Brazilian Homo: גולמי, לא מתנצל, בלי פילטר

יובל: הי איל, צהרים טובים, שנה טובה והלוואי שלכולנו תהיה שנה טובה יותר מזו שהסתיימה. מה שלומך? איך אתה בתקופה המורכבת הזאת?

איל: הי יובל, צהרים טובים ושנה טובה גם לך, ואכן שתהיה טובה יותר מהקודמת אמן. שלומי טוב בסך הכל, ואני אומר בסך הכל כי זה נורא מוזר להחזיק כל מיני רגשות ביחד – מצד אחד התרגשות וניסיון לכוון את השנה הקרובה לעשיה וצמיחה, ומצד שני המון אי ודאות ותחושת כובד כללי שמאתגרת את האופטימיות.

הטקטיקה שלי היא בעיקר להתמקד במה שקרוב אליי, עושה לי טוב ונותן תקווה. וגם באופן רנדומלי (או שלא), דווקא יצא לי לחוות חלק נכבד מהשנה הזו בארץ, שיש לזה כמובן צדדים נעימים יותר וגם פחות. בקיצור, קצת סלט, אבל סלט טוב בסך הכל

יובל: אתה אומר שיצא לך לחוות חלק נכבד מהשנה הזו בארץ, אז תעשה לנו רגע סדר מה זה אומר (או בקיצור תעשה לנו ריקאפ ותן את תקציר הפרקים הקודמים)

איל: בשמחה. נולדתי וגדלתי בתל אביב, ולפני שבע שנים נסעתי לעשות תואר בעיצוב ב־SVA בניו יורק (School Of Visual Arts). די מהר אחרי הלימודים הצטרפתי ל־PORTO ROCHA, סטודיו למיתוג שפועל בברוקלין, שם עברתי את הטירונות שלי כמעצב צעיר, ועבדתי שם שלוש שנים (מדהימות).

בסוף הקיץ שעבר הגעתי לארץ בעקבות ניתוח שאמא שלי עברה, והטיסה חזור לניו יורק הייתה ב־7 באוקטובר, שכמובן לא קרתה, ואז נשארתי בארץ לעוד חודשיים. מאז יצא לי לעשות הרבה הלוך חזורים בין תל אביב לתפוח הגדול, וכרגע אני נמצא בארץ שוב בשלושה חודשים האחרונים

יובל: הבנתי. זה כבר מסביר יותר איך הגעת לעצב מגזין לקהילת ה־LGBTQIA+ בברזיל, אבל רגע לפני – ספר עוד קצת על הסטודיו והלקוחות שלו ומה יצא לך לעשות שם

איל: את הסטודיו הקימו ליאו (פורטו) ופליפה (רושה), זוג מעצבים (וגם בני זוג) מברזיל, כל אחד מהם מגיע מרקע קצת אחר אבל מדהים בתחומו. כשהצטרפתי היינו 12 אנשים בערך, ואחרי שלוש שנים המספר התקרב ל־30.

הסטודיו מורכב כולו ממעצבות ומעצבים מסביב לעולם, מברזיל דרך מיאמי וניו יורק, ועד לונדון וליסבון, כוכבים אחד אחד. התעסקנו בעיקר בפרויקטים של מיתוג אבל כעיקרון חשוב מאוד לסטודיו לקחת אליו פרויקטים שחשובים לו מבחינה ערכית (תכף נגיע לזה).

הייתה לי זכות מאוד גדולה לעבוד גם עם לקוחות מאוד גדולים, כמו ריברנד ל־W Hotels, או פסטיבל TUDUM לנטפליקס, וגם על פרויקטים קטנים שקרובים אליי ללב, ביניהם עטיפה גרפית לסרט ״סמדר״ של מעין טולדנו (המהממת), תערוכה שהקמנו בעקבות סקר על מצב העיצוב בעולם שעשינו עם מעצבים מכל העולם, או הפרויקט האחרון שעבדתי עליו, המגזין Brazilian Homo, שהוא מסוג הפרויקטים שגורמים לך להגיד, ״וואלה, אני ממש אוהב את העבודה שלי״. בקיצור, שלוש שנים גדושות מאוד!

המעבר לניו יורק חשף אותי לתרבות קווירית במובן הגלובלי שלה, כשאתה מבין שניו יורק היא אסופה של אנשים שהיו צריכים לצאת מהקופסה הקטנה (או הגדולה) שׁלהם כדי לאפשר לעצמם להתקרב לגרסה יותר מדויקת של עצמם

יובל: נשמע חלום. אז Brazilian Homo: מה אתה יכול לספר על הפרויקט – מי פנה אליכם, מה התבקשתם לעשות וכן הלאה

איל: המגזין הוא שיתוף פעולה שני של הסטודיו עם ג׳וליאנו קורבטה, מוציא לאור די ביג בסאו פאולו. אחרי שעיצבנו לו ספר תמונות שנקרא סמבה, שהתמקד גם הוא בתרבות קווירית בברזיל, ג׳וליאנו בא עם רעיון לעשות פרויקט שיהיו בו גם ראיונות וסיפורים שיביאו קשת רחבה יותר של דמויות בקהילה הלהט״בית בברזיל.

זה פרויקט שיושב כמו כפפה ליד לסטודיו כמו שלנו, בהתחשב במי אנחנו ומאיפה באנו. אני כמובן הודעתי לליאו ופליפה שאין מצב שהפרויקט הזה לא שלי (חח).

עבדנו ביחד על המהדורה הראשונה, והעבודה התחילה בלהבין מה העטיפה הוויזואלית של כל הדבר הזה, ולפתח שפה שתתקיים גם במהדורות הבאות. וכמובן שגם קצת מרצ׳ מסביב לזה, כובעים, פוסטרים וכו׳

יובל: למה אין מצב שהפרויקט לא שלך? איפה מצאת את החיבור שלך אליו?

איל: אני ישראלי, הומו, ובתור מעצב זה הכי כיף שיש הזדמנות ליצור משהו בסטודיו שמדבר על נושאים שאתה חושב עליהם ומתעסק בהם גם מחוץ לשעות העבודה. המעבר לניו יורק, לדוגמה, חשף אותי לתרבות קווירית במובן הגלובלי שלה, כשאתה מבין שניו יורק היא אסופה של אנשים שהיו צריכים לצאת מהקופסה הקטנה (או הגדולה) שׁלהם כדי לאפשר לעצמם להתקרב לגרסה יותר מדויקת של עצמם. ובתור מי שהרגיש בעצמו את הטרנסופרמציה הזו (וכל הרגשות שמגיעים איתה), התרגשתי מההזדמנות לתת במה לסיפורים כאלה.

חוץ מזה שהתרבות הברזילאית שופעת בטירוף, ומלאה באנשים צבעוניים (ויפים כל כך!). ג׳וליאנו התעקש להביא סיפורים שהם קצת מחוץ למיינסטריים, גם בתוך השיח הלהט״בי, ובטח בשיח הכללי, מה שנותן למגזין נפח ומשמעות מעבר לרובד הוויזואלי שלו

יובל: איזה סיפורים למשל?

איל: אחד הסיפורים הוא על טנשה, אישה טרנסית מברזיל, מלכת בולרום אגדית שידועה בכל העולם. לכל הכתבה יש גם אופי שהוא מאוד אדיטוריאלי, עם צילומי אופנה נוצצים בסטודיו, וגם אופי דוקומנטרי, שמביא את אחורי הקלעים של החיים שלה, בבית הילדות שלה, מחזיקה את כל הגביעים שהיא זכתה בהם לאורך השנים.

סיפור אחר היה מין שאפל של תמונות שחוקרות אינטימיות עם יוצרי אונלי פאנס מפורסמים מברזיל וכלל גם שיחה מאוד פתוחה בין שניים מהם. מאוד אהבתי את הדרך שבה הגישה במגזין הייתה להציג את הדמויות האלה בצורה מאוד כנה, ולא מתנצלת, שבו בזמן גם מכניסה המון רגישות ועומק לדמויות שאנחנו כמתבוננים נוטים להשטיח אותם לפנטזיה מסוימת; מעין הצצה מאוד אנושית למאחורי הקלעים של חלקים שונים בתרבות להט״בית

הגישה לעיצוב מהדהדת את הטון והאופי של הסיפורים והדמויות שמופיעות בהם – גולמית, לא מתנצלת, בלי פילטר. השתמשנו בפונט אחד לאורך כל המגזין, שדחסנו אותו כדי לתת אפילו עוד מהגישה הזו, וגם שמרנו את הלייאאוטים מאוד פשוטים, בשחור ולבן, כדי לתת לתמונות לזהור מבעד לטקסט

יובל: ואיך כל זה בא לידי ביטוי בעיצוב?

איל: הגישה לעיצוב מהדהדת את הטון והאופי של הסיפורים והדמויות שמופיעות בהם – גולמית, לא מתנצלת, בלי פילטר. השתמשנו בפונט אחד לאורך כל המגזין, שדחסנו אותו כדי לתת אפילו עוד מהגישה הזו, וגם שמרנו את הלייאאוטים מאוד פשוטים, בשחור ולבן, כדי לתת לתמונות לזהור מבעד לטקסט.

בתוך זה יצרנו ספקטרום לווליום של הטיפוגרפיה, ואפשרנו לה להיות שקטה או רועשת יותר בהתאם לאופי של הסיפור. עוד דבר שהיה חשוב לנו בעיצוב זה לתת במה לכל היוצרים והיוצרות שהיו מעורבים ומעורבות בפרויקט.

ייצרנו 5 קאברים שונים, והצגנו עליהם את השמות של האנשים שהעבודה שלהם מופיעה במגזין, מה שבדרך כלל פחות נהוג לעשות ואנחנו כמובן נהנינו לשבור את הכלל הזה 🙂

יובל: אתה חושב שיש בעיצוב משהו ״ברזילאי״? לא שיש לי מושג מה זה אומר ואם יש דבר כזה

איל: זו שאלה טובה. אני חושב שיש משהו מאוד ״ברזילאי״ בתוכן של המגזין, ובכמה שהוא בועט ו־In Your Face, אז מניח שאפשר לקרוא לזה עיצוב ברזילאי במידה מסוימת. בברזיל יש תרבות שופעת וחיה ברמות, ורוב הצבעוניות הזו מגיעה (לדעתי) דווקא מהשכבות החלשות ביותר בחברה.

רובנו מכירים את ברזיל של הבוסה נובה והחופים בריו (ובמילים אחרות, ברזיל של האירופאים שהגיעו לשם), והקרנבל כמובן, אבל רוב הדמויות שמוצגות במגזין לא מייצגות בהכרח את הדימויים האלה – אלא דווקא את החספוס, החום, החוצפה הברזילאית, שמגיעה מהרחובות – שאלה דברים שיותר מרגשים אותי לנהל איתם דיאלוג כמעצב

יובל: אתה חושב שהיה אפשר ליצור מגזין ישראלי כזה?איך הוא היה נראה? אני שם רגע בצד את עניין התקציב, ותוהה גם לגבי העירום, כי ב־Brazilian Homo יש עירום שנדמה לי שהוא לא מתריס אבל גם לא מתנצל

איל: בוא נגיד שהייתי מאוד רוצה שדבר כזה יקום פה – הסיפורים והתרבות פה לא בהכרח (או בהכרח לא) דומים לסיפורים מברזיל, אבל גם החברה הישראלית והקהילה הלהטב״קית שבה מלאה בזוויות שאני בטוח (או לפחות רוצה להאמין) שהרבה אנשים יישמחו להיחשף אליהן ולהעמיק בהן עוד. כל חברה מייצרת את הסיפורים הייחודים לה ואני חושב שהמדינה שלנו מכילה בתוכה נרטיביים מרתקים בהקשר הלהטב״קי, דווקא בגלל כל המתחים שמתקיימים בתוכה.

לגבי איך זה יראה, זו שאלה מצוינת שאני לא בהכרח יודע לענות עליה כרגע, אבל יכול להיות שהגישה שלקחנו במגזין תעבוד גם פה. בסופו של דבר בחוויית השוליים יש משהו גלובלי שאפשר להתחבר אליו, בין אם את.ה קוויר בסאו פאולו, ניו יורק או תל אביב

יובל: יפה. מה הלאה? מה התכניות שלך עכשיו?

איל: שאלת השאלות! בשלוש השנים האחרונות התעסקתי בעיקר במיתוג, מה שנתן לי יסודות חשובים מאוד כמעצב, ואני חושב שאני נמצא ברגע בקריירה שלי שאני קצת סקרן לבחון גם תחומים נוספים כמעצב – אולי ארט דיירקשן בפרויקטים עצמאיים וקטנים יותר, או דווקא ללכת לעבוד בחברה גדולה שתאפשר לי לחוות סביבת עבודה קצת אחרת.

מה שבטוח זה שחשוב לי להישאר מחובר לפרוייקטים שלי ברמה הערכית והתרבותית. בסופו של דבר זה מה שמוציא ממנו את הדברים הכי שווים שאני הכי גאה בהם