זוכות פרס רפפורט לאמנות לשנת 2025: נירה פרג ולהלי פרילינג

קרן ברוך ורות רפפורט ומוזיאון תל אביב לאמנות הכריזו על הזוכות בפרס רפפורט לאמנות לשנת 2025: נירה פרג זכתה בפרס לאמנ.ית בכיר.ה ולהלי פרילינג בפרס לאמנ.ית מבטיח.ה. פרס רפפורט לאמנות הוא כיום הפרס היוקרתי והחשוב ביותר בתחום האמנות בישראל. הוא מוענק מדי שנה לשני אמנים, אמן בכיר ואמן מבטיח, המתגוררים ופועלים בישראל. בנוסף מעניקה קרן רפפורט פרסים שנתיים על מצוינות במחקר ביו־רפואי, בשיתוף עם מכון רפפורט למחקר בטכניון ופרס לנשים פורצות דרך, בשיתוף קבוצת קשת.

שווי הפרסים לאמניות הזוכות הוא בסך 140,000 דולר. סך מימון התערוכות לזוכות יעמוד על 90,000 דולר. כל אמנית זוכה תתרום עבודה לאוסף רות וברוך רפפורט לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב.

חבר השופטות בוועדת פרס רפפורט לאמנות לשנת 2025 כלל את טניה כהן־עוזיאלי, מירה לפידות, דלית מתתיהו, עירית רפפורט, רבקה סקר, אבי סבח ועדי גולדנר. הוועדה בחרה בנירה פרג כזוכת פרס רפפורט לאמנית בכירה לשנת 2025. הפרס כולל 35,000 דולר שיוענקו לאמנית עצמה ומימון תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות, מלווה בקטלוג.

בנימוקי הוועדה נכתב: ״נירה פרג נודעת במיצבי הווידיאו שיצרה מראשית שנות ה־2000. בעבודתה, היא מתמקדת באזורי סף של מקומות טעונים דתית או פוליטית ומתעדת טקסים או פרוצדורות שמתרחשים בהם, כך למשל בעבודה ׳שבת 2008׳ (2008) המאירה את הצבת מחסומים בידי חרדים בירושלים לגידור השכונה טרם כניסת השבת, או בעבודתה הידועה ביותר ׳אברהם אברהם, שרה שרה׳ (2012), שצולמה במערת המכפלה בשעה שהאתר כולו מוסב למסגד ולחלופין לבית כנסת.

״הכוח של עבודותיה טמון בעניין האנושי העמוק, לצד רגישות אסתטית יוצאת דופן למבנה ולסאונד. את כל אלו היא אורגת למיצבים גדולי ממדים המורכבים על פי רוב ממספר ערוצי וידיאו המאירים יסודות טקסיים ומבנים חברתיים מרתקים״.

את פרס רפפורט לאמנית מבטיחה לשנת 2025 בחרה הוועדה להעניק ללהלי פרילינג. הפרס כולל 15,000 דולר שיוענקו לאמנית עצמה ומימון תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות, מלווה בקטלוג. בנימוקי הוועדה נכתב: ״גוף עבודתה של להלי פרילינג נתון במפגש המורכב בין זוהר, תשוקה ומוות. פרילינג מעמידה ביצירתה מיצבים רב־מדיומלים, בהם פיסול (בחוטי דיג, מגזרות נייר או יציקות שעווה) ועבודות דו־ממד (רישום, קולאז׳, צילום) המתלכדים לרגע תיאטרלי או קולנועי במהותו.

״נוכחותה המובחנת בשדה האמנות הישראלית, מפיחה בו הדים רחוקים של להקות גלאם־מטאל משנות ה־70 ברים אפלים או כל אתר בו החזות הנוצצת מצויה בהלימה לתחושת פגיעות וחשיפת יתר. הגופניות העזה בעבודותיה נוגעת תמיד ברגע של פירוק וריקון. באופן זה הולמות עבודותיה ביתר שאת את הרגע העכשווי בו מובנת הטרגדיה בדבר הממד החי של המורבידי״.