כל מה שחשוב ויפה
נירה פרג בגלריה ברוורמן
נירה פרג בגלריה ברוורמן

נירה פרג: אני אף פעם לא משחקת. אני נורא רצינית. במיוחד למול המציאות

בתערוכת היחיד ״תוספת שבת״ בגלריה ברוורמן, נירה פרג חוזרת למחסומי השכונות החרדיות בירושלים, ומשם מפנה את המבט לבלפור ולבית פנימה. ״העבודות שלי עוסקות בכוריאוגרפיה - איך אנשים מנותבים במרחב ואיך המרחב ממשמע אותם״

חגית: הי נירה, מה שלומך? לונג לונג טיים

נירה: המון זמן, אבל שתינו עוד פה

חגית: וטוב שאנחנו פה. התערוכה שאת מציגה בגלריה ברוורמן, ״תוספת שבת״ נראית כמו המשך ישיר של ״שבת״ – העבודה האיקונית והחשובה שלך משנת 2008. יותר מעשור, והרבה עבודות מאוחר יותר, את חוזרת לזירת ההתבוננות ההיא – השכונות החרדיות בירושלים, המסתגרות ומתעטפות במחסומים לקראת ערב שבת – ומשחקת איתה

נירה: היא משחקת איתי יותר נכון. אני אף פעם לא משחקת. אני נורא רצינית. במיוחד למול המציאות

חגית: ובכל זאת – תסבירי?

נירה: ידעתי שזה משפט שאצטרך להסביר, גם לעצמי… זה קצת היה בצחוק, אבל משהו במילה ״משחקת״ צורם לי. אם כי אני משתמשת בה הרבה, כדי דווקא להציע אופציות – אפשר שתהיה אמת אחת ואפשר עוד אמיתות – כלומר יש שבת אחת ויש עוד עבודה שממשיכה אותה – אני יותר משחקת עם עצמי במובן הזה

חגית: העבודה ״שבת״ הציגה את ההיערכות להסתגרות של השכונות החרדיות בירושלים לקראת השבת, חסימת הכבישים וההזדרזות לסיים מלאכות והתארגנות. בתערוכה החדשה את נאחזת במחסומים ובסימוני הכביש כאבני בניין (אבני משחק?) יוצרת מהן דימויים ופיסול במיצב

נירה: כל העבודות שלי עוסקת בכוריאוגרפיה במובן הרחב שלה – איך אנשים מנותבים במרחב ואיך המרחב ממשמע אותם. זה כמובן הולך לשני הכיוונים. איך חוסמים ואיך נחסמים. בתערוכה הזו נוסף משהו לגילוי שהיה ב״שבת 2008״ – יש פה העמדה של אירוע במרחב. פיצול ובדיקת הקשר שנותר. תערוכה זו סיטואציה, זה מרחב חדש

נירה פרג

נירה פרג. צילום: נועה שחף שמחיוף

נירה פרג. צילומי הצבה: אלעד שריג

נירה פרג. צילומי הצבה: אלעד שריג

חגית: והכותרת קושרת את זו לזו – ״תוספת שבת״. באנגלית אגב הכותרת יותר אניגמטית – TWILIGHT ZONE. רב משמעית מכיוון אחר לגמרי

נירה: נכון – יש דואליות. חסימות זה דואלי תמיד, אחרת הן לא היו. יש פשוט עניין של מי יזם. ברור שיש קשר הדוק בין העבודות. ב־2008 הצהרתי שבעוד עשר שנים אצלם את העבודה שוב. אני מקווה לעשות עוד כמה כאלו – כל עשור, עד שימאס לי…

לתת שם לעבודה או לתערוכה זה עניין גדול עבורי. נניח ״שבת החדשה״ לא נקראת שבת 2018 אלא ״תאוס וקרטאו״, שהם השורש האטימולוגי של המילה תיאוקרטיה. אז הרחובות קיימים, האירוע קיים, אני זו ששונה

חגית: רעיון מעניין. לא ידעתי שמראש הייתה לך הבטחה כזו. ואיך הייתה ההרגשה לחזור לזירת האירוע? מה מצאת? מה נשתנה?

נירה: היה לי מרגש לחזור לצמתים שצילמתי בהם. על פניו, האירוע ממשיך וכלום לא השתנה מבחינה עובדתית. עכשיו נותר לי להבין מה המשמעות של החזרה שלי. וזה נעשה תמיד בשלב העריכה.

צילמתי במשך חודשים. כל שישי. בכל 8 הצמתים שמוצגים בעבודה ״שבת 2008״, אבל גם בעוד צמתים שגיליתי בדרך. ואז החלו להתגלות השינויים. הם מינוריים אבל מאד משמעותיים, וכמו תמיד מתגלים באיך ולא במה או בלמה

אני יודעת שיש איזו סנוביות כלפי תערוכות קורונה, אבל זה בולשיט, כי כל מה שמוצג בימים אלו פותח בזמן הקורונה. המרחב נסגר, אז החלטתי לסגור את עצמי בסטודיו עם האובייקטים שסוגרים אותנו בחוץ. מחסומים, קונוסים, סרטי חסימה אדום־לבן

חגית: נהוג לחשוב שהחברה החרדית היא חברה מסורתית שלא באמת משתנה בה הרבה. ובכל זאת, המבט שלך עוסק בתפר בינה לבין המרחב הכללי, שהשתנה לא מעט

נירה: נכון, אבל התפר, כמו בבגד, מגלה את תנועות הגוף, באיזה איבר משתמשים יותר ואיך. אז גם פה, התפרים הם שמעניינים אותי ומצאתי תפר שמתפורר

חגית: ספרי ספרי

נירה: אולי באופן פרדוקסלי – כלומר, הצמתים עדיין נסגרים. מה שאומר שעדיין יש שמתעקשים על ההפרדה/הבדלה בין הטהור לטמא, בין מרחב אחד לשני, בין שלנו ושלהם. זה אקט הצהרתי. אבל כבר אין למול מי להצהיר. ירושלים רק הולכת ונהיית יותר דתית או מסורתית.

זה לא שהחילונים שנותרו ולא עברו לתל אביב דופקים על שערי ההפרדה או פורצים את הגדר. בעצם אין למול מי לסגור. זה מעורר את ההשערה או המחשבה שהמחסומים הם עוד דרך לשמר את הקהילה פנימה. הם כמו אובייקט מעבר, שנאחזים בו על מנת להגן על עמדה מסוימת. כלומר, נראה שהקהילה הנסגרת יותר צריכה להזכיר לעצמה את ייחודה בהתבדלותה, מאשר להזהיר את החילונים שלא יחדרו

חגית: את ירושלמית? זו שאלה שאני מחכה כבר עשר שנים לשאול אותך J

נירה: בלב כן, בפועל לא. אבל זה עלול להשתנות. חייתי בירושלים שנתיים, במהלך התואר השני בבצלאל. לפעמים משתעשעת בחיפוש הדירה המושלמת בירושלים ולפעמים אני רואה במודעות, כשיש את הרובריקה של מידע על השכונה, שכתוב שרחובות השכונה נסגרים בשבת

חגית: אפשר לומר שאת אתנוגרפית של ירושלים – חוקרת אותה בהתבוננות, ובכל פעם מתמקדת במקום או בתופעה, ונכנסת לעומקה (את גם חובבת מערות וחפירות, כפי שראינו בעבודות אחרות)

נירה: אפשר להגיד. אבל הייתי מוסיפה את יהודה ושומרון הבלתי נפרדים ממנה. בירושלים אני מוצאת בלי לחפש. שזה התהליך המועדף עלי.

התחלתי האשטאג באינסטגרם whoneedfictionnirapereg#. גודאר פעם התייחס לישראל כפיקשן ולפלסטין כדוקו. זה מדויק בעיניי על, נניח, תל אביב וירושלים. אבל את רוצה שנחזור לדבר על התערוכה?

מחסום זו חיה עדרית – מחסומים זקוקים אחד לשני על מנת להיות אפקטיביים. צריך שורה כדי לחסום רחוב. כשהמחסום נכנס לסטודיו הוא נחלש והמחלה שלו התגלתה. המחלה שהוא מחלה בה את כולנו: מחלת הציות

חגית: איך היא צמחה והתפתחה?

נירה: התערוכה? אני יודעת שיש איזו סנוביות כלפי תערוכות קורונה, אבל זה בולשיט, כי כל מה שמוצג ימים אלו פותח בזמן הקורונה, וזה משמעותי. עבורי מאד. המרחב נסגר לי. כשרציתי לצלם משהו התלוויתי לחבר צלם עיתונות ואמרנו למשטרה שאני אסיסטנטית שלו על מנת שאוכל לצלם. זה היה חיכוך גדול מידי עבורי. אז החלטתי לסגור את עצמי בסטודיו עם האובייקטים שסוגרים אותנו בחוץ. מחסומים, קונוסים מהבהבים, המון סרטי חסימה אדום־לבן, אורות מהבהבים.

וקורה משהו כאשר מעבירים את האובייקטים האלו מרחב – מהחוץ אל הפנים. המחסום, נניח, זו חיה עדרית – מחסומים זקוקים אחד לשני על מנת להיות אפקטיביים. צריך שורה על מנת לחסום רחוב. כשהמחסום נכנס לסטודיו הוא נחלש והמחלה שלו התגלתה. המחלה שהוא מחלה בה את כולנו. מחלת הציות

חגית: ״מחסום זו חיה עדרית״ הבחנה מצוינת

נירה: תודה

חגית: וגם היה במחסומים שימוש יתר בתקופת הקורונה, ההפגנות בבלפור (שוב ירושלים הבלתי נמנעת)

נירה: נכון, הם נהיו יותר תוקפנים. בזמן הפגנות המחסום הוא לפעמים גם סוג של נשק. אולי בגלל זה עשו אותם לאחרונה קלילים יותר ומאלומיניום. אני מעדיפה את הישנים. היום מאד מנסים ליפות אותם. באופן מוזר לחזק את היהפכותם לאורנמנט עירוני. כזה שלא הולך להתפנות בסוף מרתון או ההפגנה, אלא נערם ומחכה לאירוע הבא

חגית: אז בסטודיו הם התחילו להתחפש למשחקי הרכבה, לתפאורה?

נירה: בסטודיו הם הפסיקו להיות מחסום ונהיו לאובייקט מוזר, זיכרון לפעולה פוליטית שקשורה לחסימה, אבל בעצם גם מלא חורים. כל התכונות שלו התגלו. וכן, בחוץ הם הופכים את החוץ לתפאורה ובפנים הם נהיים לתפאורה בלי שחקנים. אז החלטתי להיות השחקנית. כלומר לשחק. בסטודיו, בפרטיות – אפשר לשחק עם סימני השלטון בכיף.

מצאתי ביד שתיים מישהו שמכר מחסומים משומשים. מפתיע

חגית: ממש מפתיע

נירה: המודעה הייתה פעילה מ־2015. כשתקשרתי אליו נשארו לו שניים. תאומים. ברגע שהם הגיעו לסטודיו נהיה עדר קטן ואז הבנתי שאני יכולה לפרק אותם כך שהם עדיין יהיו מאד קשורים ואפילו תלויים אחד בשני. ואז יצרתי את אופטימוס – פסל שמורכב משני המחסומים האלו, חתוכים כך שהם יכולים להיות מחסום ויכולים להיות גם שער.

הגילוי הזה לווה בהבחנה שזה גם סך המנעד הצורני שמשתמשים בו מפעילי הכוח – נניח, עובי הצינורות דומה לזה של הקרוסלות לכניסה ויציאה בבתי חולים, אוניברסיטאות ועוד. כלומר, מישהו כבר שיחק וניסה לראות מה אפשר לעשות עם החומר הזה… הקרוסלה הזו מלווה אותי שנים ויש לי תחושה שהיא הבאה בתור

חגית: איי וויי וויי עשה עבודה עם קרוסלה כזו וקרא לה ״כלוב זהב״

נירה: זו לא קרוסלה, זה כלוב. אני מתכוונת למשהו הרבה יותר צנוע, מימדי אדם. אדם אחד בלבד, אפשר לומר חשוד אחד, כי הקרוסלה תמיד הופכת אותנו לכלואים לרגע, לאשמים לרגע

חגית: נראה שאנשים בחלל התערוכה ממש מרגישים שבאו לשחק (איתך) וגם אני הרגשתי בזה – עובדה שזה עלה כבר בתחילת שיחתנו… אבל את (כמו שאמרת) מאוד רצינית, ולמעשה את מתבוננת במה שזה גורם לנו לעשות. גם בתערוכה, דברים שמניעים לפעולה?

נירה: כן זו הגדרה יפה. אני בלופ של התבוננות בהכל. והכל מגיב לשני הכיוונים. מאחר ותערוכה היא תמיד סוג של אירוע – בזו הנוכחית האירועים מפורקים. פירוק הוא כבר איזשהו כוח. איזושהי יכולת. אולי משם אנשים מרגישים שהם יכולים גם לשחק. הסטודיו זה מקום של משחק לגמרי. בחוץ אני יותר רצינית

birds

חגית: מה התגובות שאת מקבלת מהמבקרים בתערוכה?

נירה: קודם כל זו תערוכה ראשונה שלי שאני מציגה עבודות במסכים ולא בהקרנות, אז המרחב מואר והתערוכה בנויה קצת כמו פאזל – יש בתערוכה 5 עבודות וידאו, שאני מתייחסת אליהן כמו אובייקטים בכל מיני מובנים – אז זו דרך צפייה אחרת באופן מהותי. הצופה יכול להרכיב מחדש את האירוע המפורק. במובן הזה היא מפעילה. ממה שחוויתי אנשים נהנו להרכיב את הפירוק. אני חושבת שבלי שהתכוונתי התערוכה הזו יצאה מאד אופטימית

חגית: יפה. ומה הדבר הבא?

נירה: אני עובדת על תערוכת יחיד באיסטנבול, שנדחית ונדחית בגלל הקורונה ושאר איסורי יציאה דרקוניים מצד ישראל. אבל היא תקרה. יש בה עבודות שמבוססות על תחקיר שעשיתי על כיכר באנקרה. כיכרות זה דבר משמעותי להפיכות. תהיה בה גם עבודת אלגוריתם מורכבת, שאני עובדת עליה כבר שנה. פרמיירה של גוף עבודות חדש זה תמיד מאד מאד מרגש

חגית: מרגש ואופטימי. בהצלחה


נירה פרג I תוספת שבת
אוצר: עמי ברק
גלריה ברוורמן
, רחוב אילת 33, תל אביב
נעילה: 15.10

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden