האוטופיה הציונית המשוגעת מכולן: ״ירושלם הבנויה״ של בוריס שץ

בוריס שץ הוגדר לא פעם כ״אבי האמנות הישראלית״, בהיותו זה שהקים את בית הספר לאמנות בצלאל בשנת 1906, וגם את בית הנכות בצלאל, מה שלימים התגלגל למוסד שאנחנו מכירים היום כמוזיאון ישראל.

שץ מוכר גם בשל היותו ציוני נלהב, צייר ופסל, הוגה דעות ותיאורטיקן. אבל לא רבים יודעים שהוא היה גם סופר, שכתב לא מעט. בימים אלה רואה אור בהוצאת רסלינג המהדורה המחודשת של ״ירושלם הבנויה״, רומן שכתב בסוף שנת 1917 ופרסם בשנת 1924, ואיפשהו שם בין דפי ההיסטוריה – קצת נשכח.

מי שאמון על הרעיון, היוזמה, העריכה וההפקה הוא יקיר שגב – מעצב, אוצר, אספן, עיתונאי ואחד ממקימי וחברי גלריה חנינא השיתופית. ״נתקלתי לראשונה בספר עוד בשלהי תקופתי כסטודנט בבצלאל״, הוא מספר. ״הספר המקורי, שהודפס בכמות קטנה של עותקים, הפך לפריט אספנים. הוא צץ מדי פעם במכירות פומביות ואפילו הצלחתי לרכוש שני עותקים ממנו, אבל קשה מאוד לקרוא אותו.

״בצלאל ואמנות בצלאל הם התחום שהפך למוקד המחקר שלי ב־15 השנים האחרונות. החלטתי שלרגל 100 שנה לפרסומו המקורי, אני אחזיר אותו למדף עם הקדמה מאמרית ארוכה שלי, שמבארת את דמותו ועוסקת בבצלאל בראשית דרכו; וגם אראה בו את החפצים – אלה ששייכים לעבר, להווה (דאז) ולעתיד המדומיין״.

בשנת 1917, מספר שגב, נאסר שץ על ידי הטורקים ששלטו אז בארץ ונשלח לכלא בדמשק. אחרי תקופה קצרה בכלא חזר ארצה, לגלות מירושלים שאותה בילה בצפון הארץ. באותן שנים הוא היה מנותק מבית הספר שהקים, ומי שהשגיחה על פעולתו היתה אשתו.

״הוא כתב רומן אוטופי, שאליו הוא יצק את כל הכאבים שלו, התיאוריות שלו, את כל מה שהוא מאמין בו. הוא נסמך על ׳אלטנוילנד׳ של הרצל, אבל לוקח את זה כמה צעדים קדימה. זוהי עוד אוטופיה ציונית בשרשרת, אבל המורכבת והמשוגעת מכולן״.

הרומן נכתב ביידיש – השפה שהוא שלט בה הכי טוב, למרות שדיבר גם רוסית, צרפתית, בולגרית וכנראה גם גרמנית. דווקא בעברית הוא שלט בצורה הכי מועטה. הוא מצא מתרגם – מרדכי אזרחי (קרישבסקי) – ובשנת 1924 הספר ראה אור בעברית, כשהוא מופק בצורה גרועה מאוד.

״זו היתה תקופה של דלות. הוא הודפס על נייר גרוע ומתפורר, בשורות ארוכות. לא נעים לקריאה. חלק מהעבודה על ההוצאה המחודשת היתה לתקן את כל הליקויים – הדיאלוגים שמפוסקים לא נכון, גושי טקסט שקשה לצלוח אותם. שם התחלתי את המסע שלי. אמנם אפשר היה לקרוא אותו בפרויקט בן יהודה אונליין ובסריקה דיגיטלית בספריה הלאומית, אבל היה נראה לי נכון להוציא אותו מחדש, לרגל ציון 100 שנה״.

שץ מדמיין חברת מופת בארץ ישראל. כזו שמונחית על ידי האמנות והחברה. הפוליטיקה מופרדת מהדת ומצוות התורה בוטלו. אורח החיים והמלאכה הם הדברים הכי חשובים

לטובת העבודה חבר שגב לעורכת הלשונית והמביאה לדפוס גילי תל אורן. הוא שילב בספר תצלומים היסטוריים רבים בשחור לבן ש״מחיים את התקופה עבור מי שלא יודע איך ארץ ישראל נראתה בתקופה העות׳מאנית, וגם עבודות בצלאל מהארכיון ומהאוספים, כולל מהאוסף הפרטי שלי.

״לתוך המלאכה הזאת נכנסו כמה גופים שתמכו ותרמו. אחד מהם הוא בית שץ בירושלים. יורשיו של שץ עדיין מחזיקים בארכיון המשפחה, והם מאוד שמחו ותמכו ביוזמה. גם זאב זליג שהוא אספן בצלאל מאוד דומיננטי תמך, ובסוף הצטרפה גם הוצאת רסלינג.

״נעמה טוביאס קיבלה את חומרי הגלם האלה והגתה את העיצוב של הספר. זהו ספר קריאה, רומן, אפילו על גבול הרומן הרומנטי. המעצבות לקחו את הזהב של ירושלים והעניקו לו פרשנות עכשווית ששומרת על הקלאסיות. על הכריכה השארנו את האיור המקורי של זאב רבן״.

הזיות פסבדו טכנולוגיות

שגב מספר שזה לא הספר הראשון שהוציא לאור, אבל בהחלט השאפתני ביותר. ״שץ חשב שהספר הזה, שמתאר איך ארץ ישראל תראה 100 שנה אחרי כתיבתו – כלומר בשנת 2018 – יקנה לו תהילת עולם. אבל הוא לא הצליח ודי מהר נעלם מן העין. הסיפור ששץ כתב הוא חלום בהקיץ, חזון משוגע ומטורף, שכמעט הפוך לחלוטין מהמציאות של היום. כל מה שהוא דמיין לא רק שלא קרה, אלא גם התגלגל למציאות המעציבה ביותר.

״שץ מדמיין חברת מופת בארץ ישראל. כזו שמונחית על ידי האמנות והחברה. הפוליטיקה מופרדת מהדת ומצוות התורה בוטלו. אורח החיים והמלאכה הם הדברים הכי חשובים. התושבים חיים בכפרים מוריקים שטובלים בטבע ויוצרים חפצים שמהללים את יופיה של הארץ. הערים מאוישות רק על ידי בתי המלאכה והשלטון.

״הוא אמנם דמיין את ארץ ישראל כיהודית, אבל כזו שמתנהלת ברוח יהדות ליברלית מתקדמת, שוחרת שלום. גם בעולם שורר שלום עולמי, שלא הושג בקלות: מלחמת עולם קשה גרמה למנהיגי אומות העולם להתכנס ולהחליט להשליט שלום״.

העלילה, מספר שגב, מתאפיינת גם בהרבה תיאורים של הטכנולוגיה העתידנית, או כמו שהוא מכנה אותן – ״הזיות פסבדו טכנולוגיות״: ״כלי התחבורה המרכזי הוא אווירון פרטי. ברחוב מותקנות מדרכות נעות. בירושלים, בגלל בעיה של אספקת מים, יש סדרה של בריכות ניגרות שכל אחת מעבירה מים לשנייה. יש המון רעיונות מהסוג הזה, כולל כאלה שכן קרו בצורה מסוימת, מכשיר קטן עם צג שמותקן בבתים שאפשר לומר שהוא האבטיפוס של הטלפון הסלולרי״.

לצד האוטופיה והשלום העולמי יש בסיפור של שץ גם צד אפל, טוטליטרי, שחלקו מבוסס על דברים שראה וחווה במציאות. ״הכי בולטת היא ההתייחסות שלו למוסד המשפחה בכלל ולנשים בפרט. הוא חווה בחייו המון בעיות עם נשים, ובסיפור הן דבר בלתי פתור. הן מושכות והרסניות. החזון שלו לגבי הנשים הוא שילוב של מיזוגניות וליברליזם – כך לדוגמה הנשים חדלו לנסות לפתות את הגברים, אבל הן גם לובשות בגד אחד בלבד לכל תקופה בחיים.

ההורים רואים את הילדים רק בסופי שבוע, ומי שמחנך את הילדים היא הממשלה. החברה היא אמנם טוטליטרית והכל שייך לממשלה, אבל זוהי ממשלה של אנשי רוח ולא של פוליטיקאים. המנהיגים הם נבחרי העם במובן הרוחני

״עוד נושא בעייתי הוא הילדים. הילדים הפרטיים של שץ גדלו להיות אמנים חשובים, אבל בחזון העתידי שלו מפרידים את הילדים מהוריהם כי הם מקלקלים אותם. מי שכן יכול לפתח אותם הם המורים והאמנים. כל זה מהדהד את הפרידה שלו מבתו הראשונה, אנג׳ליקה, שאולץ להיפרד ממנה אחרי שנפרד מאשתו הראשונה כיוון שבגדה בו.

״ההורים רואים את הילדים רק בסופי שבוע, ומי שמחנך את הילדים היא הממשלה. החברה היא אמנם טוטליטרית והכל שייך לממשלה, אבל זוהי ממשלה של אנשי רוח ולא של פוליטיקאים. המנהיגים הם נבחרי העם במובן הרוחני״.

עלילת הסיפור של שץ נעה קדימה ואחורה בזמן – בין העתיד של שנת 2018 להווה של ירושלים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שם הוא מסתובב בלווית המורה הרוחני שלו – בצלאל בן־אורי המקראי (שעל שמו גם קרא את בצלאל). ״בחלקו השני של הספר שץ מתייאש מהמציאות ועובר לגור בעתיד. שם מתחיל סיפור אהבה יוצא דופן בינו ובין מורה צעירה ויפת תואר, שהולך ותופס תפנית אירוטית. הוא מגלה שבעתיד יש אהבה חופשית ואין התחייבות למונוגמיה.

״אחד הקטעים הכי יפים בספר, ואולי גם זה שבזכותו הוא בכל זאת קצת נזכר פה ושם, הוא הקטע שבו הוא מגיע למקום שנקרא גן האהבה. זה מקום שאפשר לעשות בו סקס חופשי, למצוא מזור לנפש ולגוף. זו לא נחשבת בגידה. שם הוא פוגש את האהובה שלו ומגלה שהיא רוצה להיות גם עם אחרים, מה שמוביל אותו להתקף קנאה מטורף שבגללו הוא מקיץ מהחלום בהקיץ.

״בשלושת הפרקים האחרונים מתוארת המציאות האמיתית של ירושלים. האכזריות הבלתי נתפסת של השלטון העות׳מאני שידעו שזמנם קצוב – מסכת ההשפלות, הענישה, השוחד, האונס, עבודות הפרך. הוא מסתיים בכניסת האנגלים לירושלים, מה שמעיד על כך שהסיוט חלף״.

״חייתי עם שץ המון שנים, עכשיו אני משחרר אותו״, אומר שגב. ״אבל מעניין לחשוב מה הוא היה חושב אם היה מתעורר עכשיו, במציאות הנוכחית. אמנם בצלאל עדיין קיים ומשמעותי וגם מוזיאון ישראל שהוא בין טיפוחיו, כך שכן יצאו דברים טובים. אבל הוא כנראה היה נחרד לגלות שהאוטופיה שלו התממשה – רק כמעט ב־180 מעלות הפוך. ישראל נהייתה די־אוטופיה״.

---

בוריס שץ | ירושלם הבנויה: חלום בהקיץ
מהדורה חדשה לציון מאה שנה למהדורה העברית
הוצאת רסלינג, 415 עמ׳