איך מציירים אובדן: מיכאלה מור ב״תמונות בתערוכה״

ב־7 באוקטובר איבדה מיכאלה מור, בוגרת טרייה של המחלקה לאמנות בבצלאל, את אחותה שיראל, שהיתה אחת מהתצפיתניות שנרצחו בנחל עוז. מיכאלה היא האחות הבכורה במשפחה. יש לה אח נוסף, ושיראל היתה הצעירה מביניהם, כשבינה ובין מיכאלה הפרידו חמש שנים.

״במשך ארבעת הימים שאחרי ה־7 באוקטובר המשפחה שלי ואני היינו באי וודאות. לא ידענו מה קרה עם אחותי״, היא מספרת. ״רק לאחר ארבעה ימים הגיעה התייחסות ראשונה לזוועה שהתחוללה בנחל עוז; אז גם הודיעו לנו מה קרה לשיראל. באותו השלב התחיל פרק חיים חדש ושונה בחיים שלי. חזרתי מירושלים לבית הוריי שברעננה שבו ישבנו שבעה, נשארתי שם ארבעה חודשים״.

״השהייה בבית הוריי הייתה תקופה שבה הייתי צריכה לחזור לחיים. להבין מה אני בוחרת לעשות, לנסות להבין מה קרה ולצד זה לחזור לאמנות שלי. בחודשים הראשונים נמחקו לי כל הזיכרונות שלי מאחותי. כדרך התמודדות עם הסיטואציה וגם כמנוחה נתתי לנשמתי לשוטט סביב בית הוריי ניסיתי לאצור מחדש את הזיכרונות שלי ממנה שחזרו אלי לאט לאט״.

שנה לאחר מכן תשתתף מור בפרויקט יוצא דופן, שיתוף פעולה בין הפילהרמונית הישראלית וקרן האמנות נסימה לנדאו, שמפגיש בין אמנות חזותית ומוזיקה קלאסית ומבוסס על היצירה ״תמונות בתערוכה״ של המלחין מודסט מוסורגסקי, שהולחנה בעקבות מותו של חברו, הצייר ויקטור הרטמן. ביצירה האיקונית הזו, תרגם מוסורגסקי עשרה מציוריו של הרטמן לפרקים מוזיקליים, והפיח חיים ביצירות של חברו בכך שנתן למוזיקה לתאר את הוויזואליה מחד ואת הרגשות שעוררה מאידך.

העבודות עוסקות באובדן שלי, ברגע האובדן, בעיכולו ובלא ידוע שבו. הן פורסות את החוויה האישית שלי ומכילות בתוכן חיפוש נצחי אחרי האנרגיה שלי שהשתנתה

לטובת הפרויקט, שמציין שנה למתקפת ה־7 באוקטובר, נבחרו תשעה אמניות ואמנים ישראלים ובינלאומיים. הם התבקשו לבטא את הרהוריהם ורגשותיהם שנה אחרי, תוך התמודדות עם המורכבות של זיכרון קולקטיבי או אישי לצד הטראומה שחוו. יצירות האמנות שלהם יוצגו בתערוכה בהיכל התרבות ויוקרנו כעבודת וידאו במהלך הקונצרטים של פתיחת העונה. כל יצירה תוצג בזמן ביצוע הפרק שאליה התייחסה.

עבודות האמנות יוקרנו על מסך מאחורי התזמורת. הן יתקדמו בהרמוניה עם המוזיקה ויציעו לקהל נרטיב שמעמיק את התהודה הרגשית של היצירות. בכך המופע מבקש לפרוץ את גבולות פורמט הקונצרט המסורתי ולתפקד כיצירת אמנות, שבה השמיעתי והחזותי מתמזגים לחוויה רב־ממדית ורב־חושית.

את הקונספט שלפיו יצר מוסורגסקי תרגמו גם בשיתוף הפעולה הנוכחי, שבו אפשרו לאמנים לתת למוזיקה להנחות את יצירתם, בציור, בצילום, ובווידאו. כל אחד מהאמנים בחן פרק אחד מתוך היצירה, ובעקבותיו יצר עבודה שמדגישה מצב רגשי מסוים. מור יצרה עבודה בהשראת הפרק השלישי של היצירה – גני טווילרי – שבה פירשה את היצירה המוזיקלית בציור מלא חיים בגווני ירוק, המורכב מריבוי של צורות מופשטות.

בסמיכות מקרים, בתערוכת ״צבע״ שנפתחה בקיץ האחרון במוזיאון העיצוב חולון, מוצגת עבודת וידאו של Open, שבה מצולמת הפילהרמונית מנגנת את אותה היצירה, בחלל שקושר בין היצירה (והמוזיקה) למערכת צבעים שמגיבה לה.

ארבעה חודשים לאחר ה־7.10 חזרה מור חזרה לסטודיו שלה והקדישה את עבודתה לאחותה ולהחלמה שלה. ״שקעתי באמנות שהפכה עבורי לתרפיה. ביומיום כשאני עוסקת באמנות, אני לא מתייחסת אליה כאל תרפיה, אבל היום ברור לי שהיא חלק בשיקום ובריפוי המתמשך שלי.

״בסיורים באזורי הילדות שלנו נחשפתי לאלמנטים דמיוניים שבהם נאחזתי והבעתי אותם ביצירה. אלו היו אוביקטים שכנראה הנגישו את גודל האסון שחוויתי. את העבודות יצרתי בפחם שחור, פסטל שמן ועפרונות. מצע הציור שלי היה ניירות עיתון ולוחות עץ״.

לדבריה, המפגש בין המצעים והחומרים מייצר ״התלקחות שמתוכה נגלה הציור: העבודות עוסקות באובדן שלי, ברגע האובדן, בעיכולו ובלא ידוע שבו. הן פורסות את החוויה האישית שלי ומכילות בתוכן חיפוש נצחי אחרי האנרגיה שלי שהשתנתה.

״הדמויות המתות שציירתי, כפות הידיים וחיתוכי הנגטיבים בעבודות שלי מייצגים עבורי את העיסוק שלי בחיפוש אחר אחותי המתה, הכל מתוך תחושת געגוע מודחקת שנוצרה בי בעקבות הטרגדיה שנכפתה עליי. אני מנסה לתת ביטוי לתחושה של איך זה לזכור ויחד עם זאת – גם איך זה לאבד. מהי הדינמיקה של שני הדברים האלו יחד״.

התלקחות שמתוכה נגלה הציור

אל הפרויקט של הפילהרמונית ונסימה לנדאו הגיעה מור בהמלצה של יוסף קריספל, ראש המחלקה לאמנות בבצלאל. ״התבקשתי ליצור אינטרפרטציה לפרק השלישי ביצירה שנקראת ׳גני טווילירי׳. מדובר במנגינה שמנגנת טבע וילדותיות, מהדהדת את ההמולה של ילדים במשחקים. זה חלק אופטימי ביצירה.

״כשהקשבתי לראשונה ליצירה, כאחות שכולה, היה לי מאתגר להבין את הקשר בינה וביני. המנגינה שמחה, הילדית והאופטימית הזו נשמעה לי ירוקה ואופטימית. היה שלב שהרגשתי שאופטימיות ואוטופיה לא יכולות להתקיים ב־100 אחוז. הן תמיד באות עם איזשהו קושי ומציאות אמיתית. הבעתי את זה דרך דימויים שמסתתרים בציור ומתנגשים עם הירוק והצבעוני שבציור״.

כשהקשבתי לראשונה ליצירה, כאחות שכולה, היה לי מאתגר להבין את הקשר בינה וביני. המנגינה שמחה, הילדית והאופטימית הזו נשמעה לי ירוקה ואופטימית. היה שלב שהרגשתי שאופטימיות ואוטופיה לא יכולות להתקיים ב־100 אחוז

במהלך החודשים שלפני התערוכה היא עבדה באופן צמוד עם ויק גיאסוב, ששימשה כאשת הקשר מטעם הקרן, ופגשה בנוסף גם את להב שני, המנצח של התזמורת. ״כל צוות התזמורת היו מעורבים ושותפים לתהליך היצירה. הקרן דאגה לכל ההבטים הנדרשים להפקה, והליווי היה יוצא דופן, מקצועי, אכפתי ומתחשב. הייתה לי חוויה מצוינת לעבוד עם צוות כה מחויב ומסור״.

את התהליך החלה מור בעבודת שכבות. על הקנבס, בגודל 120 על 120 ס״מ, היא הניחה שכבה ראשונה של ירוק זרחני ו״לא טבעי״, שעליו עלתה בארבע שכבות נוספות של גווני ירוק אחרים, טבעיים ופסטורליים יותר. ״כשהגעתי לתוצאה הסופית מבחינת המרקמים, התחלתי ליצור רישומים על גבי המצע. שילבתי משיכות עיפרון מאוד קפוצות של ידיים, פנים ועוד״.

הסגנון שבו יוצרת מור בדרך כלל דומה, אך לא זהה. הנושא והמקום שבו היא נמצאת כעת דרשו ממנה לפתוח ״ולאוורר״ את העבודה. העבודות האחרות שלה מופשטות גם הן, אבל בהן היא מנסה לסגור צורות לשלמות, ואילו בעבודה הנוכחית הצורות פתוחות ונמשכות באמצעות המכחול. ״החיבור עם הטכניקה שלי קרה בסוף התהליך, כשמצאתי בתוך העבודה המופשטת שתי דמויות״.

בעתיד הקרוב עתידה מור להציג קיר אמן בגלריה ירושלמית חדשה בשם ״מלינה״ שמשמשת גם כסטודיו לאמנים. במקביל התקבלה לתכנית של סדנאות האמנים בתלפיות שבירושלים, גם שם תציג תערוכה מעבודותיה. ״נכון להיום אני עוסקת 100% באמנות. החלטתי שבשנה הזו אעשה הכל בצעדים מדודים ומכאן אעוף הלאה. זו היתה שנת סטודיו, הסתכלתי על החומרים שלי, על חלקם ויתרתי, לחלקם חזרתי. זו היתה שנה חשובה ביצירה שלי״.

מה שלום המשפחה שלך?

״אמא שלי ממשיכה במאבק המשותף של משפחות התצפיתניות שנרצחו בנחל עוז על מנת להגיע לצדק ולחשיפת הסיפור שקרה שם. לצד אלו אנחנו מנסים להבין איך ממשיכים לעבוד על היותנו משפחה בריאה ומאוחדת, ועדיין זוכרים את אחותי. הכל עוד מתנגש לנו.

״לצד אלה, אני חייבת לציין את החיבוק הגדול שקיבלתי בשנה האחרונה מאנשי בצלאל. כולם מאד דאגו לי, החל בסגל ועד בכלל. אלה היו רגעים קשים בחיים שלי, והם היו שותפים להם״.

---

תמונות בתערוכה
יוזמים: להב שני וסטיב נסימה
18-21.10, היכל התרבות, תל אביב
משתתפים.ות: זיוֹ זיגלר, אורי גרשט, מיכאלה מור, לביא ליפשיץ ז״ל, ג׳ואל מסלר, גדעון רובין, טאנט (ברוקן פינגאז), מיכל רובנר, אשחר חנוך קלינגבייל