כל מה שחשוב ויפה

איינדהובן 2014: איה בנטור, ארז נאבי פנה, בילי רגב, מיכאל ויזנגרין

בחודש שעבר ביקרתי בפעם השלישית בשבוע העיצוב של הולנד, שמתקיים מידי שנה באיינדהובן, והבוקר התפרסמה בגלריה הכתבה המסכמת שלי על הביקור. כצפוי, תערוכת הבוגרים של האקדמיה לעיצוב של העיר הייתה אחד ממוקדי העניין של שבוע העיצוב. אם בדרך כלל תערוכות הבוגרים של בתי הספר לעיצוב ברחבי העולם נערכות בצמוד להגשות סוף השנה, באיינדהובן לוקחים את הזמן. התוצאה מצדיקה את הסבלנות: כך אפשר לצלם את העבודות ולהוציא קטלוג כמו שצריך, כך אפשר לכתוב טקסטים על העבודות והבוגרים שלא יביכו את המבקרים, וחשוב יותר, כך אפשר לשפר ולתקן את מה שצריך ולחשוב על הדרך הטובה ביותר להציג כל פרויקט ופרויקט.

גם השנה העבודות שהוצגו בתערוכה אופיינו באסתטיקה מוקפדת ובחשיבה קונספטואלית מעמיקה, כפי שאפשר לראות גם בפרויקטי הגמר של ארבעת הבוגרים הישראלים שסיימו השנה את הלימודים באקדמיה. כך, תוצרי הלוואי של מפעלי ים המלח הפכו לחומר בניה; העיסוק בהזדקנות האוכלוסיה בעיר כמו תל אביב הפך לקיוסק עירוני; העבר התעשייתי של איינדהובן כמקום הולדתה של פיליפס בא לידי ביטוי בריחות של גריז, מתכת וזיעה שהופצו בבניין האקדמיה; ומחוות גופניות שנוצרו תוך שימוש במשקפיים, מסרק לשיער ומטרייה, הפכו לכוריאוגרפיה של הבית.

 

איה בנטור. צילום: Lisa Klappe

צילום: Lisa Klappe

איה בנטור

בת 32, ילידת חיפה שם גרה עד גיל חמש, גדלה בקיבוץ שדות ים ובקיסריה. בעלת תואר ראשון מהמחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל. סיימה באיינדהובן את לימודי התואר שני בתוכנית Social Design.

פרויקט הגמר: Placing Gestures

הפרויקט מתרכז בשלושה אוביקטים – משקפיים, מסרק לשיער ומטרייה – הקשורים בכוריאוגרפיה של בית, במחוות שמייצרות את הפרקטיקה של בית, ובדרך שהן באות לידי ביטוי באוביקט אישי שנישא על הגוף. ״אני מתייחסת לאוביקט ולמחווה כשלם – ככוריאוגרפיה או כדיאלוג בין אחד לשני. אפשר להגיד שבמובן מסוים האובייקט מבחינתי הוא משני למחוות וליחסים שהוא מייצר. המחוות הן כלי מחקר אך גם תוצאה סופית שאליה אני מכוונת.

״מחוות הן מניפסטציה של תקשורת – תקשורת בין בני אדם אך גם בין אדם לאוביקט או לחלל. לכל אחד מאיתנו יש מחוות, תנועות וטקסים אישיים שאנחנו עושים, לפעמים מבלי לשים לב. אני אוספת את המחוות האלה – שלי ושל אחרים – בכדי ללמוד על אופן השימוש שלנו באוביקטים ובחלל, לא רק מבחינה פונקציונלית אלא גם מבחינה רגשית.

״אוביקטים וחלל מייצגים את החברה ואת התרבות שבה אנו חיים: הם מכוונים את השימוש ואת התנהלות שלנו. מעניין אותי למצוא את הנקודות שבהן אנו מייצרים סוביקטיביות בתוך המסגרת המכוונת, יוצאים נגדה, גם אם זה בא לידי ביטוי במחווה קטנה״.

AyaUmbrella3 AyaUmbrella1 AyaUmbrella2

למה איינדהובן? ״כשסיימתי את התואר הראשון ידעתי שבשלב מאוחר יותר ארצה ללמוד תואר שני. המעצב איתי נוי, שהיה המורה שלי למשקפיים ולשעונים בבצלאל, סיפר על חוויותיו מהלימודים באיינדהובן. התוכנית שבה למדתי משכה אותי במיוחד: ריבוי הדעות והפרשנויות מייצר בתוך התוכנית שיח עמוק ומעניין לגבי תפקיד המעצב בימינו, לגבי האחריות של המעצב כלפי החברה וביחס לשאלה איך אפשר להשתמש בעיצוב ככלי מעבר ליצירת מוצר נחשק״.

AyaHairComb2

תוכניות לעתיד: ״אני מתכננת לחזור לארץ אך בכוונתי לנסות לחיות במקביל בין ישראל לאירופה. אני חושבת שיש משהו מעניין ומושך בלקחת את מה שלמדתי פה וליישם אותו בארץ. מבחינה פרקטית אני מקווה להשתמש בדרך שבה עבדתי על פרויקט הגמר – עיצוב וייצור מוצרים הקשורים לגוף – ולראותם כמתווכים בין הגוף למרחב״.

ayabentur.com

line

rvltr6

מיכאל ויזנגרין

בן 27, נולד בפריז, גדל בשאמוני שבאלפים הצרפתים ולמד בתיכון בתל אביב. סיים באיינדהובן את לימודי התואר הראשון במחלקת Man & Well Being.

פרויקט הגמר: RÉVÉLATEUR

צינורות אינסטלציה שהחייו את העבר של בנין האקדמיה – באמצעות הפצת ריחות של גריז, מתכת וזיעה. ״במסגרת הפרויקט שיתפתי פעולה עם האף שלי ועם הכימאית הידועה סיסל טולאס, שהדריכה אותי בעולם הריח וסיפקה לי את עצם העבודה: הריחות.

״האינסטלציה חושפת את ריח העבר כדי להעשיר את ההווה: הריחות מעוררים את העבר התעשייתי של הבניין שבו הוצגה העבודה – הבניין שהוקם כדי לאכלס את המפעל הראשי לנורות של פיליפס, שמקורה באיינדהובן. זו מחווה של כבוד לעבר העשיר של המקום, חלון חושי אל מאות בעלי המקצוע שעבדו קשה באותו חלל שבו נמצאת כיום התערוכה הנוצצת״.

rvltr1

למה איינדהובן? ״החלטתי ללמוד באיינדהובן אחרי שלא התקבלתי לשנקר ולמכון טכנולוגי חולון. שנה לאחר מכן ניסיתי להתקבל גם לבתי ספר בחו״ל ולשמחתי לבסוף הייתה לי את האפשרות לבחור איפה ללמוד. בחרתי באיינדהובן בגלל התכנית השונה מבתי ספר אחרים: המחלקות מרוכזות לפי תחומי חיים ולא לפי התמחויות כמו עיצוב תעשייתי וגרפי, מה שהוך את המקום לפחות שמרני וליותר מעניין.

״בית הספר הוא מעולה, ובאופן אישי הייתה לי חוויה מדהימה. מבחינה חברתית יש פה קהילה גדולה של אנשים ׳מטורללים׳, וזה מוסיף עניין. כך, גם אם העיר אמנם לא מספקת את כל מה שצריך בחיים עירוניים, במיוחד אחרי תל אביב, הפן החברתי מחפה על כך״.

rvltr5 rvltr3

תוכניות לעתיד: ״אני מתכוון להמשיך ולפתח את הפרויקט. העבודה אמורה לנדוד ובכל פעם לחשוף רקע ועבר אחרים במקום אחר. בעוד חמש שנים אני מקווה עדין להיות באירופה: יש כאן שוק עבודה פורה ומעניין למעצבים יוצאי המחלקה שלי, שוק שלא ניתן למצוא בכל מקום״.

wiesengrun.com

line

צילום: Femke Rijerman

צילום: Femke Rijerman

ארז נאבי פנה

בן 31, יליד בני ברק, בעל תואר ראשון מהמחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון. סיים באיינדהובן את לימודי התואר שני במסלול Contextual Design.

פרויקט הגמר: Recrystallizing The Desert

הפרויקט עוסק בנסיון לקחת תוצר לוואי של הפעילות של מפעלי ים המלח ולהפוך אותו לחומר בניה. ״ירציתי לעסוק בנושא מקומי, ישראלי. ים המלח תמיד סיקרן אותי וחשבתי שאוכל להעמיק ולגלות בו אפשרויות למחקר חומרי – הבסיס ליצירה חדשנית. במהלך סיור שקיבלתי במפעלי ים המלח גיליתי שבכל שנה שוקעים כ-20 מיליון טון של מלח בבריכת האידוי של המפעל, בריכה שמשמשת למעשה כרצועת החוף של המלונות.

״בזמן שתעשיית התיירות והאשלג פורחת, הערך של המלח כחומר ושל ים המלח כישות טבעית מזמן כבר גווע. מכיוון שהמלונות באיזור נמצאים בסכנה קריסה והצפה ׳הודות׳ למלח הנערם שם עשרות שנים ולהובלה של מים מהים הטבעי לבריכת האידוי, הממשלה חייבה את מפעלי ים המלח להתחיל בקציר המלח. השאלה הנשאלת היא מה עושים עם 20 מיליון טון של מלח בכל שנה, כל זה בבריכה שגודלה כעיר בישראל.

״התחלתי בניסויים בסטודיו במטרה לחבר את הקריסטלים במהירות ובזול וליצור מסה שיכולה להוות בסיס לתעשיה חדשה. הפתרון שהגעתי אליו הוא שימוש באנרגיית השמש לחימום ויצירה של בלוקים ואריחים ממלח, שיכולים לשמש לבנייה ולעיצוב 4,000 חדרים במלונות חדשים המיועדים להיבנות באיזור בעשור הקרוב. בנוסף, הדבר יוכל לספק תעסוקה לאוכלוסיות חלשות מאיזור הדרום שמתמודדות עם אחוזי אבטלה גבוהים״.

shaping shaping4 shaping5

למה איינדהובן? ״כשסיימתי את התואר הראשון הרגשתי שלא הצלחתי למצוא את המקום שלי בעולם העיצוב, וידעתי שתואר שני יעזור לי בכך. האקדמיה באיינדהובן הייתה האפשרות היחידה להעמיק בצד האמנותי של עולם העיצוב. בסופו של דבר הלימודים היו חוויה מטלטלת לטוב ולרע: התחלנו כקבוצה של 21 סטודנטים מכל העולם וסיימנו עשרה; הגעתי עקשן ומתפאר והם העבירו אותי סדנת חינוך רצינית, כך שבמבט לאחור אני מרגיש שהלימודים היו בעיקר הבנייה של כישורים ומיומנות מנטליים״.

new-factory tiles

תוכניות לעתיד: ״הייתי שמח לנצל את הבמה ולפנות למשרדי הממשלה, ובעיקר למשפחת עופר, כדי לבחון את הפרויקט ולקדם את היוזמה. בנוסף אני רוצה להמשיך ללימודי תואר שלישי ולהיות בקשר עם גלריות ומוזיאונים לגבי פרויקטים עתידיים״.

papipana.com

line

צילום: Lisa Klappe

צילום: Lisa Klappe

בילי רגב

בת 27, ילידת תל אביב, סיימה באיינדהובן את לימודי התואר הראשון במחלקת Man & Well Being.

פרויקט הגמר: Somewhere In The Future

הפרויקט הוא מיצב מולטי-דיסציפלינרי שעוסק בתרחיש עתידי שבו אוכלוסיית העולם מזדקנת ואחוז הזקנים באוכלוסיה עולה. ״לקחתי את העיר תל אביב שבה גדלתי כמקרה בוחן ויצרתי שירות חדש שמקימה העירייה ומופעל על ידי האזרחים: הקיוסק – דוכן שמחבר בין הרחוב לבנייני העיר, מקום מפגש שבו כל אזרח יכול למכור את שירותיו, ממוכר עפיפונים, ועד לספר, עורך דין, רואה חשבון או מוכר עוגיות.

״הקיוסקים ימכרו שירותים שונים במהלך היום ויהיו זמינים לתושבי שכונות העיר להשתמש בהם, כשהחוק היחידי הוא שמחיר השירות לא יכול לעלות על 25 שקלים. הקיוסק של העתיד מיועד לדור חדש של זקנים: בעתיד, וכבר היום, אין הרבה הבדל בין בחור בן 20 לבין אדם בן 60: שניהם יכולים לגלות תחום חדש שמעניין אותם, ללמוד להתפתח וליהנות מהחיים. מה שיחריף בעתיד הוא מצבם הכלכלי של הזקנים – אותם צעירים של היום״.

 bili-WIDE

למה איינדהובן? ״החלטתי ללמוד באיינדהובן לאחר שבפעם הראשונה שניסיתי להתקבל ללימודי עיצוב תעשייתי בארץ, לא התקבלתי לאף אחד מבתי הספר. בשנה לאחר מכן החלטתי להוסיף את איינדהובן לרשימה. בסופו של דבר החלטתי ללמוד באיינדהובן, אחרי שהתקבלתי גם לבתי ספר אחרים, כדי שלא יכניסו אותי לקופסה: במהלך הלימודים אף אחד לא הגביל אותי להיות מעצבת תעשייתית או מעצבת גרפית; המחלקות כאן מחולקות ע״פ תחומי עניין וסגנון עבודה וכל מדיה רלוונטית.

״בנוסף, יש דגש די גדול על מחקר בתכנית הלימודים: מחקר חומרי, תאורטי ואישי. וגם כל העניין החברתי חשוב – אנחנו דואגים אחד לשני פה, יש איזו הרגשה שאנחנו תקועים פה ביחד על אי בודד, והעובדה שאנחנו לומדים עם אנשים מכל העולם פותחת פתח להרבה השראה״.

bili-TABLE-+-APP

תוכניות לעתיד: ״אני רוצה להשאר כרגע באירופה. אשמח למצוא עבודה שתאתגר אותי ולקחת חלק בפרוייקטים מעניינים, כמו הפרויקט שאני משתתפת בו בחודש האחרון – The White Building – תכנית שבה עובדים עם אסירים לפני שחרור ומעבירים להם סדנאות לפיתוח חשיבה יצירתית. בעתיד הרחוק יותר אני רוצה לעשות תואר שני״.

biliregev.com

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden