להלי פרילינג: השחר עולה והסוף ידוע מראש

חגית: הי להלי, מה שלומך? איפה אני תופסת אותך הבוקר?

להלי: בין מוזיאונים 🙂 קפצתי למוזיאון הרצליה לתערוכה HOME, פגשתי שם קבוצה חמודה במיוחד. כרגע בבית, ואחר כך יוצאת למוזיאון פתח תקווה ללטש את התערוכה

חגית: וואו, איזה הספקים

להלי: משתדלת, אם הייתי מצליחה להשלים אימון מלא הבוקר הייתי מרוצה יותר, אנסה להספיק אחר כך. אני מאוד מכורה

חגית: טוב, התעייפתי. ביי 🤣 איך קרה שהכל התנקז לחודשי הקיץ הזה?

להלי: טירוף. ממש ככה. מיד אחרי הפתיחה בפתח תקוה, הקמות לצבע טרי. כמה שאני עייפה ככה האדרנלין בשחקים. אבל כזה עוד לא היה לי

חגית: זו שנה מיוחדת מכל הבחינות, התערוכות התקבצו יחד בגלל דחיות ושינויים?

להלי: כן, והכל התנקז ביחד לחודש אחד מרוכז פרויקטים. על התערוכה השחר, שנפתחה בסוף השבוע האחרון במוזיאון פתח תקוה, אני ודוד פרנקל, האוצר, מדברים הרבה מאוד זמן. וכל פעם זה נדחה, אם בגלל הלו״ז שלי (כשהייתי ברזידנסי השנתי בארטפורט, מאוד רציתי להתמקד בו באותה תקופה) או בגלל ארועי ה־7 באוקטובר. ככה יצא שהתגלגלתי לאשכול התערוכות שנפתח כעת.

התערוכה במוזיאון הרצליה Home הגיעה כהפתעה משמחת בעבורי, כשאיה לוריא, האוצרת הראשית של המוזיאון, החליטה להציג סדרת וידאו מאוסף המוזיאון. הסדרה נוצרה סביב תקופת הקורונה, והסתדרה בצורה אורגנית באשכול הנוכחי. יש בה סצנות זעירות של אסונות במרחב הביתי

חגית: מעניין שיש קשר בין השתיים – התערוכה בפתח תקוה מדמה איזשהו בית, מקולקל ומורבידי

להלי: לגמרי. התערוכה ממש עוסקת באופן ישיר בפירוק בית, כחוויה אישית, שלא בהכרח קשורה ל־7.10 – למרות שבכלל יש משהו שיכול להיקרא שלא תחת פילטר הקטסטרופה הלאומית? אני בספק. אבל בהשחר אני מתייחסת לבית המתפרק ולמערכות יחסים שאני חווה וחוויתי. מוות, רומנטיקה ואלימות בדרך כלל הם אלמנטים שאני עובדת איתם הרבה מאוד. רלוונטיים תמיד

רציתי ליצור פסל של פיניאטה שהתפרע, וזה פשוט לא עבד, עד שהתחלתי לעבוד ישירות על החלל. פתאום החדר הקלסטרופובי במוזיאון הופך לחלל שמתחנן שיקחו מקל ויכסחו את הקירות של הבית. שיא של מסיבה איומה

חגית: רלוונטיים מתמיד. האסון מרחף מעלינו וצובע כל דבר. זכורה במיוחד עבודה מורבידית שהצגת בתקופת הקורונה, שעורר מידה של בעתה והיסטריית המונים. גוף/גופת הצעיר ששכבה ברחוב אלנבי, במסגרת ״אוהבים אמנות, עושים אמנות״, שאצר אבי לובין במרחב הציבורי. אני זוכרת שהתקשרו למשטרה ולמד״א… וכעסו עלייך שאת עובדת על אנשים

חגית: ועכשיו את מכניסה למוזיאון (פתח תקוה) מעין חלל ביתי, ובו סיפור של אלימות ביתית, או אולי אחרית דבר של סיפור

להלי: נכון. קנה המידה של התגובות הפתיע אותי. בזמן שיצרתי אותו אני דווקא חשבתי עליו (על הבחור, שמו ״יאמו״) כעל ״אופליה של אלנבי״. היום הוא נח לצד הבריכה, בגלריה היפה של קרן בר גיל. מתאושש…

למען האמת בדיוק משם צמחה התערוכה שנפתחה בפתח תקוה כעת: השחר. אישה שוכבת גמורה על שטיח ורוד, יד גברית מלאה קעקועים ילדותיים מודבקים עליה מוצגת על פדסטל, תלושה מגוף. בעבורי זה פסל שמתייחס לאבהות. בחור בקבוצת הריצה שלי היה מסתובב עם קעקועים מתוקים שבתו הייתה מדביקה עליו, והפער בין המתיקות הילדית לגוף הגברי הפכה לאחד מהפסלים שלי שאני יותר אוהבת

חגית: עטפת את החדר בניירות בסגנון פיניאטה מקסיקנית – אותם פסלי חיות במסיבות יום הולדת, שמכים עליהן במקל עד שהן משחררות מקרבן סוכריות והפתעות. מה הקשר?

להלי: מאוד רציתי ליצור פסל של פיניאטה שהתפרע, וזה פשוט לא עבד, עד שהתחלתי לעבוד ישירות על החלל. פתאום החדר הקלסטרופובי במוזיאון הופך לחלל שמתחנן שיקחו מקל ויכסחו את הקירות של הבית. שיא של מסיבה איומה (וגם משפט כזה אי אפשר לכתוב מבלי להיזרק מיד ל־7.10)

יש גם את הבית קולנוע הקטנטן הצמוד – שם יש איזה המשכון או ורסיה נוספת של הסיפור, עם דמות יושבת באולם בחושך, מתבוננת בכתובית THE END על המסך בסרט משנת 1948 – Unfaithfully Yours

חגית: זה מזמין פרשנות קיצונית

להלי: ואפרופו מוות, יש עוד שניה את Death Candy – פרוייקט מיוחד של פסלי נרות דקורטיביים שיצרתי לצבע טרי

חגית: נכון! אבל רגע לפני – מי את להלי פרילינג? איפה צמחת ומאין האמנות שלך שואבת את השראתה וחומריה?

להלי: היי היי, אני להלי, אמנית רב תחומית, ומג׳נגלת הרבה מאוד חומרים ומדיומים, אמא של וגה ונווה. פעם הייתי צריכה לדייק מה אני עושה בשיחה עם האוצרת איה מירון – ושם מבלי כוונה הזדקק הדי.אן.איי של מה שמעניין אותי: אני אוהבת לבדוק מקצבים, של פעולה ופרקטיקה בחומר. מפעולות סיזיפיות וחזרתיות עד לפעולות חדות, קטנות ומהירות.

אני מכורה להתאהבות בדימויים מוכרים ופופולריים ולרסק להם את הצורה. לתת להם את גרסת הקטסטרופה הפרטית שלי לנוסטלגיה מערבית בעיקר. צמחתי מהתואר הראשון והשני בבצלאל, ואני מרצה כבר כמה שנים במנשר

אני מכורה להתאהבות בדימויים מוכרים ופופולריים ולרסק להם את הצורה. לתת להם את גרסת הקטסטרופה הפרטית שלי לנוסטלגיה מערבית בעיקר

חגית: יפה. מרסקת את הצורה ומשום מה נשמעת סופר אופטימית

להלי: אני חושבת שאני מקבלת השראה בכל מה שמקיף אותי ביומיום. בין אם זה טבע משגע שמקיף אותי כשאני רצה בבוקר; יש לי פֶטיש על מוצרי ספורט, סדרת ילדים מטופשת, תנועה מוזרה של פריט ביתי, שיר מתקתק במיוחד שמושמע ברגע בלתי אפשרי.

הרבה פעמים אני מתנהלת בעבודות שלי כמו תוכנת מחשב שמשתבשת, בעיקר בסיזיפיות שבהן. בסיליקון אני מאוהבת נורא. זו תקרת זכוכית אינסופית של למידה וטכניקה. כל פרויקט חייבת ללמוד עוד. ויש גם את הפסלים שאפשר להדליק בדרך. אני מתרגשת מהם למות. והאמת שבתוך כל העשייה כרגע אני חולמת על אחה״צ רגוע ושקט, לרשום רישום ריאליסטי ומרגיע. יו איך בא לי

חגית: אני ממש מזדהה. קצת שקט בבקשה. אבל מובן שאת היפר אקטיבית ובלי זה כנראה זו לא את. בואי נדבר על צבע טרי: Death Candy – מה זה? מאיפה נולד הרעיון של סדרת הנרות הפסיכדליים? ואיך את מייצרת אותם?

להלי: זה צמח בכזו מהירות ובכזו עוצמה שאני עדיין בהלם. הסדרה הזו התחילה מפסל של סצנת ממנטו מורי שפיסלתי ליריד ספרי אמן של ארטפורט בשנה שעברה. ספרים, גולגלות, תפוחים. ואחר כך רציתי להמשיך את פיסול הסצנה הזו ולבדוק שילוב של ריחות לדימוי. ליצור דרך נרות פסל ודימוי שמדבר על סופיות וכיליון מלכתחילה. השנה, כשעלה הקול קורא של צבע טרי, החלטנו (אני וטלי אייזן לוינגר, היועצת המופלאה שלי) להגיש גירסה של אמנות שימושית, שמתפקדת גם כאמנות וגם כמוצר ביתי. וחשבנו שמתאים להציע את זה לעיצוב טרי, במקום לאמנות. אני זוכרת את השיחה של טל גולני, אוצרת העיצוב, כשהיא התקשרה לבדוק אם לא התבלבלתי 🙂

ומכאן התחיל מסע מדהים ומרגש של ההפקה של הפרויקט הזה. פתאום אני מוצאת את עצמי ימים שלמים שואלת את עצמי: איזה ריח יש לגולגולת? איזה ריח יש למאפרה? איך אפשר להשתמש במערך הזה כדי ליצור עוד שכבה בסיפור של הדימוי. לכל הסטים יש ריחות של ממתקים

חגית: זה מאוד חתרני בעיניי להציג את זה ביריד כפרויקט עיצוב. למעשה זו עבודה קונספטואלית, לא? (אולי אסור לגלות…) אותך לאורס פישר, האמן שעבודות הנרות שלו משיקות מוזיאונים יוקרתיים בעולם

הייתי רוצה לעבוד על מרכז עיר גדולה כאילו היא קולאז׳ דיגיטלי עצום. הייתי שמחה להתלבש בצורה טוטאלית על מרחב ציבורי אורבני מרכזי (טיימס סקוואר, מרכז טוקיו) ולהשתמש בכללללל המסכים כדי ליצור דימוי חדש

להלי: אני רואה את זה ככה מאוד. זו עבודה שיש בה את המורכבות הזאת. היא תתפקד נפלא כדקורציה במרחב הביתי, או כפסל שלי על המדף במחיר נגיש. ובו זמנית יש את האפשרות להדליק אותה בבית ברגע של שואו, או אירוע אקסצנטרי. אני מקווה שזה יקרה. פתאום מרחב התצוגה הביתי הופך להיות בעיניי המשך ומימוש של היצירה.

רק לדמיין שולחן ארוחה מושקעת ובתוך זה דולק סט של ואניטס, שמדבר על השפע ועל המוות שמחכה בסוף לכולנו – זה מרגש אותי כמו כל תצוגה של תערוכה במוזיאון. אני רוצה שצופים יוכלו להדליק פסלים בבית, לא רק ליהנות מהדימוי שנשפך במוזיאון. ואני חושבת שטוב וחשוב שתהיה לאמנים האפשרות לחשוב על מרחבי תצוגה מוזיאליים וגם שלוחות נגישות – כל מרחב תצוגה מאפשר מימוש מדויק של היצירה והדימוי

חגית: אם היית יכולה להציג בכל מקום בעולם – איפה היית רוצה לראות את הפסלים שלך?

להלי: איזו שאלה מרגשת האמת. כאילו, קל מדי לענות על מוזיאונים חלומיים. הייתי רוצה לחשוב דווקא לא כפסלת על התשובה הזו אלא כעל אינסטלטורית או כאמנית וידאו. הייתי רוצה לעבוד על מרכז עיר גדולה כאילו היא קולאז׳ דיגיטלי עצום. הייתי שמחה להתלבש בצורה טוטאלית על מרחב ציבורי אורבני מרכזי (טיימס סקוואר, מרכז טוקיו – מקומות שצריך אזהרת אפילפסיה כשעוברים שם במהלך היום מרוב אפקט של ריצוד מסכים) ולהשתמש בכללללל המסכים באותו מרחב, כדי ליצור מסביבת העיר דימוי חדש. אולי לחבר עם דימויים של טבע, פלטת גוונים מסויימת.

ובמקביל, הייתי רוצה גם שהפסלים שלי יתפקדו כבקבוקי זכוכית של קוקה קולה. שתלכי למכולת ותשתי קוקה קולה מראש של סוס. נכון שזה יכול להיות נחמד? אני רוצה גם את המוזיאונים הגדולים וגם את המכולת הקרובה

חגית: מה ההבדל (מבחינת העבודה שלך) בין פיסול דמות ריאליסטית מסיליקון לבין פיסול ״סט וניטאס״ לשולחן החג?

להלי: וואו. שונה כל כך. פיסול סיליקון זו התמסרות אדירה, לחומר, לטכניקה, לתקציבים גדולים, לצוות של מודליסט.ית ואסיסטנט לפעמים. כל פסל הוא מסע חד פעמי אם כמות עצומה של השקעה, זמן, ליטוש, טיפול, שזירת נקודת חן ושיער. סופר אישי ואינטימי. וזו חוויה חד פעמית.

הסטים לשולחן הכריחו אותי הפעם ליצור מתוך צורך של ריבוי. ליצור תבניות שיכולות לעמוד בעשרות ואפילו מאות יציקות, ולא פעם אחת. לחשוב איך אפשר לשחזר דימוי באיכות מעולה, מתוך הסטודיו הקטן והחמוד שלי, אינספור פעמים. זה היה מבהיל ומסחרר. פתאום למול זה, ליצור תערוכה במוזיאון פתח תקוה – עם עבודות יחידות וייחודיות – הייתה בזה כמעט הקלה

חגית: הפוך על הפוך. את בכלל בנאדם של ניגודים. בסביבות שאת יוצרת יש תחושת אסון וחרדה, אבל בשיחה עולה הרבה הומור, וגם התוצרים (Death Candy לדוגמה, או פסל יאמו / ״אופליה הבן״) עולה הרבה הומור. קצת כמו שאמרת – המוזיאון והמכולת. איך את מיישבת את הסתירה?

להלי: אולי העולם (שגם אני חלק ממנו) משונה ומורכב? אני משתדלת להיות מאוד פתוחה לגבי מה שמפעיל אותי ואיך אפשר לדבר איתו ועליו. דימוי יכול להיות מדויק וחד ופרוע ב־MOMA וגם במקרר משקאות. משתדלת להתבונן בדימויים ובמרחבי תצוגה שלהם בהתייחסות שוות־נפש להיררכיה התרבותית

חגית: אבל תודי שאת אוהבת את אלמנט ההפתעה? זה חלק מהריגוש שהאמנות מספקת, ויש בזה תגובה חזקה. אני חושבת שזה הסבר אפשרי (חלקי מאוד) גם לריבוי הזירות שאת מציגה בהן וגם למנעד של העבודות, החומרים, הסיטואציות שהן מעבירות (מסיבה שהשתבשה; אסונות ביתיים קטנים וגדולים; זכרון המוות כפריט דקורטיבי)

להלי: אני לא יודעת אם אני אוהבת את אלמנט ההפתעה, או יותר נכון לומר שאני משתמשת בו ככלי עבודה. בכל פרויקט אני חייבת לחקור אפשרויות חדשות של חומרים ודימויים, כך שאלמנט ההפתעה הוא חלק בלתי נמנע מהעבודה. אני משתדלת לא לגמרי לדעת מה מצפה לי בסופו של תהליך, כי מניסיוני, אם ביצעתי בדיוק את מה שרציתי ותכננתי, זה מגיע עם אפטרטייסט עדין של אכזבה

חגית: הבחנה מרתקת! מעניין שאני דיברתי על אלמנט ההפתעה עבור הצופה בתערוכה ואת מדברת על כך שאת צריכה שזה יפתיע אותך – שזה ממש מקסים. ובכל זאת, גם אם השארת הפתעות, לשמח את ליבך ולעניין אותנו, הצופות בעבודות, החומרים בסוף הם קשים. אכזבה, צער כאב, אלימות ומוות

להלי: כן. התערוכה ״השחר״ (במוזיאון פתח תקוה) מתעסקת בסיומו של סיפור אהבה. הנרות (בעיצוב טרי) הם אובייקט של התכלות ידועה מראש. מה שכן, אני צופה שהקהל שירכוש את הסטים של Death Candy לא ימהר להדליק אותם כל כך מהר

---

להלי פרילינג | HOME, מוזיאון הרצליה, אוצרת: איה לוריא
להלי פרילינג | השחר, מוזיאון פתח תקוה, אוצר: דוד פרנקל

צבע טרי 2024 | 3-8 ביולי
מרכז הספורט העירוני, ררחוב שטרית 4, הדר יוסף, תל אביב

קחו חלק בסיורים של פורטפוליו בצבע טרי 2024 >>