יואב פרי: האהבה שלי לטיפוגרפיה נעוצה באהבה שלי לשפה

פורטפוליו בשיתוף פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב

---

יובל: הי יואב, בוקר טוב, ברכות לרגל זכייתך בפרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב בקטגוריית מעצב.ת צעיר.ה. מה שלומך בימים אלו?

יואב: הי יובל, תודה רבה 🙂 אני בטוב. אני שמח שאני עסוק עכשיו בכל מיני דברים. וחוץ מזה שהתחיל להיות פה קר מאוד

יובל: אתה אומר פה ואתה מתכוון להמבורג, נכון?

יואב: נכון

יובל: ספר רגע בכמה מילים איך ומתי התגלגלת לשם, תן לנו את תקציר הפרקים הקודמים

יואב: הגעתי לפה לפני שנה, ליתר דיוק שלושה ימים לפני השבעה באוקטובר. המחשבה על תואר שני באמנות קיננה בי תקופה ארוכה. אחרי עשר שנים מסיום התואר הראשון במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, עבודה והוראה, הרגשתי שזה משהו שאני חייב לעצמי וזה הרגע

יובל: אז זה ממש מתבקש לשאול, אתה חושב שהנטייה האמנותית (מה שהיא לא תהיה ומה שזה לא אומר) קשורה לתיק העבודות שלך כמעצב?

יואב: התשובה הקצרה היא כן, בהחלט.

אני חושב שבכל תהליך ופיתוח של פרויקט, אני מנסה להביא כמה פריזמות הקשורות גם במחקר, וגם בממד מסוים של המצאה או פיתוח/עיבוד רעיונות, עם רצון לייצר הקשרים תרבותיים/חברתיים/פוליטיים, אבל כאלה שגם מביטים פנימה אל התחום, הקראפט והיצירה עצמה

יובל: זה הזמן לדוגמה ראשונה, מתוך תיק העבודות שהגשת לפרס, עבודה שאתה אוהב במיוחד ושדרכה אפשר להבין קצת יותר את מה שאתה מדבר עליו

אני זוכר את הפעמים הראשונות שהבנתי את הכוח של ההפשטה, או את העובדה שלא צריך לתווך הכל באופן ישיר. אלה רגעים חזקים שהולכים איתי ומציבים שאלות יום יום בכל עשייה

יואב: אני אתן דוגמה לפרויקט ישן יחסית, ואני חושב שהוא מגלם את כל מה שאני אוהב להתעסק איתו. מדובר בפרויקט מ־2015, עבודה שהוצגה בשבוע העיצוב טוקיו בביתן בצלאל באוצרותן של ליאורה רוזין ומעין לויצקי. התערוכה נקראה How To ועסקה כשמה, בתהליכים.

כל המשתתפים קיבלו סרטון קיפול חולצה בסגנון יפני, כזה שלוקח 2 שניות ואתה לא מבין איך עשו זאת. אני התמקדתי במכניקה של הקיפול, ובקסם שמתרחש. אני אוהב אחיזות עיניים.

העבודה מורכבת משישה ספרים בפורמט A4 עד A9, המתעדים בצילום קיפול נייר על פני 240 עמודים כל אחד. כל פורמט והקיפול המתאים לו כך שבארון מדובר באוביקט מאוד קטן.

כל הדבר הזה הוכנס לעבודת וידאו שמתעדת דפדוף של כל הספרים כך שבהילוך מהיר נוצרת אנימציה של כל התהליך. זו עבודה ישנה כאמור, אבל היא הולכת איתי ותמיד מזכירה לי את הדברים שאני מחפש: משחק, תעתוע, ומחשבות ארס־פואטיות

יובל: אני זוכר, כתבתנו עליו בפורטפוליו בזמנו, נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בשם שלך. פרויקט מהמם. תן עוד דוגמה לפרויקט שהיה בו לקוח, משהו מהשנים האחרונות?

יואב: תודה 🙂

הרגע שבו הקסם קורה

יואב: מהשנים האחרונות אני חושב שאבחר בשבוע העיצוב ירושלים. זה פשוט פרויקט די נדיר במובן הזה שהוא מאפשר הרבה חופש ואת האפשרות לברוא עולם גרפי שלם בהקף גדול. יצא לי לשמחתי לעבוד על הפרויקט פעמיים.

בפעם הראשונה ב־2021, יחד עם דן עוזרי, אפשר לומר שזה היה הדייט הראשון שלנו ומאז אנחנו משתפים פעולה באופן קבוע (סטודיו עמל). הפעם השניה היתה שנתיים אחר כך ב־2023 והצוות הורחב וכלל גם את החברים הטובים שלנו: אמיתי גלעד וענת גוטברג

יובל: ספר קצת בכמה מילים מה היה הקונספט העיצובי בכל אחד מהפעמים? כי שבוע העיצוב ירושלים זה באמת פרויקט חלום למעצבים

יואב: שבוע העיצוב ירושלים מחליף בכל שנה תמה אוצרותית. ב־2021 (ליתר דיוק זה היה אמור להיות 2020 אבל נדחה בגלל הקורונה) התמה היתה בריחה/אסקפיזם תחת הכותרת ״קרקס הבריחה״. הקרקס כמטאפורה למקום המתפקד כסוג של פורטל למציאות אחרת — מוזרה ומורכבת, עם אפקט של קסם המנותק מהמציאות שקורית מחוץ לאוהל. 

ב־2023 התמה היתה ״שקר וכזב״ והתייחסה לאמת ולשקר על כל רבדיו והקשריו לעיצוב ואמנות, והשלכותיו על תחומים פוליטיים, חברתיים, סביבתיים וכו׳

יובל: ואיך כל זה בא לידי ביטוי בעיצוב? בדימויים? טיפוגרפיה? ועוד

יואב: בקרקס הבריחה התייחסנו לקרקס בכמה מובנים. ראשית בעושר הצורני והצבעוני שהוא מביא איתו. בנוסף התייחסנו למהות הארכיטרטונית של קרקס, המעגל, וכתוצאה מכך המחזוריות והלופ כפעולה. רצינו לשקף את המופע הגדול המכיל הרבה פעולות שקורות בו זמנית, לשדר את הקקופוניה והטרלול.

רצינו לשקף את המופע הגדול המכיל הרבה פעולות שקורות בו זמנית, לשדר את הקקופוניה והטרלול. אנחנו תמיד מחפשים לייצר קריאה מורכבת ומבחינת מבנה זה מאוד הסתדר לנו. בנוסף ולא פחות חשוב — הרגע שבו הקסם קורה

אנחנו תמיד מחפשים לייצר קריאה מורכבת ומבחינת מבנה זה מאוד הסתדר לנו. בנוסף ולא פחות חשוב — הרגע שבו הקסם קורה. יש את הרגע שנדלקים האורות והתופעה הזו מתחילה לחיות (לכן הבחירה באנימציה קלאסית שתגיע), וכמו כן היה חשוב לנו לייצג את הצדדים הקשוחים, הבעייתיים של הקרקס.

מבחינת עבודת דימוי, צללנו לארכיון של אדוארד מייברידג׳ (ראשית הצילום וחקר התנועה), ציירנו שכבות ויצרנו בנק דימויים שכולם מדברים בריחה, או התמודדות עם קושי מסוים. הדימויים הודפסו בריזוגרף והתלוו אליהם גם דימויים מקוריים שלנו, וביחד כל השפה הותכה למקשה חדשה. 

מבחינת טיפוגרפיה — השתמשנו באות הנרי של פונטף, המבוססת על אות ״שלום״ של הנרי פרידלנר, וטיפלנו בה כך שתהיה מוצרת וגבוהה, כיאה לטיפוגרפיה של קרקס מהמאה הקודמת.

בסוף נוצרה מערכת מרובת דימויים ואפשרויות שילוב שונות וכל שנותר לנו הוא לשחק ולהחליט על כוראוגרפיות כאלה ואחרות עבור יישומים שונים

יובל: ושקר וכזב?

יואב: פה הקונספט הגרפי התייחס לקאפצ׳ה — המבחן המוכר שבודק אם אתה אדם או רובוט; מבחן טיורינג שנוצר על ידי AI עבור AI. בהקשר של ״שקר וכזב״ זה ממש התחבר לנו, כמו בדיקת פוליגרף. מה שנחמד במנגנון הזה, הוא שבגלל שמכונה מחוללת אותו, המודעות האסתטית לא ממש קיימת, והעקרונות הם מאוד פרקטיים.

מבחינה טיפוגרפית — ערבוב של פונטים מעוותים באופן די אלים עם הפרעות ורעשים להורדת רמת הקריאות. מבחינת דימוי — טבלה של דימויים עם הוראות כמו ״סמן.י את כל הרמזורים״. משפט מצחיק לכשעצמו, והדימויים מכל רחבי האינטרנט, ממוחזרים ובאיכות ירודה לרוב. כל אלה מציעים עולם אסתטי שלם הבוחן מושגים של יופי, קומפוזיציה, הרמוניה, טעם.

מבחינתנו היה מדובר במגרש משחקים כמעט ללא חוקים (אך עם המון מודעות). מכאן היה לנו ברור שיש פה שני צירים שאנחנו מפתחים במקביל: הטיפוגרפי — בניית מערכת מאוד רחבה של מופעים טיפוגרפיים שבלימודי יסוד בטיפוגרפיה הם עוברים על כל כלל אפשרי. ובציר של הדימוי — פיתחנו שפה שמתבססת על אותו גריד המכיל דימויים מתחלפים, וניסינו לייצר סיפורים קטנים באנימציה, המייצרים תחבירים הקשורים לשקר.

לדוגמה, פקק תנועה שהופך לתנועת נחש; או קומופלאז׳ של מעברי חציה וזברות. סך כל הדברים בעצם מתייחסים גם פנימה לתחום — לשקר של עיצוב גרפי, ולעוצמה שלו לשדר מסרים, להטעות ציבור ולייצר מצגי שווא

קצת כמו ״זו אינה מקטרת״

יובל: אני רוצה להתמקד ״במופעים הטיפוגרפיים שבלימודי יסוד בטיפוגרפיה עוברים על כל כלל אפשרי״: נראה לי שזה עוד משהו שמאפיין את תיק העבודות שלך, טיפוגרפיה שמותחת גבולות ובודקת קריאות. מה יש לך להגיד על זה? זה משהו שאתה מרשה לעצמך יותר כי אתה פועל בעולמות של תרבות?

יואב: אני חושב שהאהבה שלי לטיפוגרפיה נעוצה באהבה שלי לשפה. השפה העברית היא המרחב המילולי שבו אני חושב, מתקשר, קורא כותב. בכלל המצאת הכתב מבחינתי זו תופעה מדהימה שאני לא מפסיק להתפעל ממנה. אז אני אוהב את השפה, ואני אוהב את האפשרויות שהיא מציעה, עוד בשלב הפונטי, המצלול שלה והייצוג של הסאונד.

כשהייתי ילד, אני מניח שכמו רבים אחרים, אהבתי לומר מילה ולחזור עליה עוד ועוד, עד שהיא מאבדת את המשמעות. זה תרגיל שלא ידעתי לנמק אותו אז, אלא פשוט נהניתי מכך שהמשמעות נעלמת ונשאר רק המבנה. אני חושב שגם היום אני חושב כך, עם יותר מודעות אמנם — אבל אני עדיין מנסה לשחק איתה, לאפיין אותה, לתת לה אופי, או לרוקן או לטעון אותה במשמעות חדשה.

כל התהליכים האלה, הקונספטואלים והטיפוגרפיים, עוסקים במיחזור, תרגום, הדהוד ובפוטנציאל של שפה כאמצעי לשאת מסרים. נכון לומר שבעולמות התרבות יש פתיחות וקבלה לצורה כזאת של מחשבה, מהסיבה הבסיסית שבסוף האינטרסט הוא משותף — לייצר אמירה מעניינת ומחדשת. בהקשר הזה חשוב גם לומר שבתוך מגרש המשחקים הזה יש אין־סוף כשלונות

יובל: ועכשיו כשאתה גם, או יותר, בעולם של אמנות, עד כמה שאלות של קהל יעד ותקשורת והבנה מעסיקות אותך? איזו אמנות מעניין אותך לעשות?

יואב: שאלות של תקשורת מעסיקות אותי באותו אופן. אני לא חושב שיש אמן או יוצר.ת מכל שדה שלא רוצה שיבינו אותו.

הטקטיקה שאני משתדל לנקוט בכל פרויקט היא קריאה מורכבת. חשוב לי שרמת התקשורת לא תהיה מיידית מידי או פשוטה מידי. המטרה שלי היא לגרום לאנשים לחשוב או להרהר, ולצורך זה צריך למשוך/לפתות אך גם להשאיר פרימות מסויימת שמייצרת דיאלוג בין הצופה לעבודה. במובן הזה עדיין יש לי קהל יעד, לא מסחרי אמנם. 

מבחינת פרקטיקה — תמיד צילמתי, והמדיום הזה לא מפסיק להפעיל אותי. בהקשר של מה שדיברנו קודם, גם הוא מביא המון מאחיזת העיניים, ייצוג המציאות והפוטנציאל לספר סיפור. אני עושה הרבה וידאו, ובעיקר משתמש בעדשה ככלי ביטוי, אך זולג גם למיצב ואוביקטים

יובל: והקשר לשפה?

יואב: גם כאן השפה היא איזשהו מנגנון מפעיל. כלומר, השידוך המילולי למופע חזותי כלשהו מייצר פער שמניע אותי; קצת כמו ״זו אינה מקטרת״ המוכר.

לכן אני חושב שמבחינת תפיסה וגישה, העבודות המסחריות ועבודות האמנות מקיימות הרבה מן המשותף. בכלל, לעשות אמנות עם רקע בעיצוב גרפי, זה משהו שמעניין אותי ומלמד אותי המון. אין יום שאני לא נזכר בשיעור כזה או אחר מהלימודים.

אני זוכר את הפעמים הראשונות שהבנתי את הכוח של ההפשטה, או את העובדה שלא צריך לתווך הכל באופן ישיר. אלה רגעים חזקים שהולכים איתי ומציבים שאלות יום יום בכל עשייה

יובל: נייס. אז לסיום מה התכניות הלאה? כמה זמן עוד הלימודים? מה מעסיק אותך עוד בימים אלו?

יואב: על הנייר הייתי אמור לסיים את הלימודים השנה, אבל אמשוך את זה עוד שנה (לפחות) כי זה פשוט קצב אחר פה. התכניות הן בגדול להמשיך את הדבר הזה שהתגלגלתי לעשות ושאני מאוד אוהב, פלוס לייצר ולהציג כמה שאפשר.

מה מעסיק אותי? זו שאלה מורכבת כי הדבר הראשון הוא המצב הנוראי בארץ, החטופות והחטופים, המלחמה הנוראית בעזה והמציאות הקשוחה שעבורי מעלה שוב ושוב את מושג הבית. אני לא חושב שיש עבודה שלא קשורה בזה באופן כזה או אחר.

אבל זה לפעם אחרת…