כל מה שחשוב ויפה
להלי פרילינג, MOM, משכן האמנים הרצליה. צילומים: לנה גומון
להלי פרילינג, MOM, משכן האמנים הרצליה. צילומים: לנה גומון

מוות ותפוצ׳יפס בתערוכת היחיד של להלי פרילינג

ב־MOM שמוצגת במשכן האמנים הרצליה עוסקת להלי פרילינג במוות אחרי ש״נתנה לו כיף״ במציאות. זה לא מפריע לה לעסוק באותה הרצינות בשקית תפוצ׳יפס מרחפת, ואיזה יופי שזה המצב

בתערוכת היחיד MOM של להלי פרילינג יש שש עבודות בלבד, אבל כל אחת מהן היא עולם ומלואו. בטקסט התערוכה, שמוצגת בימים אלה במשכן האמנים הרצליה, כותבת האוצרת טלי בן נון ״זוג פסלי ראש ערופים, ידיים של אמא, גיטרה חשמלית, פסל קולאז׳־פנזין, רוח רפאים של גיבור אלמותי – זוהי רשימת המתים בזירה הפיסולית של פרילינג״.

נכון, פרילינג עוסקת במוות. אבל היא עוסקת גם בשזירה של שיער אנושי ובשקית תפוצ׳יפס מרחפת, ובכולם היא עוסקת באותה הרצינות. וזה מה שהופך את היצירה שלה לאפקטיבית כל כך, ורחמנא ליצלן – גם מהנה.

פרילינג פעילה בזירה המקומית כבר למעלה מעשור. היא סיימה את לימודי התואר השני באמנויות בבצלאל ב־2012 ומאז מציגה בשלל מקומות ועובדת בשלל חומרים. ובשלל אני באמת מתכוונת לשלל: רק לטובת התערוכה הנוכחית היא עבדה בסיליקון, נייר, שיער אדם, שעוות נרות, חוטי כסף, רשתות, פרחים טריים, הקרנה, צילום ועוד כמה דברים שנכנסים בין לבין.

האהבה הגדולה החדשה (יחסית) שלה היא הסיליקון, שממנו יצרה את ״ואזות״ – שני ראשים אנושיים בדמותה שלה ובדמות בן זוגה האמן שרון פדידה, שאותם יצקה, צבעה, שזרה בהם שערה שערה וחיברה אליהם פרחים. שני הראשים מוצבים במרכז החלל על שולחן, כמו טובעים לתוכו, כשעיניהם עצומות. אבל הם לא נראים מתים, אלא ישנים, או חולמים בהקיץ, או שרויים באיזשהו מצב מדיטטיבי. או שהם בעצם אגרטלים.

את האהבה לסיליקון גילתה פרילינג לפני כשנתיים, כשעבדה על פסל בגודל אנושי שהוצג במסגרת אירועי ״אוהבים אמנות, עושים אמנות״ של עיריית ת״א־יפו, שאותם אצר אז אבי לובין. הפסל שיצרה, שנקרא ״יאמו״, הוצב כשהוא שכוב עם פניו מטה בצומת מרכזית על רחוב אלנבי, וגרר תגובות רבות עד כדי קריאה למשטרה.

״לפני העבודה על יאמו לא התקרבתי לפיסול בחומרים כבדים״, מספרת פרילינג. ״עבדתי המון עם ניירות, חוטים, דבק. כל אלה עדיין איתי, אבל הסיליקון הוא הכלי הכי מטורף והחומר הכי מהמם שגיליתי עד עכשיו. זו התאהבות פסיכית ואני אסירת תודה שגיליתי אותו ושהוא נכנס לי לארגז הכלים״.

ברור לי שהגעתי לעולם כדי לנעוץ שיער בסיליקון

העבודה על התערוכה הנוכחית החלה עוד הרבה לפני שהיא גילתה את הסיליקון והתאהבה בו. ״היא התחילה מדיבור של טלי ושלי, עוד לפני הקורונה. הסיפור שהיה לנו בראש היה על זוג שמערכת היחסים שלו מתנפצת בתוך מרחב של דירה, כשכל חדר מייצג איזו סיטואציה. כך הגענו לרן (קסמי־אילן, אוצר ומנהל משכן האמנים הרצליה), כי חשבנו להשתמש על הדירות שנמצאות מעל חלל התצוגה של המשכן.

״תוך כדי הדבר הזה התחילו דברים לקרות בעולם – היתה קורונה, טלי עברה משברים, אני איבדתי את אמא שלי בפתאומיות. מה ששינה סופית את המסלול היה זה שהבנו שלא נוכל להציג בדירות אלא רק בגלריה, ואז התחלנו מהלך קצת אחר. לא רצינו לנסות לבנות או לזייף דירה בחלל הזה, והבנו שיש עבודות שיכולות להחזיק במרחב הזה גם בלי הסיפור שיתפור את המסלול של הצופה״.

זוג הראשים, הוואזות, הוא גלגול של אותו הזוג מהאוריג׳ין סטורי, שהפכו לדבריה של פרילינג לשני אוביקטים מטומטמים על השולחן. למרות שמדובר בפנים המדויקים שלה ושל בן זוגה, היא עבדה עליהם כפורטרטים גנריים של בני זוג.

״העובדה שהם נראים כמונו נעשתה במקרה הזה מטעמים פרקטיים, כי היינו שם והיה הכי קל לתבנת לפי זה. אלה לא אנחנו, זוהי השלכה של הדמויות שלנו. כשאני עושה סלפי אני יכולה לעבוד דקות ארוכות על הזווית והאור ועל איך שאני נראית. עם הפסלים האלה הסתובבתי ביד, נטול איפור, עם קרחת של השטן, בזמן שאני עם שקיות של קניות והילדים. זה הפסיק להיות הראש שלי. באותה המידה הייתי יכולה לתקוע שיער בנעל אדידס״.

איך הילדים הגיבו לזה שהראשים של שני ההורים שלהם הולכים ותופסים צורה אצלם בבית?

״הילדים רגילים לקטסטרופות. היתה תקופה שהייתי אוספת נשלים של טרנטולות, אז במקרה הזה הם היו יחסית שווי נפש. אבל היו הרבה טירלולים סביב הפסלים האלה. אם הייתי משאירה אותם באוטו, לדוגמה, הייתי חייבת לעטוף אותם במשהו כי פחדתי שיחשבו ששכחתי ילד באותו. אבל אני מתה על הטירלולים הלאה. היום ברור לי שהגעתי לעולם כדי לנעוץ שיער בסיליקון״.

עם הפסלים האלה הסתובבתי ביד, נטול איפור, עם קרחת של השטן, בזמן שאני עם שקיות של קניות והילדים. זה הפסיק להיות הראש שלי. באותה המידה הייתי יכולה לתקוע שיער בנעל אדידס

שם התערוכה, מספרת פרילינג, היה אולי החלק הכי מאתגר בכל התהליך. ״אמא שלי נפטרה שנה לפני שהתערוכה נפתחה. באיזשהו אופן התערוכה הזו היא תערוכת אבל, והתבקש שאתייחס למשהו שהשפיע על אורח החיים שלי בשנה האחרונה. הבחירה באנגלית היא מכוונת, לא הרגיש לי נכון לקרוא לתערוכה ׳אמא׳ וגם לא Mother. בגלל שאמא שלי היתה המעריצה מספר אחד שלי, המחשבה לעשות תערוכה שהיא איננה בה היא כבר מחשבה שיש בה איזה מום גדול״.

אחת העבודות בתערוכה היא צילום כפות ידיה של אמה של פרילינג משנת 2014, שעליהן כתובות המילים Love ו־Hate. ״אז עוד היה לה כוח לשטויות שלי. היא נתנה לי להציק לה עם עט כדורי. תוך כדי העבודה על התערוכה נזכרתי בתמונה הזאת והבנתי שהיא חייבת לבוא איתי לכאן. העיסוק במוות תמיד היה קיים בעבודות שלי, אבל כן היה מעניין לחשוב על ההשפעה של זה שאני והמוות החלפנו השנה כיף. לא מרחוק, אלא בחלקת האדמה הקטנה והפרטית שלי. יש בתערוכה גם פופ וצחוקים אבל היא מאוד אישית״.

המוות נוכח באופן ישיר גם בעבודה ״צ׳רלי״ שמוצבת בפינה הרחוקה של החלל והיא עבודה מחווה למוזיקאי צ׳רלי מגירה שהלך לעולמו בברלין בשנת 2016. ״מאז שהוא נפטר הולכת איתי איזו מחשבה על עבודה שתתייחס אליו. גם בגלל המוזיקה שלו, שהיתה מופלאה, בעיקר בנוף המקומי, וגם בגלל הדמות שלו והדבקות בחזון השבור שהיה לו לייצר עולם של אגדות בתוך הסצנה המקומית. רוב האנשים שאני מכירה הם ילדים שאף פעם לא הפסיקו לחלום להיות רוק סטארס״.

העבודה היא הקרנה של צילום של צ׳רלי ולהקתו, לפניה תלויים איים כסופים עשויים רשתות לולים עליהם תפרה פרילינג חוטי כסף (גם במקרה הזה, כמו בשזירת השיער הטבעי בראשי הסיליקון, זה נעשה אחד־אחד באופן ידני). הם כמו מרחפים בחלל לרקע מוזיקה מינמליסטית שיצרה זוהר שפיר (ניקו טין) לטובת התערוכה, ונשמעת קצת כמו רוח רפאים שמרחפת בחלל.

מלבד רוח הרפאים והאיים הכסופים, יש עוד שני דברים משמעותיים שמרחפים בתערוכה – הראשון הוא עבודה גדולה של צילומי זירוקס של הידיים של פרילינג עצמה ובן זוגה, שהורכבו כקולאז׳ מרחף בחלל אחרי שהודפסו חלק־חלק במדפסת ביתית ונשזרו אחד לשני. השני הוא שקית תפוצ׳יפס, רדי־מייד של הרדי־מייד, שמרחף לו מעל פודיום שמוסיף לו יראת כבוד משמעותית.

זו תערוכה שקטה יחסית, אבל היא הרגישה לי כמו הפרעת קשב. יש לעבודות תדר אחיד, אבל כל חומר מגיע עם צרכים ספציפיים – תאורה, טכניקות, למידה

״שנים אני גורמת לדברים לרחף. הפעם הייתי חייבת שזה יהיה הצ׳יפס הוואחשי הזה רק כדי להשתמש בשם ׳צ׳יפס טריק׳ ובגלל שמצאתי את החוט המושלם לתלות אותו באמצעותו. את כצופה מבינה את המנגנון, אבל מתה להתמסר לאשלייה״.

עוד עבודה היא יציקה של גיטרה חשמלית בשעוות נרות (ללא פתיל, כי היא לא מעוניינת להתיימר להתחרות באורס פישר) שמחברת כמו בקו דימיוני בין שתי פינות הגלריה – את הגיטרה היצוקה והגיטרה של צ׳רלי מגירה. ״זה הרגיש כמו לעשות תערוכה קבוצתית, אבל לבד״, היא מסבירה את השימוש בחומרים הרבים והשונים. ״זו תערוכה שקטה יחסית, אבל היא הרגישה לי כמו הפרעת קשב. יש לעבודות תדר אחיד, אבל כל חומר מגיע עם צרכים ספציפיים – תאורה, טכניקות, למידה״.

כמה חודשים אחרי מותה של אמה החלה פרילינג את שנת הרזידנסי שלה בארטפורט, שאותה היא עתידה לסיים בעוד שלושה חודשים. ״ארטפורט היא חממה מדהימה, ויש נחמה גדולה בזה ששנת אבל הופכת להיות שנת מיקוד. צללתי בשנה הזו לשני דברים – לסטודיו ולריצה. רצתי גם לפני אבל הייתי גרועה ממש״.

כשאת מגיעה לחלל התערוכה, את מרגישה את האבל?

״כבר לא. הרגשתי אותו בזמן העבודה עליה עם כל הכובד שלו. אבל עכשיו יש לי בעיקר תחושה שיש חלק ממני שמסתובב בעולם, ועד שהיא לא תרד המוג׳ו של לחזור לעבוד בסטודיו לא יהיה שם באופן מלא״.


MOM | להלי פרילינג
אוצרת: טלי בן נון
משכן האמנים הרצליה
נעילה: 29.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden