שיעורים ברכישת שפת הפרידה: ג׳וי ברנרד בגלריה אלפרד

״השפה, המדוברת והכתובה, תמיד היתה הדרך שלי לחוות דברים ולהבין אותם״, אומרת ג׳וי ברנרד, שמציגה בימים אלה את ״מכאן אנחנו ממשיכים בנפרד״, תערוכת יחידה ראשונה בגלריה אלפרד (אוצרת: הדסה כהן). ברנרד היא אמנית, רקדנית, כוריאוגרפית, עיתונאית וכותבת למעלה מעשור – גם אצלנו בפורטפוליו.

״רקדתי און אנד אוף כל חיי. הפסקתי כנערה מסיבות שונות, ובמקביל חוויתי אי אלו אירועים שהרחיקו אותי מהגוף. לקחתי הפסקה גדולה מהמחול והתרחקתי מהגוף, אבל תמיד התגעגעתי וזו תמיד נשארה כמיהה גדולה״.

החזרה שלה לגוף ולמחול קרתה בסביבות גיל 22-23, מה שנחשב במונחים מקצועיים בשדה המחול גיל מאוחר. מאז היא רוקדת, יוצרת ומופיעה גם כפרפורמרית בעבודות של יוצרים אחרים, לאחר שלמדה בתוכנית דו־שנתית של מחול ויצירה בתל אביב, בבית הספר למחול ולתנועה ״הקבוצה״, ובמקביל למדה גם תיאטרון ומשחק מול מצלמה בכל מיני מסגרות. היום היא לומדת לתואר שני במחול, עם התמחות בכוריאוגרפיה, באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים.

ברנרד מספרת שתמיד, בכל תחום שבו היא עוסקת, היא שואלת המון שאלות. ״במחול, לפעמים נאמר לי שאני רוקדת ממקום שכלתני, בעוד שבכתיבה תמיד קיבלתי פידבק שלטקסטים שלי יש אופי מאוד פיזי. משהו באופן שבו אני יוצרת וגם רוקדת מבקש לערער על הקביעה הזו של איך מחול צריך להיות.

אני יוצרת בהרבה מדיות אבל בדרך כלל העבודה קודם מתנסחת בתוכי, ואז לאט לאט אני מוצאת את המדיות שמתאימות לה: לפעמים זה מחול, לפעמים תיאטרון, לפעמים וידאו, לפעמים טקסט, אבל הכל תמיד מתחיל מהגוף וחוזר אליו

״גם כשאני מלמדת כלים ליצירה בימתית, חשוב לי להבהיר שמבצע הוא לא רק גוף. לגוף הזה יש היסטוריה שחקוקה בו, דברים שמפעילים אותו. היום, במחול העכשווי, כבר מדברים על זה. אבל זה לא היה ככה כשהתחנכתי. זה משמח אותי לראות שזה משתנה״.

איך נכנסה האמנות החזותית לתוך כל זה?

״תמיד הייתי באמנות במקביל. במקביל ללימודי המחול עשיתי תואר ראשון בתולדות האמנות. ההשראות שלי הן תמיד חזותיות וטקסטואליות במידה שווה. אני יוצרת בהרבה מדיות אבל בדרך כלל העבודה קודם מתנסחת בתוכי, ואז לאט לאט אני מוצאת את המדיות שמתאימות לה: לפעמים זה מחול, לפעמים תיאטרון, לפעמים וידאו, לפעמים טקסט, אבל הכל תמיד מתחיל מהגוף וחוזר אליו״.

את העבודה על התערוכה הנוכחית, שבמרכזה סרט בן 15 דקות, התחילה בספטמבר האחרון. ״הלכתי לישון בלילה וחלמתי את כל הסרט. התעוררתי, כתבתי אותו, והדברים החלו להתגלגל״.

הסרט, שעוסק בהיפרדות ובאבל, סובב סביב שלוש דמויות: מנצח תזמורת, מאסטר לטאי צ׳י וה״חולמת״, המוליכה ומתווכת בין חלקי הסרט, בגילומה של ברנרד עצמה. המנצח הוא אורי מרום, מוזיקאי, מלחין ו״חבר יקר״.

״יום אחד אורי סיפר לי על יצירה שכתב לפני 15 שנה, כשאמא שלו נפטרה, בהשראת חמשת שלבי האבל שניסחה הפסיכואנליטיקאית אליזבת קובלר רוס. הקשבתי ליצירה והתאהבתי בה, וביקשתי את רשותו לא רק להשתמש בה בעבודה, אלא לפגוש אותה מחדש בפעם הראשונה מזה 15 שנה.

״זו היצירה שמתנגנת לאורך הסרט. הקלטנו אותה באולפן עם ארבעה נגנים כשאורי מנצח עליהם, וגם צילמנו אותם מנגנים ואותו מנצח בזמן אמת. בדרך כלל לא מנצחים על רביעיית נגנים, אבל היה לי חשוב שהוא יהיה שם ושהוא יתחבר שוב ליצירה. יש רגעים שהוא כמעט מנצח על האוויר, מה שמתחבר למחשבות שלי על היעדר כחומר״.

את הדמות השנייה בסרט (שגם אותה חלמה בלילה) מגלם אייל איזנברג, המורה של ברנרד לטאי צ׳י. ״הגעתי אליו לפני שנתיים אחרי ששנים אני מסתובבת עם טונוס שריר גבוה, נעה מתוך הרבה עוצמה פיזית וכל הזמן נפצעת. אמרו לי שאני חייבת לעשות משהו רך עם הגוף.

״מאז אנחנו נפגשים פעם בשבוע לשיעור. טאי צ׳י היתה בעבר אמנות לחימה אבל היום מיועדת בעיקר להרגיע, לייצר איזון פנימי, ויסות. אייל עבורי הוא כמו נביא, מורה, איש של שלווה. גם בסרט וגם בחיים״.

אין לי באמת שפת אם

הדמות השלישית היא החולמת, הדמות שאותה מגלמת ברנרד בעצמה, שמופיעה בכמה סיטואציות, כולל כזו שבה היא יושבת באמבטיית קרח (סצנה שצולמה פיזית באמבטיית קרח, במשך שמונה שעות). ״אחת מהאלטר־אגואים שלי בסרט היא המורה לשפה, מה שבאמת הייתי בעבר. גדלתי בין גרמניה לארצות הברית לישראל, והשליטה שלי בשפה היא מהמקום הנוירוטי שבו לתחושתי, אין לי באמת שפת אם.

״המונולוג שלי בסרט מורכב גם ממשפטים שהייתי מלמדת תלמידים, תרגילים בסיסיים בדיקציה. זו גם קצת פרודיה שמטרתה להבהיר שאבל הוא מקום שהשפה לא יכולה לו, מקום שהשפה נכשלת בו, ובכל זאת – לתת לשפה להביע משהו.

״עוד דמות שאני מגלמת היא זו של הרקדנית. אני רוקדת סולו שיצרתי, כוריאוגרפיה שנוצרה למוזיקה של אורי, והסולו הזה מהווה עבורי מקום שבו הגוף מתאמץ להאחז במשהו – עד שהוא אולי מצליח גם להרפות״.

העיסוק שלה בהיפרדות ובאבל החל, היא מספרת, עוד לפני פרוץ המלחמה. ״כל הדבר הזה נהגה לפני, אבל התפתח במהלך השנה הזאת. מה שהנחה אותי הוא העובדה שיש משהו בתרבות, לאו דווקא הישראלית אלא בכלל, שעושה מקום לאבל שהוא קונקרטי. יש טקסים, ריטואלים. אבל יש אובדנים שהם אובדנים ללא שם, שאין להם כל כך לגיטימציה. למשל, אם עברת פרידה ואת לא מתגברת עליה – אומרים לך שאת תקועה.

״עברתי כמה שנים לא פשוטות. אבא שלי שאני מאוד אוהבת היה חולה. לשמחתי הוא הבריא אבל במשך תקופה פחדתי מאוד שהוא ימות. במקביל עברתי פרידה מבן זוג שהיה ועודנו אדם מאוד משמעותי בחיים שלי, מה שגרם לי לנסות ללמוד איך להיפרד, לתת לעצמי שיעורים ברכישת שפת הפרידה, לומר שלום.

״ניסיתי לייצר לעצמי מרחב כזה, בתקווה שיהיה רלוונטי לא רק במובן האישי שלי, אלא גם ביחס לאמביוולנטיות והטראומה שכולנו נתונים בה עכשיו. אני מקווה שזה יהיה מרחב מאפשר, שאפשר יהיה רגע להיות בו בסדר עם זה שאנחנו לא בסדר.

כשאבא שלי החלים, גיליתי שלא נרפאים מסרטן, אלא שעכשיו הוא צריך להמשיך להיות במעקב כל החיים. אני חושבת שככה זה גם באהבה ובפרידות, זה הסיפור של אינטימיות. יש ימים שאת בסדר ויש ימים שאת לא

״אבל הוא לא דבר ליניארי, פרידה היא לא דבר ליניארי. יום אחד את בסדר, מתפקדת, עובדת, נעה עם הקצב של החיים, ויום אחרי את רחוקה מלהיות בסדר. זה אולי מאפשר גם את ההבנה שיש דברים שאת לא נפרדת מהם אף פעם, שהם ממשיכים לחיות בתוכך״.

הסרט, שמוקרן על מסך גדול שעוצב במיוחד להקרנתו וחוצה את חלל הגלריה, מורכב בעיקר ממדיום־שוטס או משוטים של אקסטרים קלוז־אפ על הפה של ברנרד ועל גופה וגופם של הפרפורמרים האחרים, בפרט כפות הידיים של כל המופיעים. ״הוא עוסק גם בשאלות על יופי ואסתטיקה. הרקדנית שאני מגלמת היא מוקפדת אסתטית, אנחנו לובשים תלבושות שעיצבה במיוחד מאיה בש, יש בו אידאה של יופי. ומנגד נמצאים הפה שנפער והרגעים שבהם אנחנו מזיעים ובוכים ומתאמצים.

״חשוב לי להראות גם את הצדדים האלה כי גם בהם אני מוצאת יופי, וגם כי הם קצת מתריסים. בסוף, את לא יפה כשאת נפרדת, כשאת בוכה, כשאת קורסת. אני לא רוצה לייפות את התמוטטות העצבים הזאת״.

מאחורי המסך הגדול בגלריה מוצבת עוד עבודת וידיאו קטנה, שבה דמות הרקדנית כורעת ונופלת על הרצפה. העבודה מוקרנת בלופ, ונוצרה מתוך החומרים הקיימים שצולמו לטובת הסרט. ״היא מסמלת את הדימוי האיקוני של הקינה או התפילה, או את הרגע של ההתאחדות עם עצמך״.

בניגוד לעבודות קודמות שלה, ליצירת התערוכה הזו היו שותפים רבים – מהדסה כהן האוצרת שליוותה אותה לאורך כל התהליך, דרך העורכת טל קרונקופ (״חדת העין, אמנית מוכשרת בפני עצמה שהצילה אותי מעצמי״) וכלה במשתתפים: הנגנים, הצלם, הפרפורמרים, המוזיקאים, עורכי ומקליטי הסאונד ומעצבי התערוכה.

״עד כה בעבודות הווידאו שלי יצרתי הכל לבד או במקסימום עם צלם אחד. ובכלל, כשאני יוצרת לבמה אני יוצרת הכל לבד, כולל את התפאורה. פה זה היה אחרת ואני רוצה לומר תודה ענקית לעשרות האנשים שהשתתפו בתהליך״.

היה בתהליך הזה משהו שגרם לך להתמודד עם הפרידה ועם האבל בצורה אחרת? משהו אולי תרפויטי קצת?

״ייקח לי זמן לעבד את זה. ימים יגידו מה זה עשה. היה רגע אחד תוך כדי יום הצילומים של אורי והנגנים, שבו ישבתי מול המוניטור ובכיתי. בניגוד לעבודות קודמות שעשית, הרגשתי איזשהו קתרזיס, יכולתי לפסוע החוצה מתוך היצירה ולהבין משהו עמוק על החיים, על אהבה, על הכוונה שאני מרגישה כאישה וכיוצרת. אולי זה בזכות העמדה הכפולה שתפסתי כאן, של במאית ופרפורמרית בו זמנית.

״אבל אני מבינה שזה קשור גם לטבע הדברים: אולי צריכות לעבור שנים. לפעמים מרחק וזמן מאפשרים לדברים לעבור סובלימציה. ואולי לא נרפאים אף פעם. כשאבא שלי החלים, גיליתי שלא נרפאים מסרטן, אלא שעכשיו הוא צריך להמשיך להיות במעקב כל החיים.

״אני חושבת שככה זה גם באהבה ובפרידות, זה הסיפור של אינטימיות. יש ימים שאת בסדר ויש ימים שאת לא. צריך להסכים להיות בתנועה עם השינויים״.

---

ג׳וי ברנרד | מכאן אנחנו ממשיכים בנפרד
אוצרת: הדסה כהן
גלריה אלפרד, שביל המרץ 6 תל אביב
נעילה: 5.10