כל מה שחשוב ויפה
נעמה טוביאס. צילומים: מ״ל

בחזרה לעתיד // נעמה טוביאס

בשנת 2010 נעמה טוביאס הציגה בתערוכת הבוגרים של בצלאל פרויקט גמר יוצא דופן, ״סיפור אהבה בשפה של מעצבים״. עם הזמן, ובמקביל לעבודה בפרינט (״שלה שמורה חתיכה יפה מאוד מהלב שלי״), היא גילתה שהיא יודעת לעשות עוד דברים ״חוץ מעיצוב לתרבות״

לפני 10 שנים

אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי בשמה של נעמה טוביאס: זה היה בתערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. מתוך אהבה גדולה לספרים, לסיפורים ולמשפחתה, טוביאס יצרה בפרויקט הגמר שלה ספר בן 360 עמודים, שכולו דפדוף בספרים אחרים, וקראה לו ״סיפורים קצרים על אנשים ארוכים״.

היא לקחה תצלומים של ספרים מהספרייה המשפחתית בבאר שבע, והוסיפה עליהם שכבה של טקסטים קצרים ודימויים אישיים, השוזרת את הספרים להקשר מחודש ומנכסת אותם לסיפור משפחתי קטן. התוצאה הייתה ספר יוצא דופן באיכויותיו, ש״מספר לנו סיפור בדרך חדשה ויחודית מאין כמוה. הוא עוצמתי, מרגש ומפתיע כל העת״, אמר אז עדי שטרן, כיום נשיא בצלאל, שכיהן כראש המחלקה.

״מעבר לכל זהו ספר על אהבה״, הוא הוסיף: ״אהבה למשפחה, אהבה לספרים ואהבת עיצוב. זהו סיפור אהבה המסופר בשפה של מעצבים, אך מדבר לכולם״.

סיפורים קצרים על אנשים ארוכים, 2010

אחרי הלימודים החלה טוביאס לעבוד אצל המעצבת מיכל סהר, במה שהיא מכנה כעת ״׳בית הספר השני שלי׳. תרגלתי והכרתי אז אך ורק עיצוב לפרינט, כמעט ולא נגעתי במדיה שמעבר לדף הנייר או הקיר בגלריה. היה לי סטאז׳ אמיתי של יותר משלוש שנים שעסק כולו בעיצוב לתרבות. כל מה שלמדתי על המקצוע היה דרך העיניים שלה ודרך העבודה היומיומית בסטודיו לצדה״.

מה את זוכרת מהתקופה הזו?

״זה היה בית ספר מטורף, איכותי ואמיתי. העבודה איתה היתה טוטאלית ומסביב לשעון. הספר הכמעט־רטרוספקטיבי על האמן הקיבוצניק הקונספטואליסט דב אור־נר (שערכה וכתבה האוצרת טלי תמיר) היה פרויקט ארוך טווח שעיקרו היה עבודת מיון ועריכה; במפגש עם האוצרים יונתן טויטו והדס סט בגלריה BAAD עבדנו על תכנון ארכיון אמנות דמוקרטי, ששואב השראה מעולם התיוק, אך מבוצע במינימום אמצעים. 

״והיו גם פרויקטים רחבים־מפלצתיים כמו תדמית סופשנה של בצלאל – שם מצאנו את עצמנו בחודש ההקמה נוסעות מדי יום לירושלים, ומפקחות על ריסוס ותליה משבע בבוקר ועד חצות – גוועות, עייפות אך שמחות״. 

גלריה BAAD, בצלאל. סטודיו מיכל סהר

דב אור נר: פעולות בפלנטה הקרובה. הקיבוץ המאוחד; סטודיו מיכל סהר, 2014. צילום: חיים יוסף

ומבחינה אישית?

״אני זוכרת שבתחילת דרכי הייתי מעצבת מסורה מאוד ומושקעת נפשית, אבל גם – עקשנית, ואולי לוחמנית מדי. מעין לוחמת צדק טיפוגרפי/קונספטואלי, שמקווה שהלקוח לא ׳יקלקל׳ או ׳יחבל׳ בעבודה 🙂 היום אני רוצה להאמין שהתבגרתי: שאני פחות צודקת, יותר קשובה, יותר מכילה ויותר תקשורתית״.

 פאסט פורוורד

״בערך שנה אחרי שסיימתי את הלימודים בבצלאל זימנה אותי מרב (סלומון, שהיתה אז ראש תחום איור) לפגישת שידוך עם המאיירת אורית ברגמן שהתקיימה בסטודיו הקטן והביתי של רותו מודן. כך הצטרפתי אליה לקורס חדש שהמציאה, ׳איור ועיצוב׳ (שם טיפשי, אבל מדוייק). הקורס איפשר למאיירים להתנסות בעיצוב במובן הרחב יותר – לעבוד עם אותיות, מילים ופורמט ולא רק לאייר אל תוך משבצות נתונות מראש״.

במשך שלוש שנים טוביאס הייתה אסיסטנטית של ברגמן, ״ולמדתי ממנה ומההוראה בסטודיו המון״. בנוסף השתיים עבדו יחד על כמה ספרי ילדים, ביניהם לוכדת הכרישים, יומן־סיפור בגוף ראשון לילדים־קוראים על חוויית ילדות של ברגמן במצפה התת־ימי באילת.

״אז גם הכרתי את כוחות העל של אורית, להפעיל ולהנחות מעצבים־מאיירים לעבודה בשיעור, מיומנות שמעולם לא פיתחתי בעצמי בלימודים, והיום נראית לי כל כך חשובה וטריוויאלית לעבודה בסטודיו עם עוד מעצבים צעירים ומנוסים לצדי. אחרי שנתיים כאסיסטנטית, התחלתי ללמד בעצמי, ומאז אני מלמדת קורסי חובה עם נטיה טיפוגרפית בשנים המתבגרות במחלקה – ב׳־ג׳ – ובשנה הבאה אזכה גם ללמד סטודנטים בשנה ד׳.

״זה נשמע כמו משהו סופר טכני או מובן מאליו אבל זו החלטה כל כך משמעותית, שהלוואי והייתי מקבלת אותה אפילו שנתיים קודם: ההחלטה לצאת מהסלון, ולשכור סטודיו! זה היה שינוי משמעותי בחיי המקצועיים אבל גם בחיי האישיים, כי מצאתי שם גם חברת אמת :)״.

באיזה אופן העבודה בסטודיו שינתה את היום־יום שלך?

״אמנם נפרדתי במהלך היום מהחתול שלי, ונערמת לי יותר כביסה במהלך השבוע, אבל התחלתי לעבוד בשעות מוגדרות ומוארות יותר, ואני חוזרת הביתה לחלל שקט, נטול עבודה, וכמעט־כמעט נטול מיילים או טלפונים.

העבודה בחלל משותף עם יוצרים נוספים – צורף, מעצבת, מאייר, ציירת, יזמית – נותנת לי פרופורציה על איך נכון לעבוד, כמה לעבוד, איזה מקום העבודה תופסת בחיים של כל אחד ואחת, וגם כמובן קצת איך מתמחרים, מתי אוכלים וכו׳

״העבודה בחלל משותף עם יוצרים נוספים – צורף, מעצבת, מאייר, ציירת, יזמית – נותנת לי פרופורציה על איך נכון לעבוד, כמה לעבוד, איזה מקום העבודה תופסת בחיים של כל אחד ואחת, וגם כמובן קצת איך מתמחרים, מתי אוכלים וכו׳ 🙂 זה נכון שהיום (קורונה והכל…) הכל משתנה שוב ויש חזרה לעבודה מהבית (שזה גם קשוח וגם מקסים בעת ובעונה אחת), אבל אני עדיין מתעקשת על שעות עבודה בסטודיו, שהן תמיד יהיו נעימות יותר וגם יעילות יותר. 

״ככלל יש המון נקודות ציון בדרך הזאת שנקראת ׳עצמאות׳, אני מרגישה שכל מפגש עם לקוח או יזם או יוצר מלמד אותי משהו חדש על ההתפתחות שלי כמעצבת עצמאית – גם על היכולות המקצועית שלי אבל לפעמים גם על היכולות הסוציאליות או הניהוליות שלי״.

זכור לך איזה מפגש או פרויקט ספציפיים בהקשר הזה?

״כנראה שהזדמנות אחת שניתנה לי אי שם לפני ארבע שנים היא משמעותית יותר מאחרים. מרב סלומון הכירה אותי כמעצבת צעירה בלי הרבה ניסיון, ובכל זאת שיתפה אותי בחלום שלה להקים הוצאת ספרים לספרות מאויירת למבוגרים. זה התחיל בחשיבה צנועה על ספר ראשון, The Business of Staying Alive, אבל בזמן עיצוב הפתרון לספר הראשון, הגענו למסקנה שחייבים לקשור אותו כבר עכשיו להוצאה שתצמח עם השנים״.

הוצאת Salomon & Daughters. צילום: איה וינד

משמאל: אחת ההצעות הראשונות ללוגו ההוצאה. מימין: סקיצות ללוגו הנבחר

״התחלנו בחשיבה על שם, ואני זוכרת שמרב אמרה לי: ׳תקשיבי נעמה, יש לי שם! Salomon books!׳. זה היה שם גנרי ללא כל זהות, אבל יחד הצלחנו להגיע לשם חדש – Salomon and Daughters – שם שמתכתב עם מבנה קלאסי, אבל שמצליח לספר קצת על זהותה של ההוצאה – שבוחנת את המסורת ומתכתבת איתה (בכל זאת, בספרים מודפסים עסקינן); אבל גם מערערת על הנורמה (ספרות מאויירת למבוגרים, חזה חשוף בלוגו); וגם מספרת משהו על מרב עצמה – שיש לה אחות, ושתי בנות.

״בינתיים חלפו כמה שנים, לי נולדה בת, ולמרב נולדו כבר ארבעה (!) ספרים בהוצאה – שהיתה לי את הזכות לעצב מא׳ ועד ת׳. הספר החמישי נמצא בעבודה אגב, אבל טרם יצאה הודעה רשמית מהמו״לית״. 

נכון לעכשיו

כשטוביאס התחילה לעבוד באופן עצמאי, היא מספרת שגילתה שהיא יודעת לעשות עוד דברים חוץ מעיצוב לתרבות או עיצוב במדיה המודפסת. במקביל לעבודה בפרינט (״לה שמורה חתיכה יפה מאוד מהלב שלי״), היא התחילה לאט לאט להכיר ולעבוד גם עם יזמים, יוצרים וחברות — גם על פרויקטים דיגיטליים.

״זו עבודה שלפעמים היא פחות חושית או גרפית פר־אקסלנס, אלא יותר תכנונית ומבנית, פסיכולוגית־התנהגותית. אבל בתכנון של ספר מורכב או תערוכה גדולה יש הרבה יסודות שמשיקים לעבודה על כלי/מוצר דיגיטלי. 

אתר להוצאת Sternthal books

הרגלים פשוטים להתאהב. צילומים: איה וינד

מרכז ההוראה בבצלאל

מרחבי ילדות, שרית שני חי. צילומים: איה וינד

״בסוף, בכמעט כל אוביקט מעוצב בעולם (אוטו, ספר, בית) – נשאלות אותן השאלות: איפה אני? מה אני מרגיש? מה אני מבין? נעים לי? נוח? מעניין אותי? מסקרן אותי? לאן אני יכולה ׳ללכת׳? האם מובילים אותי יד ביד לחווייה ידועה מראש או שאולי יש לי את החופש לדפדף קדימה־אחורה פנימה־החוצה, להסתכל לצדדים או לעזוב״.

איך זה בא לידי ביטוי? 

״היום בסטודיו שלי יש מעבר חופשי בין אזורי הפרינט לאזורים דיגיטליים, לעיתים אפילו לאותו הלקוח. בשנה האחרונה הזדמן לי לעבוד באופן קבוע עם שני סטארטאפים חיוביים (ערך חשוב בעידן ה־AdTech) שעוסקים בכלכלה מקומית.

״ב־colu, המטבע העירוני מחזק את הכלכלה המקומית, ואני עוסקת בכל מה שקשור בתדמית ובשיווק בארץ ובארצות הברית. ב־riseup, שעוזרים לשכירים להצליח להתנהל כלכלית ולצאת מהמינוס אני מתפקדת כארט דירקטורית לפרויקטים שיווקיים ייחודיים, כך שיוצא לי לממש רעיונות גם באמצעות שיתופי פעולה עם מעצבים נוספים, אנימטורים ומאיירים״.

בעוד 10 שנים

״קודם כל אני מקווה שתהיה לי הזדמנות לעבוד על עוד פרויקטים הוליסטיים, רחבים, מעמיקים יותר – כאלה שמחייבים חשיבה מראשית הדרך ועד הביצוע הסופי בשטח – שיכול להיות דיגיטלי, פיזי או מודפס.  העיקר שיהיה בו מרחב אמיתי של יכולת לפענח, להשפיע, לתכנן. שתשאר מידה לא מבוטלת של חופש פעולה ושיהיו שם כמה שיותר סימני שאלה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

״אני מאמינה שכמו שהפכתי למעצבת יותר עצמאית, מסוגלת, מגוונת, אהפוך בעתיד גם ליזמית־פעילה כחלק מצוות שאני מעריכה ואוהבת. באופן כללי זה אולי כלל האצבע שלי – לעבוד עם אנשים מוכשרים וחכמים. אני מקווה שבעוד עשור אני אקח חלק במיזם / פרויקט / חברה קטנה שפועלת בארץ (!) עם אספירציות חיוביות לעולם שלנו. יש לי בראש כמה אנשים בתחומים משיקים שאני רוצה לשתף איתם פעולה, אני מקווה שהם יעלו על מטוס ארצה ושזה יקרה בקרוב :)״.

לקריאה נוספת

פודקסט מכאן: חיות כיס (הפרק על רמת הגולן), הפודקסט הכלכלי בגובה העיניים של ״כאן״, שכותבות ועורכות צליל אברהם, דנה פרנק ושאול אמסטרדמסקי (שגם הטוויטר שלו סופר מעניין, אנושי וכלכלי, במיוחד מאז שחזר ארצה). 

ציור מכאן: מיה בלוך, ציירת. מיה גדלה באותה השכונה שבה גדלתי בבאר שבע, והיום דרכינו הצטלבו שוב והיא שכנתי לסטודיו.

בית הבאר, מרכז תרבות יפואי ברחוב סלמה 6

דוד בעל החלומות, תום זיידמן פרויד. גלריה חנינא; צילום: איה וינד

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden