כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
ליאו רוט - הדפסים מוקדמים. צילומי הצבה: נעה ארמן

מגלים אוצרות // יקיר שגב

יקיר שגב מתרגש מאוצרות ומיצירות עלומות שטרם הוצגו. בשבוע האיור הוא אוצר בגלריה חנינא אסופת הדפסים שיצר האמן ליאו רוט בגיל 18, המרכיבים נובלה גרפית אפלה ומרגשת

התחנה הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי בגלריה חנינא היתה ב־2013 והפתיעה גם אותי, בגלל החיבורים הלא צפויים שחוללו אותה ושקרו בה. שנה לפני התערוכה הוזמנתי על ידי חברה לבקר את האמנית אודרי ברגנר בת ה־86. אני הייתי בן 33. היא ליידי אוסטרלית ממוצא סקוטי־גרמני ואני סתם יליד תל אביב. במפתיע או לא התיידדנו במהירות (אנחנו חברים עד היום ומתראים כמעט כל שבוע). די מהר מצאתי את עצמי משתתף קבוע בשולחן החברים בימי שישי סביב הקפה והעוגות של אודרי ויוסל ז״ל.

בביישנות ובהסתייגות אודרי סיפרה לי על עשרה שטיחי קיר שיצרה בשנות הששים, שקופלו ואוחסנו לעשרות שנים מבלי שאיש לא ראה אותם, להוציא כמה ידידים קרובים. אלו בדיוק החומרים שמפעילים אותי – אוצרות ויצירות עלומות שטרם הוצגו – ומיד הוצאנו אותם מהארגז שבו נשמרו כל השנים וכמעט נפלתי מהרגליים. היצירות הענקיות היו כל כך עכשוויות, אבסטרקטיות, חזקות, צבעוניות, אבל בו בזמן סממן אותנטי של התקופה ההיא.

משם נולד הרעיון לתערוכה, שאליה חיברתי גוף עבודה חשוב אחר של אודרי ברגנר שגם לא הוצג מספיק: עשרות רישומים ריאליסטיים קפדניים, מיניאטוריים, של צדפים וקונכיות שאספה מכל העולם. יוסל בן ה־92 דאג לתמיכה ולקטלוג עבור הגלריה, תוך שהוא חוזר ומשנן באוזניי שאולי הוא האמן מפורסם והנחשב יותר מביניהם, אבל בטוח שהיא האמנית הטובה יותר.

יקיר שגב. צילום: מ״ל

דוד, בת שבע ואוריה החתי, שטיח קיר. צילום: רן ארדה

עבדאללה והנמר, שטיח קיר. צילום: רן ארדה

עבדאללה והנמר, שטיח קיר. צילום: רן ארדה

אודרי ברגנר. צילום: יאיר טלמור cc by

בדואית בפתח האוהל, שטיח קיר. צילום: רן ארדה

התחנה האחרונה

התערוכה הנוכחית, ״חתכי נעורים – ההדפסים המוקדמים של ליאו רוט״, שמוצגת בגלריה חנינא, קשורה שוב לגילוי מחדש של יצירה נשכחת – כנראה ככה זה אצלי. לפני שנתיים נתקלתי באקראי, במכירה פומבית ממש קטנה, באוגדן קרטון בלוי ובו שלושים חיתוכי לינוליאום מאת ליאו רוט (צייר מקיבוץ אפיקים שמזוהה עם ציורי שמן של הווי הקיבוצים). גם התאריך המוקדם מאד, 1932, לכד את עיניי כיון שהאמן היה אז רק בן 18.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

רכשתי את האוגדן באופן כמעט אינסטינקטיבי וכשפתחתי אותו הבנתי ששוב עליתי על אוצר קטן: בפנים היתה כרוכה נובלה גרפית קודרת ומרגשת, קצת טינאייג׳רית באופייה, בחיתוכי לינוליאום סוערים בשחור לבן בנוסח האקספרסיוניזם הגרמני, שכמעט לא היתה מוכרת למחקר ואף פעם לא נראתה או הוצגה בשלמותה. כשהתחלתי במחקר על ההדפסים האלו ידעתי כבר שזו תהיה תערוכה לשבוע האיור. התברר לי שליאו רוט השלים את הנובלה הגרפית זמן קצר לפני שהיה חייב לעזוב הכל ולברוח מגרמניה בשל רדיפות ואנטישמיות, אבל כשהגיע לארץ החליט הבחור הצעיר לנטוש את האמנות ולהפוך לחלוץ ולקיבוצניק – ולכן שרף במו ידיו את היצירות שהביא מגרמניה! אני לא יודע איך, גם לא בני משפחתו שבהם שנעזרתי במחקר לא ידעו, אבל כנראה שבעיקר הנובלה הגרפית הזו שרדה.

האיורים עצמם, שמגוללים סיפור ללא מלים, סוערים וטראגיים כמו שרק בני 18 יכולים ליצור. זו מעין אגדה אפילה על ילד יהודי אסופי המגודל בכפר על ידי אישה נוצריה, המסתירה ממנו את זהותו האמיתית. בכפר שבו הוא גדל, באווירת פריצות מינית מוזרה, נשים מנסות לפתות אותו והוא מחליט לצאת למסע שבו הוא מתוודע בהפתעה לאחיו היהודים. הוא מנסה ״לעבור צד״ אבל גם היהודים בעיירה הסמוכה מסרבים לקבל אותו והסוף הטראגי בלתי נמנע.

מתוך ההדפסים המוקדמים של ליאו רוט. צילומים: מ״ל

צילומי הצבה: נעה ארמן

מכל מלמדיי השכלתי

אני קצת מתגעגע לתערוכות הצפופות, הנדיבות והאנציקלופדיסטיות, שהן קצת כמו מסע ואפשר לבלות בהן זמן רב – איכשהו כבר פחות רואים אותן. כמובן שגם היום עושים עבודה נהדרת ויש כאן אוצרות ואוצרים עם חושים חדים ותפישות מבריקות של חלל, אבל תמיד מתגנבת תחושה שבתערוכות האנינות והמוקפדות יש כל כך הרבה מקום על הקירות לעוד, שוויתרו עליו בשביל השלמות והניקיון של הסך הכל. אני יודע שצפיפות ועומס עלולים להרתיע, אבל יש גם טיפוסים כמוני שתערוכות שופעות ומציפות זה לגמרי בשבילם אם זה מתוזמר נכון. אני חושב לדוגמה על סדרת התערוכות של גדעון עפרת ואחריו תמי כץ פרימן ב״זמן לאמנות״ בתחילת שנות האלפיים (היכן שהיום מלון מונטיפיורי בת״א), שהיו גדושות, ידעניות ונדיבות והיו מין זירת מפגש רועשת ותוססת בין ישן ולחדש.

תערוכת החלומות

בגלל שההכשרות שלי הן גם באמנות וגם בתקשורת חזותית, אני כבר מזמן חולם להפגיש ביניהן דרך יצירות בתקשורת חזותית או עיצוב גרפי שנוצרו על ידי אמנים. תערוכת החלומות שלי חוזרת לשנות העשרים והשלושים המודרניסטיות והאוונגרדיות בארץ ישראל ולציירים כמו נחום גוטמן, ישראל פלדי, פנחס ליטבינובסקי ואחרים. כיון שהם היו ״אחראים״ (בעיניהם ובעיני היישוב) על היפה והאסתטי המקומיים אז חוץ מלצייר הם גם עסקו בעיצוב עטיפות ספרים, טיפוגרפיה ניסיונית, גופנים אוונגרדיים וגם בלוגואים וסמלים מסחריים. זה אולי יכול להישמע היום מוזר, אבל ההפרדה הזו בין הדיסציפלינות היא חדשה באמנות המקומית. אמנים רבים עשו הכל: איירו, עיצבו, ציירו ואפילו עסקו בתכנון מרחבי. מעניין אותי לבדוק את העבודות שלהם בתקשורת חזותית (מושג שהם לא הכירו, אבל זה ממש לא הפריע להם) אל מול העבודות האישיות שלהם בסטודיו ולראות מה דומה ומה שונה.

בקרוב אצלך

בשנים האחרונות סיגלתי תהליך עבודה קצת הפוך – קודם עובדים על ספר או קטלוג ומשם לתערוכה. אני שמח לבשר שבשנה הבאה יצא לאור בהוצאת גלריה חנינא, בפעם הראשונה בעברית, הספר המאויר ״דוד בעל החלומות״ (מ־1922) עם האיורים המיתולוגיים של תום זיידמן פרויד, אחייניתו של זיגמונד. אני מקווה שאת תום זיידמן פרויד אין צורך להציג, אבל מדובר באחת המאיירות הגדולות של המאה ה־20.

״דוד בעל החלומות״ (מאת הסופר האמריקאי ראלף ברגנגראן) הוא ספר ילדים עם חלומות סוריאליסטים מצחיקים ומוזרים שברור שמבוגרים יהנו ממנו לא פחות. גם התרגום לעברית (מאת איל לוין) וירטואוזי ועושה בשפה העברית להטים. ברגע שאסיים את תפקידי כמו״ל ונסיים את שלבי התרגום, העיצוב וההפקה אחזור לתפקיד האוצר כדי להפגיש את האיורים המדהימים של פרויד, שאוטוטו הם בני 100 שנה ונראה כאילו צוירו אתמול, עם מאיירים ישראלים עכשוויים. אני ממש מקווה שאני לא היחידי שהשם תום זיידמן פרויד מעביר בו צמרמורות של התרגשות.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. הדר

    מעניין ומעורר התפעלות. וגם השכלתי קצת. תמשיך ותהנה מכל רגע

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden