להוציא הכל החוצה: תמה גורן ואסף רהט בגלריה שלוש

״אנחנו אמנים שמשתעממים ומחפשים דברים חדשים, יש בנו את היצר הזה של החיפוש. זה סוג של טמפרמנט אמנותי״, אומרת תמה גורן, שמציגה בימים אלה תערוכת יחיד בגלריה שלוש במקביל לתערוכת יחיד של אסף רהט. התערוכות – ״דויד מצייר ילדים״ של גורן (אוצר: יאיר ברק) ו״פרש בודד״ של רהט (אוצרת: נירה יצחקי) לא קשורות אחת לשנייה במקור.

הן נוצרו כל אחת בנפרד כפרויקט שלם. אבל הבחירה של הגלריה להציג אותן במקביל מייצרת קווי מחשבה נוספים שמוסיפים רבדים על כל אחת מהן. ובעוד שרהט עובד עם גלריה שלוש מאז שנת 2003, עבור גורן זו התערוכה הראשונה שהיא מציגה בה. העבודות שמוצגות בה הן פרי יצירה של השנתיים האחרונות, שאת הניצנים שלהן אפשר היה לראות כבר בתערוכה משותפת שהציגה עם אבנר בן גל ז״ל בגלריה מאיה בקיץ 2022.

הפרקטיקה המרכזית שבה יצרה במהלך השנתיים האלה, מלבד לציורי שמן גדולים (שמוצגים גם הם בתערוכה), היא שמונה ספרי קונצרטינה שמוצבים על שולחנות ארוכים ומתארים באמצעות עבודה בצבעי מים סצנות סוערות, צבעוניות, מצחיקות, מטרידות וגרוטסקיות. ״העבודה בפורמט של ספרים התחילה ממש במקרה״, היא מספרת. ״במהלך ביקור בחנות למוצרי אמנות בפריז נתקלתי בפנקס קטן וריק עם כריכה וגומי שמישהו רצה לקנות ובסוף השאיר ליד הקופה.

״קניתי אותו כשהוא ארוז בניילון וכשחזרתי ארצה פתחתי אותו וגיליתי שהוא כמו אקורדיון – נפתח ונפתח. התחלתי לצייר בו בצבעי מים ומאוד אהבתי את הרעיון. את שאר הספרים כבר הזמנתי באמזון, בגדלים שונים ומסוגים שונים של ניירות. התאהבתי בפורמט. יש כאלה שהדף המקופל שלהם מגיע עד לאורך של שבעה וחצי מטרים״.

תמה גורן: אני אוספת רפרנסים כחלק מהיומיום שלי כל הזמן: דברים שאני רואה ברחוב ובאינסטגרם, מוזיקה, ספרים, איורים, אגדות. העבודות שלי הרבה פעמים לא קלות לעיכול, אבל דווקא בגלל שיצרתי אותן בתקופה כל כך קשה, רציתי שהן יהיו גם מצחיקות

האוריג׳ין סטורי לתערוכה של גורן מגיעה מתקופת נעוריה בחיפה, אז היתה מסתובבת עם חבריה בגן האם שבעיר ופוגשת בטיפוסים שונים ומשונים. אחד מהם היה דויד, צייר תימהוני שניהל איתם שיחות ארוכות ובדמיונם נהג להזמין ילדים לביתו ולצייר אותם.

״אני לא באמת יודעת מה אני הולכת לצייר עד הסוף, וגם לא אומרת לעצמי שעכשיו אני הולכת לעשות תערוכה על גן האם בשנות ה־90. אני אוספת רפרנסים כחלק מהיומיום שלי כל הזמן: דברים שאני רואה ברחוב ובאינסטגרם, מוזיקה, ספרים, איורים, אגדות. העבודות שלי הרבה פעמים לא קלות לעיכול, אבל דווקא בגלל שיצרתי אותן בתקופה כל כך קשה, רציתי שהן יהיו גם מצחיקות״.

גם רוב העבודות שמוצגות בתערוכת היחיד המקבילה של רהט נעשו במהלך השנתיים האחרונות, מתוך מאות כאלה שיצר במהלכן. הדימוי החוזר, של פרש בודד, מופיע בחלקן בדרכים שונות. ״לפעמים הוא יותר דמיוני ומפלצתי ולפעמים הוא יותר נחמד״, מסביר רהט. ״כמו דימויים קודמים בעבודות שלי, גם הפרש הוא כזה שבא מבפנים. רק בדיעבד אני חושב על ההמשגה היותר מילולית שלו ותוהה מאיפה הוא בא.

״כבר בתערוכת היחיד שהצגתי במוזיאון בר דוד בקיבוץ ברעם בשנה שעברה (2023), שעסקה בעיקר בדמויותיהן של אביבה אורי וג׳וזף בויס, נכנסה הדמות של הפרש לחלק מהעבודות. אז הוא היה דמות משנית, בתערוכה הזו הוא הפך לפרוטגוניסט.

״בכל הסדרות שלי קיימים מכנים משותפים בין הציורים, לרוב אלה גיבורים שחוזרים על עצמם. חלקם הם רפרנסים לתולדות האמנות, אבל גם הם כאלה שעולים תוך כדי עבודה. אני לא אומר ׳אוקיי עכשיו אני אצייר את בויס׳. הוא מגיע מתוך משהו פנימי, וגם מתוך התת מודע הקולקטיבי שלנו כאנשי תרבות.

״בעיניי הפרש הבודד הוא גם אני, גם חיבור של החייתי והאנושי וגם דמות שבאמצעותה אני מספר סיפורים על פרשים שהערצתי כילד – בין אם זה קלינט איסטווד או דון קישוט או הברון ממינכהאוזן. אני רואה בעצמי סוג של מספר סיפורים ויזואליים, משהו שאני שם לב שהולך וקורה יותר אצל ציירים בני הדור שלי. הדור שאנחנו למדנו ממנו הוא כזה שברובו האמין בפורמליזם ובציור מופשט, ופחות אהב לספר. אבל כשאני מסתכל על אמנים עכשוויים כמו רועי רוזן, אסי משולם או יאיר גרבוז אני רואה שהם לא רק מציירים, אלא גם מספרים סיפורים״.

אין כוח למגלומניה

גם העבודות של גורן מאופיינות בדרך שבה הן מספרות סיפורים, במיוחד אלה שנוצרו בפורמט של ספרי הקונצרטינה. ״יש כאלה שיש בהם סיפורים קצרים, סצנות בודדות, ויש כאלה שיש בהם כבר סיפור אחד ארוך כמו ספר אחד שמוקדש לערפדים או ספר שמוקדש לטיול שנתי בבית הספר. אני אוהבת לקחת דברים שנראים לכאורה תמימים ומתוקים; כאלה שיש בהם חמידות אבל כזו שנובעת מתוך המבט של הדמות שהוא לרוב זדוני, מרושע, מכושף או עצוב ונוגה. על הגבולות האלה אני משחקת.

״יש לי גם אובססיה לפרצופים. כשאני מציירת, אני לא יכולה להוציא עבודה בלי שיש בה פרצוף מסוים שמשקף הבעה אחרת. כך שהכל זוכה לפרצופים – הפירות, העצים, הדוממים. אני יודעת כבר למקם את העיניים במרחקים מסוימים כדי שיווצרו הבעות שונות, והן תמיד כאלה שהן בין רוע לחמידות או בין עצב לחמידות״.

״אצלי הכל הרבה יותר בחוץ״, אומר רהט. ״הציורים הם בומבה לפנים. אם תמה היא יותר דיוויד לינצ׳ית בשפה שלה, אני יותר קרוננברג. כל הגופניות וכל האיכסה אצלי נמצאים בחוץ. אני מגיע מרישום ולכן כן מאוד מאמין ביופי של הקו וביופי של הכתם, אבל היופי בעיניי נמצא גם במקומות הלא שגרתיים והלא נעימים – באיברים הקטועים, במיצי הגוף״.

הציורים של רהט מצוירים או על נייר, או על בדים לא מתוחים, חלקם בדי יוטה פשוטים שהוא מוצא במקומות שונים. ״מול נייר ובד יוטה אני מרגיש חופשי, וזה גם מה שמאפשר לי את החופש בציור. אם היו שמים אותי מול בד ממוסגר, הייתי מפחד קצת.

״אני בכל זאת פועל יוצא של דלות החומר, ועם כל הניסיון שלי לעסוק במסורות וסיפורים, החינוך האמנותי שקיבלתי במדרשה הוא משהו שנספג. בתקופה האחרונה אני מרגיש שנכון יותר עבורי לעבוד בפורמטים קטנים, שבאמצעותם אני יכול להוציא דברים מהר החוצה, לתת ביטוי לתודעה. אין לי כוח למגלומניה״.

אסף רהט: על הציורים שלי אומרים לא פעם שהם מורבידיים, אבל אני מוצא שדברים בהם גם מצחיקים וסרקסטיים. החיבור, לדוגמה, בין מקור העולם של קורבה לאביבה אורי כקיקלופ, זה חיבור שמצחיק אותי

גורן, שהגודל של ספרי הקונצרטינה הוביל גם אותה ליצור בפורמט קטן יותר, מציגה בתערוכה לראשונה גם אוביקטים קטנים, עשויים חימר, שמוצבים על השולחנות בין דפי הספרים. אלה הם פסלים קטנים של דמויות, שמדברות לרוב את אותה השפה הצורנית שאפשר למצוא בדימויים המצוירים, רק בתלת־ממד וללא צבע.

״הם מבחינתי המשך ישיר של הספרים״, היא אומרת. ״והיה לי טבעי לחזור למדיום של פיסול, שהוא בכלל זה שהתחלתי בו כבר כילדה. גם הפרצופים של האוביקטים נשארו אותם הפרצופים, ומצאתי פתרונות כדי לייצר אותם כמו עיניים שהוספתי באמצעות כפתורים קטנים״.

גם האוביקטים, כמו הציורים של גורן, הם מצחיקים ומטרידים כאחד. ״חשוב לי שיהיה בעבודות הרבה הומור, זה משהו מהותי אצלי בשנתיים האחרונות. אנשים לא תמיד יודעים שאני אדם מצחיק ושטותי, ובעבודות מצאתי את הדרך להוציא את זה החוצה. זה נותן לי נחמה״.

״על הציורים שלי אומרים לא פעם שהם מורבידיים״, אומר רהט, ״אבל אני מוצא שדברים בהם גם מצחיקים וסרקסטיים. החיבור, לדוגמה, בין מקור העולם של קורבה לאביבה אורי כקיקלופ, זה חיבור שמצחיק אותי. זה אולי הומור פנימי שלי, אבל גם בהסתכלות אובייקטיבית יש בזה משהו שלא מתקבל על הדעת״.

על הקיר המרכזי שבחלל הכניסה לתערוכה בגלריה, שבתערוכות אחרות לרוב מאכלס עבודות דו־ממד גדולות ממדים, תלוי הפעם ציור קטן – שהוא החיבור המכוון היחיד בין שתי התערוכות. זהו ציור של רהט שבו צייר את הפורטרט של גורן כשהיא חונקת את אחת הדמויות מהסיפורים־ציורים שלה.

״העבודה היא חלק מסדרה של ציורי פייטה שמוצגת גם היא בתערוכה, שהתחילה מציור של חברת פייסבוק שציירתי כמריה מחזיקה חייזר במקום את ישו המת. זו סדרה שהתחילה אחרי ה־7 באוקטובר, ומבחינתי היא מייצגת את הפן הכי אינטימי בתערוכה. אלה ציורים של דמויות נשיות, דבר שאני לא עושה בדרך כלל, והן קשורות לאישיות שלהן וליצירה שלהן״.

על היצירה פוסט ה־7 באוקטובר, מספרים שניהם שהיא זו שסייעה להם להתמודד. ״אומרים לך כל החיים להיזהר שלא להפוך לצייר תרפויטי״, אומר רהט. ״אבל בציור יש ממד תרפויטי. אני לא יודע עד כמה התכנים שלי הושפעו מהמצב כי הם היו קשים גם לפני, אבל העשייה עבורי בתקופה הזאת היתה תרפויטית. הרגשתי שזה פשוט מציל אותי מבחינה נפשית״.

״הכל משפיע על היצירה״, מסכמת גורן. ״כמו שהעובדה שאני ג׳ינג׳ית ושאני אמא ושהייתי דוגמנית משפיעה על היצירה, גם המציאות משפיעה. הכל משפיע״.

---

תמה גורן | דויד מצייר ילדים אוצר: יאיר ברק
אסף רהט | פרש בודד אוצרת: נירה יצחקי
גלריה שלוש, הצורפים 15, יפו העתיקה
נעילה: 19.10