שעת הזאבים של נדיה עדינה רוז

נדיה עדינה רוז מציגה במוזיאון רמת גן עבודה שמשלבת פיסול קיר רך ומסתורי ודמות זאב הניצבת במרכז החדר; עבודה שמרחפת בין רישום ביד קלה על הקיר הכהה, כמו ציור מעולם האגדות, לבין הצללים שמשתלטים על חדר הילדים עם רדת החשיכה. היא מעלה תחושה של זיכרון דינמי, רפרנס לאגדות קלאסיות מארצות אירופה.

וכמו באגדות המבוססות על מיתוסים קדומים וסיפורי מוסר חבויים – משהו אפל עולה מנוף היער הלילי; מושך ומרתיע, מפתה ומאיים, כי דווקא על רקע החושך פועם בו קסם ומעין זוהר פנימי, שזורח באור אולטרה סגול. לא מדובר ביער עבות, יותר רמז ליער עבות, רמז לאופל ולקור. ממש כפי שהירח בבטנו של הזאב הוא מעין מענה ליללת זאבים אל הירח.

העבודה ״חלמתי לעמוד באלומת אור״ היא חלק מהתערוכה ״כל הימים, כל הימים – משחקיות באמנות עכשווית״, המוצגת במוזיאון רמת גן, ובה עבודות אמנות העוסקות בילדות, במשחק ומשחקיות. התערוכה שואלת שאלות על תפקיד המשחק והדמיון במציאות החיים המאתגרת. כמו המשחקים, גם אגדות, סיפורי־עמים ומיתוסים עתיקים נוגעים בסוגיות עמוקות שקשורות בנפש האדם, ובאמצעות אלמנטים פנטסטיים הם מציעים דרך חלופית לתפוס את המציאות ואף לעבור תהליכים טרנספורמטיביים.

עבור רוז היצירה היא כלי לחיבור בין עולמות ולביטוי זכרונות – אמיתיים ובדויים, קרובים ורחוקים, אגדות ואירועים רבי חשיבות ששינו את חייה והשפיעו עליהם ועל מי שהיא. העבודה שלה נמצאת בקומה העליונה של המוזיאון, לצד עבודות נוספות המהדהדות סיפורי ילדים, מיתוסים ואגדות־עם, ביניהן אליס בארץ הפלאות, כיפה אדומה ועבודת הווידיאו ״עוץ לי גוץ לי״ שמגיעה היישר ממוזיאון האחים גרים בקאסל, גרמניה.

איך נולדה העבודה ״חלמתי לעמוד באלומת אור״ – מתי ולמה?

עדינה רוז: ״מצאתי בד בצבע ירוק כהה, צבע קמאי שכזה. הוא הזכיר לי יער חשוך, צפוף ואין סופי, שחלף מול עיניי בזמן הנסיעות הארוכות ברכבת. אהבתי לשבת ליד החלון ולהביט בו שעות.

״בפעם הראשונה כשראיתי טקסט בשפה עברית, הוא היה נראה לי כמו היער הזה – שורות צפופות של סימנים, בראשיתיים וחידתיים. איך אפשר לא ללכת לאיבוד? הניקוד בצבץ פה ושם, כמו שביל דק המכוסה בעלים.

״אז התחלתי לתפור, אולי יותר מדויק – לפסל את שורות העצים. עשיתי 89 חתיכות, שונות ודומות בו זמנית, כמו מילים בטקסט או עצים ביער. כשהן מסודרות על הקיר, הן יוצרות רצף שהעין תופסת כשורות של יער, אך באותה עת – כשורות עם מילים, בדומה לAsemic writing מצב שבו משמעות הטקסט נקבעת על ידי התפיסה האינטואיטיבית של הקורא. לשורות האלו יש גם תפקיד נוסף: הן מגדירות במרכז של העבודה עיגול – מעין ירח או אלומת אור – מקום ריק, היפוך של המוחשי והנוכח.

״בחלק מהאוביקטים הצד הצמוד לקיר עשוי מבד צהוב זרחני, זה גורם להיווצרות הילה צהובה בדומה למשפטים המודגשים במרקר צהוב או לחליפין – עצים המוארים באור הירח. כשסיימתי את העבודה, נולד לי רעיון לעשות זאב או זאבה, חיה בעלת משמעויות סימבוליות ומיתיות שונות, העומדת לפני היער וכמו יוצאת ממנו. בבטנה נפער עיגול ריק המהדהד לעיגול הריק על הקיר.

״לדפנות העיגול בבטן הזאב יש גם צבע צהוב זרחני. הוא נראה כמו ירח וכשעוברים ליד החיה הירח הזה משנה את כיוונו: פעם הוא נולד ופעם גווע. האוצרות שרי גולן ועדיה פורת תמכו ברעיון והקצו עבור העבודה קיר באורך עשרה מטרים, וסייעו בחיבור תאורת UV שמחוללת את הקסם״.

העבודה ממשיכה את העיסוק שלך במראות של טבע מארצות אירופה הקרה, לעומת המציאות הלוהטת – אקלימית ובכלל – בישראל. העולם של נופי הילדות או האגדות שגדלת עליהן עולה מתוך העבודות מתוך געגוע?

״זה לא מתוך געגוע, זה פשוט חלק ממני. אני חוקרת מה קורה כשהאחיזה הפיזית בנופים במציאות אובדת, מה משתנה כשנוף נעלם או עובר תהפוכות. העבודות בוחנות כיצד זה משפיע עלינו, איך הנופים הפנימיים ממשיכים להשתנות, מה קורה לזיכרון שלנו ובמובן הרחב לזהות שלנו. הריק שנוצר בין העצמים נושא תפקיד חשוב ולעתים כל העבודה מתארגנת סביבו והופכת אותו למרכז נעדר״.

״כשאנחנו קטנים יש רגע שבו לראשונה אנו מגדירים את עצמנו וממקמים על סרגל הזמן, מודדים עבר ומנסים לדמיין עתיד. אצלי זה קרה בערך בגיל שש. הדברים המתרחשים אחר כך נמדדים בין היתר ביחס לנקודת המפנה הזו.

״אז כן, עבודותיי מתכתבות עם מחוזות ילדותי, נוגעות לחוויית ההגירה והנדודים, המעבר בין המדינות והתרבויות. וכן, אני מתגעגעת לשלג המשנה את פני נוף עד בלתי מזוהה, מין כיסוי אלוהי או דף נקי המאפשר לכתוב עליו מחדש.

״כשעליתי לארץ הייתי בשוק מהקירות הלבנים, השונים כל כך מהקירות המכוסים בטפטים שגדלתי אתם. אני אוהבת לעבוד עם הקירות הלבנים האלה, עבורי הם אלטרנטיבה למרחבים הלבנים, כל דבר שמרכיבים עליהם מגיח החוצה כמו שורשי העצים מגיחים מהאדמה המכוסה בשלג״.

״… עִקְבוֹתַי מוּתְוִוים לִפְנֵי צְעָדַי
הַשֶּׁלֶג מִצְּדָדַי נֶעֱרָם עַל הַפַּלֵטָה.
אֲנִי נִשְׁעֶנֶת עַל צֶבַע טָרִי
וְהוּא מוֹתִיר עָלַי
כֶּתֶם לֵדָה״.
מתוך השיר ״דיוקן״, ספר בכיתובים, נדיה עדינה רוז

מתי עלית לארץ ואיך התאקלמת כאן? (אני חושבת על המילה היפה הזו – התאקלמות – מכילה כל כך הרבה, גם אקלים וגם התמקמות).

״נולדתי במוסקבה. עליתי בגיל 22, אחרי שסיימתי לימודי ציור ורישום אקדמיה לאמנות. ידעתי לצייר ברמה טכנית גבוהה, כלומר יותר מדי טוב, הרגשתי שהיד שלי יכולה לצייר גם אם אני עוצמת את עיניי ורציתי לבדוק אופני הבעה אחרים, המאפשרים חיפוש ותהיה.

״באקדמיה בזמנים ההם היה מותר לצייר אך ורק בסגנון ריאליסטי, כתוצאה מהחיפושים האלה כמעט והעיפו אותי מהמוסד. כשהגעתי לארץ התקבלתי למחלקה לאמנות בבצלאל, לאורך הלימודים נחשפתי לאמנות העכשווית והתחלתי להתנסות בכל מיני חומרים ובמגוון טכניקות.

״עליתי לארץ לבד, בתקופה הזו הייתי חרדית ואחרי השיעורים בבצלאל נסעתי לשדכנית במאה שערים. היה לי מעניין לחקור את הסצנה המתחוללת בבצלאל וגם להציץ אל תוך העולם הסגור של אולטרה אורתודוקסים. לפעמים קבעתי דייטים עם הבחורים החרדים בין כתלי המחלקה לאמנות (עד עכשיו לא ברור לי איך הם הסכימו להגיע) והסטודנטים היו בטוחים שאני עושה איזה מיצג או מצלמת סרט.

״אהבתי את הסטטוס של עולה חדשה שהעניק לי את החופש לא לדעת את המוסכמות החברתיות ולא להיכנס להגדרות המקובלות״.

אם הופכים את המילה ״זר״, מקבלים ״רז״. לפי דעתי, האמנות וגם השירה עוסקות בסוד, כלומר במשהו שמאוד מסעיר אותנו רגשית, אך לא לגמרי מובן

את בכלל מאוד אוהבת ניגודים ומרדנות שקטה. העבודות שלך מצד אחד רכות – עשויות מחומרים רכים – ומצד שני יש בהן בעיניי תחושה של ״אי שקט / אי שייכות״, משהו שמשאיר אותך תמיד זרה, בעולם משלך.

״בגיל 11 התעוררתי בוקר אחד וגיליתי שאני לא יכולה להגיד אף מילה. התחלתי לגמגם באופן מאוד חמור. בערך שנתיים שתקתי, כאילו בעל כורחי נכנסתי לסוג של ויפאסנה מתמשכת. הוריי המבוהלים לקחו אותי לכל מיני מטפלים ובין היתר גם רשמו אותי לבית הספר לאמנות, כך התחלתי לצייר.

״במשך השנים של השתיקה, פיתחתי הסתכלות מרוחקת על הדברים, כאילו אני נמצאת ובו בזמן מסתכלת על הכל ממקום אחר, רחוק יותר. יש לי הרגשה שאימצתי את אופן ההסתכלות הזה בעשייה האמנותית שלי.

״אוסיף עוד משהו לגבי הזרות: אם הופכים את המילה ׳זר׳, מקבלים ׳רז׳. לפי דעתי, האמנות וגם השירה עוסקות בסוד, כלומר במשהו שמאוד מסעיר אותנו רגשית, אך לא לגמרי מובן. הסוד אולי הכי גדול בקיום האנושי טמון במוות. בילדותי לא דיברו על מוות, התחמקו מהנושא במטרה להגן ולהרחיק מאיתנו את הדבר המפחיד הזה. עכשיו בעבודותיי הפלסטיות וגם בשירה אני עוסקת בזה שוב ושוב.

״בעבודותיי אני עוסקת במוות לא מעט וגם בעבודה ׳חלמתי לעמוד באלומת אור׳ מנסה לתת לו ביטוי: החור שנפער בבטן הזאב מדמה את הרִיק שנפער אצלינו בבטן כשאנו פוגשים במוות. וזה לא סתם ריק, אנחנו נבנים סביבו, הוא הדבר המגדיר אותנו. באופן אישי אני מרגישה, שכשאנשים קרובים אלינו הולכים לעולמם, הקשר איתם נימשך ואף מתחזק, הוא מחבר בין מטה (הירח בבטן הזאב) למעלה (הירח חסר־מלא בין שורות העצים)״.

בעבודות קודמות עסקת בנדידת העננים, שהיו עשויים מכלי מיטה וענפים, כמו צרורות של פליטים; בעבודה אחרת – חלקי שטיחים. כמעט תמיד יש היבט של ריחוף, סוריאליזם, מעבר בין אמיתי לפנטסטי

״אני אוהבת לפסל מכריות, שמיכות וסדינים, כי הם, כמו כל רדי־מייד, מוטענים במידע המוביל אחריו בזמן היצירה. אפילו יריעות בד חדשות וכביכול מחוסרות עבר, גם הן מכילות איזו אינפורמציה שלוקחת אותי וביחד אנו מגיעים לכל מיני מקומות, ביניהם גם סוריאליסטיים.

״בחרתי לעבוד עם טקסטיל כחומר שאינו מקובע במהותו ומשתנה. אני ממקמת את החפצים בהקשרים מרחביים חדשים – פעולה שכרוכה ביצירת אשליות אופטיות המשנות את תפיסת הממדים והמרחקים. לפעמים הדברים שמבקשים להיאמר כה קשים, שאני נעזרת במטאפורות כדי לדבר עליהם״.

את אמנית וגם משוררת. היצירה נובעת מאותם מקומות, או שיש זרם תודעה שונה לטקסט ולעבודה פיזית, בעיקר טקסטיל ועבודת יד?

״אלה שני תחומים שונים המצריכים אנרגיות שונות, ואני עוסקת בכל אחת מהם במצבי צבירה אחרים. כאילו יש לי שני בתים, כמו בהורות משותפת. לפעמים אני בבית אחד, לפעמים – באחר. לפעמים בית אחד סגור ואני שוהה בבית השני וזה עוזר לבית הראשון להיפתח.

״את יודעת איך התחלתי לכתוב שירה? אחרי שסיימתי בצלאל רציתי להגשים חלום ילדות: להיות מאיירת ספרי ילדים. עבדתי עם הוצאות טובות וסופרים נהדרים, איירתי את הסיפורים ׳גברת קרש ומר מערוך׳ ו׳מעשה במלך אחד והרבה צבעים׳ של דתיה בן דור, ׳דוב לי בבית׳ של מיכל סנונית, ׳מפתחות הקסם של דידי׳ של ליאור עידן־אבורמן.

״באיזשהו שלב רציתי לכתוב ולאייר ספר משלי, אבל באותה התקופה כמעט ולא ידעתי לכתוב בעברית (כשלמדתי בבצלאל קיבלתי פטור מעבודות ובחינות בכתב). ניסיתי לבקש מחבריי הישראלים לכתוב איזה סיפור עבורי ולא הצלחתי לשכנע אף אחד. נאלצתי לכתוב בעצמי, וכך נולד הספר ׳ואז הקרנף התחיל לעוף׳. הוא התפרסם בהוצאת ׳אבן חושן׳ ואחר כך הוצג ביריד סיפרי ילדים בבולוניה ובעקבותיו ראה אור גם בגרמניה ובברזיל.

״בסיומה של העבודה עליו הבנתי שני דברים: אני רוצה להתמקד יותר באמנות מבאיור, ויחד עם זאת, אני רוצה להתקדם ולהתעמק בכתיבה. שפה היא לא אזור הנוחות שלי, אלא יותר אזור הנכות שלי: אני מגמגמת, דיסלקטית ובכלל אין לי כישרון לשפות.

״אולי בזכות זה, בזכות החיכוך הגדול עם השפה, אני עוסקת בה (כנראה, מאותה הסיבה עברתי מציור שהיה לי קל לפיסול ומיצב, המאתגרים אותי כל פעם מחדש). בנוסף, בגלל שעברית היא לא שפת אם שלי, היא מאפשרת לי להביט עליה מבחוץ, להיות בריחוק מסוים״.

עוף מוזר
אֲנִי לֹא עָפָה. מְנַקֶּרֶת
בִּקְלִפַּת נְיָר לְבָנָה
כְּאִלּוּ דַּרְכָּהּ אֶבְקַע הַחוּצָה
אֶצְבָּעוֹת הַיָּדַיִם –
סוֹרָגִים לֹא צְפוּפִים מִדַּי,
מִבַּעֲדָם אֶפְשָׁר לְהַשְׁחִיל מִכְחוֹל אוֹ נוֹצָה,
לְפַתּוֹת אֶת הַסּוֹהַרִים.
מתוך הספר ״בבטן הזאב״, הוצאת אפיק, 2021

---

כל הימים, כל הימים – משחקיות באמנות עכשווית
אוצרות: שרי גולן, עדייה פורת
מוזיאון רמת גן, אבא הלל סילבר 146
מפגש בתערוכה: 21.11, בשעה 20:00 – ״בבטן הזאב״ – רב שיח בהנחיית האוצרת דינה יקרסון, עם נדיה עדינה רוז וסימונה מצליח חנוך, מחברת הספר ״אגדות המוות ההפיך: הדיכאון ככוח מרפא״
נעילה 31.12