל: אמן

---

ארז נאבי פנה | EVERY THING
אוצרת: מריה כריסטינה דידרו
מוזיאון על התפר, חיל ההנדסה 4, ירושלים
נעילה: 13.12.24