יפעת־שרה פרל // This is Our Home

בתהום שנפערה תחת רגלינו מאז ה־7 באוקטובר 2023, האמנות היא לא רק מצפן רגשי וכלי חיוני לעיבוד הטראומה הקולקטיבית, אלא גם אמצעי לחיפוש נואש אחר משמעות, תקווה ונחמה. בימי המלחמה, עשרות אלפי משפחות ישראליות מצאו עצמן עקורות מבתיהן. רבות מהן נדדו בין מלונות ופתרונות דיור זמניים אחרים במשך חודשים, ואף למעלה משנה. לכמה מהמשפחות הללו המתין בית רחוק. לאחרות לא נותר אלא זכרון הבית.

כמוהן, גם החטופים ששבו מהשבי לא חוזרים אל בית שלם. רבים מהם שבים אל בית שהושמד פשוטו כמשמעו. אחרים מגלים רק עם שובם את היקפו הנורא של האובדן האישי, ולמדים על רצח בני משפחתם. מתוך הכאוס הזה והתהום הזו נולדה התערוכה This Is Our Home, פרויקט אמנות ישראלית בינלאומי המביא עדות למתח שבין תחושת השיתוק והקושי ליצור לבין הדחף ליצור והצורך לזעוק.

חמש האמניות המשתתפות בתערוכה – איילת הררי, אסתי בדר, דורית שכטר, נעמי כרוך ותמי סברדלוב – הן תושבות עמק חפר. כל אחת מהן מביאה את נקודת מבטה הייחודית על חוויות המלחמה ומראותיה, ולא פחות מכך – את נקודת מבטה הייחודית על מושג הבית ועל השאיפה לשוב ולקיים את השגרה, שברירית ככל שתהיה.

היצירות שבתערוכה נוצרו כולן בזמן המלחמה וביחס אליה. התערוכה נפתחה בחודש שעבר בגלריית Haus Seel בעיר זיגן שבגרמניה, שם הוצגה במשך ארבעה שבועות. למעלה מ־1,000 איש ביקרו בה, והיא זכתה לסיקור גם בערוצי התקשורת. זו היתה הפעם הראשונה שבה הוצגה בעיירה אמנות ישראלית המתמודדת ישירות עם אירועי ה־7 באוקטובר ועם השלכותיהם.

הקשר שבין משתתפות התערוכה ואנשי זיגן התחיל עוד לפני המלחמה, במאי 2023, במסגרת חילופי משלחות בין חבל זיגן־ויטגנשטיין שבגרמניה והמועצה האזורית עמק חפר. אז יצאנו כקבוצה של נשים אמניות, והתארחנו בבתיהן של משפחות מקומיות, שפתחו בפנינו את ביתן ואת ליבן. חילופי משלחות כאלה אינם חדשים והם חלק משיתוף פעולה איתן, ותיק ומתמשך בין עמק חפר לחבל זיגן־ויטגנשטיין, שמתקיים כבר למעלה מ־60 שנה וכולל שלל יוזמות קהילתיות.

כששבנו ארצה ציפינו בכיליון עיניים לביקור הגומלין, שהיה אמור להתקיים באוקטובר 2023 בישראל – אבל אז פרצה המלחמה. הביקור אמנם נדחה, אבל הקשר לא דעך. להפך, במהלך המלחמה הוא רק הלך והתהדק. שיתפנו זה את זה בחוויות מטלטלות ובתחושות הקשות, בכמיהה משותפת לחזור לחיים הנורמליים והמוכרים, אל הבית המוגן.

הקשר שבין משתתפות התערוכה ואנשי זיגן התחיל עוד לפני המלחמה, במסגרת חילופי משלחות בין חבל זיגן־ויטגנשטיין והמועצה האזורית עמק חפר. אז יצאנו כקבוצה של נשים אמניות, והתארחנו בבתיהן של משפחות מקומיות, שפתחו בפנינו את ביתן ואת ליבן

בטקס הפתיחה של התערוכה אמר שטפן מוס, ראש עיריית זיגן, שזו ״תערוכה עדכנית ורלוונטית במיוחד, המשלבת עוצמה עם פגיעות אנושית. העבודות נוצרו כתגובה למלחמה הנוראה שהתרחשה בישראל. באמצעות ציורים, צילומים וצורות אמנות נוספות, האמניות מצאו דרך ייחודית להתמודד עם מציאות קשה של הרס, טרור ופחד קיומי, ולמרות הכול – לא לאבד תקווה״.

אנדריאס מילר, ראש מחוז זיגן־ויטגנשטיין, הוסיף ש״התערוכה היא בו בזמן ניסיון נוגע ללב להמשיך איכשהו את החיים השבריריים בישראל, וגם עדות מרגשת לכך שהצלחנו להגיע עד כאן. לאפשר לאבל הכבד להתקיים בלי להישבר. העבודות מעניקות צבע לחיים הקשים בישראל כיום, למרות הכול, ואולי דווקא בגלל הכול״.

היצירות מתארות את ההיאחזות הנואשת בפעולות היומיום כעוגן בימי סערה. כך עושה לדוגמה שירה של אסתי בדר ״רוח סתיו״, שהפך לחלק מעבודת וידיאו שיצרה עם נכדה אדם. מאז יום הטבח, בדר תיעדה את תחושותיה בכתב – ריטואל כשלעצמו – ושיתפה גם את משפחתה בשיח המתמשך באשר לעתיד במדינת ישראל.

בדר אינה היוצרת היחידה שנותנת בעבודתה מקום וקול דווקא לדור הילדים, דור העתיד. גם עבודותיה של איילת הררי, תרפיסטית במקצועה, נוגעות להשפעתן המטלטלת של חוויות המלחמה דווקא על הילדים שנחשפו להן. בסדרת התצלומים שלה מופיעה ילדה – בתה שחף – על רקע נופי עמק חפר.

כך מונכחים בתצלומים החרדה והפחד של ילדים שחוו את המלחמה מקרוב, וראו איך הבית עצמו הופך לזירה של אי־ודאות וחוסר ביטחון. פניה של הילדה לא נראות, ולא בכדי: היא מסמלת את הילדים כולם, שמתמודדים עם חוסר הידיעה לגבי המחר ובכל זאת צועדים אליו מתוך אמונה עמוקה בתקווה שהוא טומן בחובו.

נופי העמק מופיעים גם בסדרת ציורי הפחם של דורית שכטר. בציורים אלה, ההתייצבות הנוקבת אל מול המלחמה ומראותיה צובעת את הנוף הביתי כולו בשחור. הם מבטאים את הכמיהה לבית, לשקט ולשלווה. שכטר מחפשת נתיב לצאת מהחושך ולשוב אל בית שמור ומוגן, הנתון בלב הנוף, בין כלניות פורחות, אדומות, המשמשות גם תזכורת נוקבת לאירועים הטרגיים שהתרחשו.

שאלת הבית והמקלט נוכחת גם בעבודותיה של תמי סברדלוב, בראש ובראשונה בדמותה של הכלבה נינה, שנמצאה נטושה בתחנת דלק ואומצה בחום על ידי משפחתה של האמנית. הצורך האנושי הבסיסי במשפחה ובקהילה ניכר גם במטבח המשפחתי של האמנית עצמה, שם התכנסו בני הבית כדי להתעדכן בחדשות היומיות ולעבד אותן יחד.

כך עשו בימי המלחמה רבים מתושבי העמק לא רק במטבחי הבתים, אלא גם בעגלות קפה הפזורות ברחבי העמק, שם שוחחו על האירועים ורקמו יחד יוזמות סיוע ושיתופי פעולה. סברדלוב ציירה גם אותם.משום שבימי מלחמה שאלת הבית גובלת גם בשאלת הפליטוּת, סדרת ציורים נוספת שלה מתמקדת במודליסטים מהגרים, כולם פליטים מאוקראינה וממדינות ברית המועצות לשעבר, שנמלטו מפני המלחמה לארץ זרה והשאירו מאחור בית, שפה, מקצוע, משפחה וחברים.

הצורך האנושי האוניברסלי בבית, בתקווה, מניע אותנו לא פעם להתחקות דווקא אחרי השורשים הנשלחים אל המקום שממנו הגענו: בית הורינו. כך אצל נעמי כרוך, המשתמשת בגובלן שמצאה בביתה של אמה כדי למלא את החלל באור ובתקווה לצמיחה חדשה, ושבה גם אל דימוי של עץ מדמם שציירה בעבר כדי למלא אותו הפעם באור, בתקווה ובמחשבה מעמיקה על הכוח לצמוח שוב.

על כוחה וחשיבותה של הקהילה מלמד גם הפרויקט הבינלאומי ״כנפיים של תקווה״, מיזם בינלאומי שנוצר לזכר משפחת קוץ מכפר עזה, שנרצחה באכזריות במתקפת ה־7 באוקטובר. המיזם, שמבוסס על מִחזור צעצועים ישנים לשם יצירה של כנפיים צבעוניות, הפך לסמל רב עוצמה של תקווה וזיכרון. הפרויקט מתבצע כיום גם בגרמניה, כחלק בלתי נפרד מהחיבור העז וחוצה הגבולות שבין הקהילות.

לצד ערכן האמנותי של העבודות בתערוכה כמה מהן גם נמכרו, ו־70% מרווחי המכירה הועברו כתרומה לקרן עמק חפר, קודש למימון תוכניות טיפוליות מקיפות המספקות לחיילי ולחיילות מילואים, לבני ובנות זוגם ולילדיהם תושבי העמק כלים להתמודדות עם פוסט טראומה.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

נעמי כרוך, בתערוכה This is Our Home