כל הקלישאות נכונות: ״הברוטליסט״ הוא יצירת מופת

עשרה מיליון דולר בלבד: זה הסכום ה״זעום״ שהושקע באפוס המדובר, שקשה לתאר אותו במילה אחרת חוץ מגרנדיוזי (יש שיאמרו יומרני) – ״הברוטליסט״. סרטו של הבמאי בריידי קורבט כבר הספיק לעשות סיבוב הופעות מוצלח מעבר לים, לגרוף שלושה גלובוסים מוזהבים ולהיות אחד המועמדים המובילים לזכייה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר.

בין מחמאה אחת לאחרת, הוא כבר מצא את עצמו בליבה של שערורייה הוליוודית אופיינית לימים שלפני טקס הפרסים הנוצץ: דייוויד יאנסקו, עורך הסרט, הודה בראיון שנעזר בתוכנת בינה מלאכותית על מנת לשפצר ולדייק את המבטא ההונגרי של אדריאן ברודי ופליסיטי ג׳ונס, שני כוכבי הסרט.

ובכן, כדאי להיפטר מהפיל המלאכותי שבחדר כבר בהתחלה: מדובר בשטויות במיץ עגבניות. שימוש בכלי הבינה המלאכותית בקולנוע היה רק עניין של זמן ולכן אין שום סיבה בעולם להיות מופתעים, בטח כשהתוצאה הסופית מצדיקה את עצמה.

ואם יש כלי שיכול לסייע ביצירת סרטים טובים ומוקפדים יותר – כן, בבקשה ותודה. הפיל עזב, ועכשיו אפשר ורצוי להתמקד בסרט האדיר של קורבט, שהוא לא פחות מיצירה מפעימה ומרשימה בעשייה שלה, עוד הרבה לפני שצוללים לתוך הקרביים שלה.

מעל כולם נמצא אדריאן ברודי, שרוב התחזיות מנבאות לו זכייה שנייה באוסקר (ומוצדקת בעליל), ושוב – בזכות דמות של ניצול שואה. ברודי אדיר, נדיר, שביר וסוחף, ומוכיח (שוב) שהוא אחד משחקני האופי הגדולים של דורנו

״הברוטליסט״ מחולק לשני חלקים פלוס אפילוג, והוא עתיר באירועים והתרחשויות. בחלקו הראשון אנחנו פוגשים את לאסלו תות׳ ההונגרי (אדריאן ברודי) שמגיע לארצות הברית בסיום מלחמת העולם השנייה.

אשתו ארז׳בט (פליסיטי ג׳ונס) נותרה מאחור יחד עם אחייניתה סופיה (רפי קסידי). יחד עם בן דודו אטילה (אלסנדרו ניבולה) שכבר תקע יתד באדמה האמריקאית, לאסלו, הארכיטקט בהכשרתו, מעצב מחדש את הספרייה של הריסון לי ואן ביורן (גיא פירס) התעשיין – אגו מניאק וזאב בעור של כבש.

לונג סטורי שורט, ואן ביורן, שבשלב זה כבר מאוהב בתות׳, אינטלקטואלית וכנראה גם מינית, מתפעל מעבודתו ומבקש ממנו לעצב מרכז קהילתי כדי להנציח את אימו המנוחה. הוא גם מבטיח לו שיסייע להביא את אשתו אליו. תות׳, שחולם לחזור לעסוק באמנות ולהתייחד עם אשתו שוב, לוקח את ההזדמנות בשתי ידיים. אבל ככל שעובר הזמן, הדברים הולכים ומשתבשים ומערכת היחסים בין ואן ביורן לברוטליסט ההונגרי מתפוררת ומתפרקת.

חלומות שווא בשקל תשעים

כל תיאור של ״הברוטליסט״ בסופרלטיב כזה או אחר עלול להפיל את הביקורת הזו לתוך בור עמוק של קלישאות מיותרות. אבל כל קלישאה תהיה נכונה: יצירת מופת, אפוס מרשים, קולנוע במיטבו – יו ניים איט. מה שקורבט יצר בעשרה מיליון דולר ראוי לכל מחמאה. או קלישאה.

בחזית התלונות על ״הברוטליסט״ עומד האורך המוגזם של שלוש וחצי שעות, כולל הפסקה מובנית כחלק מהסרט (דבר מבורך כשלעצמו). ובכן, יש מצב שאפשר היה לקצץ כאן 20 דקות בערך, אבל התוצאה הסופית מצדיקה כל סנטימטר פילם של הסרט.

מבחינה תמטית, מרוב אלגוריות, מטאפורות וסימבוליות מכאן ועד לבודפשט, כל ביקורת וניתוח של הסרט ירגישו כמו עבודה סמינריונית בקורס ניצולי שואה בקולנוע. אבל עוד הרבה לפני שזהו סרט על ניצול שואה גנרי שמחפש את עתידו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, זהו סיפור בעל משמעות רחבה הרבה יותר.

ארצות הברית של אמריקה היא מדינה רקובה, שבנויה על גבם השבור והעקום של מהגרים, זרים ופועלים שחורים. קורבט מדגיש את התמה החוזרת הזו בכל רגע נתון, בכלים ובטכניקות פשוטות להבנה (ומאוד גרפיות).

על אף שלוש וחצי השעות שלו, ״הברוטליסט״ לא מעמיס על מוחו של הצופה מידע מיותר, אלא מדייק את המסרים שלו בסצנות נגישות ופיוטיות, ויחד עם זאת – הן כל כך עוצמתיות שקשה להישאר אדיש אליהן. הסרט מגיע למחוזות הנהדרים האלו קודם כל בזכות תסריט מהודק ומדויק ברובו, ולאחר מכן בזכות ברודי ופירס, האיש שיכול להריץ קורס מזורז באיך מגלמים דמויות של חארות עם דיפלומה בצורה מושלמת.

אבל מעל כולם נמצא אדריאן ברודי, שרוב התחזיות מנבאות לו זכייה שנייה באוסקר (ומוצדקת בעליל), ושוב – בזכות דמות של ניצול שואה. ברודי אדיר, נדיר, שביר וסוחף, ומוכיח (שוב) שהוא אחד משחקני האופי הגדולים של דורנו; מהמבטא ההונגרי שלו נוטף סקס אפיל מזרח אירופאי בניחוח גולש עתיר פפריקה. דליקטס.

בחלקו הראשון והמציאותי יותר של הסרט, שנקרא ״חידת ההגעה״, אנחנו צופים במסע של לאסלו, מרגע ההגעה שלו לניו יורק (בסצנת פתיחה לפנתיאון) ועד לתחילת העבודות על המרכז הקהילתי. החלק השני, ״הגרעין הקשה של היופי״, מרגיש הרבה יותר סוריאליסטי, מנוכר, מוזר ופואטי. אבל מה שמפיל את ״הברוטליסט״ בדרכו לחמישיית כוכבים מנצנצת הוא דווקא האפילוג שלו, שמגיע באופן לא צפוי ומבחינה טכנית פוגם בחווית הצפייה.

כלי התקשורת בישראל לא היססו להצביע על ״הברוטליסט״ כסרט פרו־ציוני, והוא אכן כזה (הפרובנציאליות תשפך מכם למשמע קולו של דוד בן גוריון). אבל יותר מכך, זה סרט על החלום האמריקאי ושברו, על חלומות השווא שהמעצמה הגדולה בעולם מוכרת בשקל תשעים, ועל הגב הרצוץ והמחוץ של המהגרים שעליהם בנויים המוניומנטים הכי גדולים ומרשימים שלה.

ואל תתנו לאורך להרתיע אתכם. ״הברוטליסט״ זורם לגמרי ומצדיק כל דקת צפייה בו; ובקשה עם הרבה סוכר מלמעלה: על המסך הכי גדול שיש.

---

הברוטליסט
בימוי: בריידי קורבט
214 דקות; ארצות הברית, 2024
4.5 כוכבים