״מאצ׳ו מן״: מחול שבועט במקומות רגישים

בשתי יצירות המחול של אורין יוחנן שבהן צפיתי, יצאתי בתחושה שקיבלתי בוקס בבטן. נגמר לי האוויר והייתי מוצפת, עד שהתקשיתי בדקות הראשונות לאחר סיומן למחוא כפיים כמו צופה מחונכת.

כרקדנית ויוצרת יוחנן מביאה, בישירות ובלי שום הנחות, את מה שהיא חושבת, מרגישה, שואלת ומבקרת. בכך היא הציבה מולי כצופה מראה מאתגרת, רגשית ואינטלקטואלית. חומרי הגלם ומושאי המחקר של עבודותיה הם מגדר, זהות, מאפיינים אנרגטיים ותנועתיים זכריים ונקביים, והאינטראקציות בין כל אלה.

בעבודה החדשה ״מאצ׳ו מן״ – שתעלה במופעי בכורה במחול שלם בירושלים בשבוע הבא, ובתיאטרון תמונע בתל אביב בתחילת אפריל – שלוש רקדניות מחליפות דמויות וזהויות בין ארכיטיפים נקביים וזכריים, בין ביטוי אישי ופרטי לביטוי מגדרי. הגבולות נחצים שוב ושוב בין היותן נשים בעלות אישיות בפני עצמן להיותן ייצוג של מאפיין או רעיון. בסדרת האינטראקציות בין הדמויות, כל חלק מעלה שאלות חדשות ומציף רגשות שונים.

הזוגיות, שמאופיינת במאבקי כוחות ושליטה, מאותגרת ויוצאת מאיזון על ידי דמות שלישית. על הבמה מתחולל מאבק בין אלימות, חולשה, שליטה וחשיפה – לבין רצון לאהבה ורכות. הביטוי התיאטרלי והעוצמות הרגשיות שמבטאות הרקדניות הצליחו לערב גם אותי במאבק. יש מלחמה, ואנחנו שלוש.ה, אבל לא בכל רגע ברור על מה בדיוק נלחמים, מי האויב, והאם מישהו, מישהי, או משהו – עלולים למות. שוב ושוב חוזרת השאלה מה תהיה המלחמה הבאה (שכמובן תבוא עלינו לטובה).

השימוש בלבוש – עליון ותחתון – משמש כביטוי יצירתי של מגוון מרכיבי הזהות של הדמויות. לפרקים הוא ייצוג מקובל של זהות מגדרית, המבליט רעיונות ודימויים תוך העלמת הזהות האישית. ואז הוא מעמיד את הייצוגים המקובלים הללו במבחן, דרך חשיפת האישה שמתחת, האישיות והפגיעות.

האם עכשיו הזמן? האם זהו הנושא הנכון בזמן הנכון? כששאלה זאת מועלית בפני אורין יוחנן התשובות ברורות: המציאות הנוכחית בישראל מחייבת מבט ישיר ודיון ציבורי ואמיץ בנושאי נשים ומגדר

שימוש באביזרים בתוך ומחוץ להקשרים המקובלים שלהם הוא כלי נוסף לביטוי מגוון: הטישו, לדוגמה, הופך לכלי ביטוי בעבודה ומדגים שאפילו נייר צץ־רץ יכול להפתיע ממקומות לא צפויים. חלק מהמסרים שביצירה טמונים בקטעי המוזיקה והטקסט ונדרשת תשומת לב על מנת להבחין בשינויים שבוצעו בחלקם. אלה כוללים שירים טעוני משמעות בהקשרי מגדר ונשים, וכן נכס צאן ברזל בתרבות הישראלית המקבל פרשנות חדשה במסגרת העבודה.

הבמה, שבמקרה זה אולי נכון יותר לקרוא לה הזירה, מוסיפה לחוויה וגם לאתגר שמציבה העבודה לצופים. זוהי ארנה היקפית, ללא מסך וללא הפרדה בין הצופים לרקדניות. הן ואנחנו סביבן, ביחד. כולם חשופים ורואים הכל בכל רגע. המסר ברור וחזק: כאן אין אפשרות למרחק וניתוק, להסתתרות בחסות החשכה של מושבי הקהל. אין בחירה לא להיות, לא לראות או לא לשמוע. החוויה הזאת העצימה את החיבור הרגשי שלי כצופה, איתגרה אותי במצבי קרבה, עוררה מבוכת מציצנות ברגע שהרגיש כפרטי ולא אפשרה לי לרגע לברוח ולהתנתק.

תפקידן של הרקדניות בסוג כזה של עבודה קשה יותר ממופע שבו הקהל נסתר באולם חשוך, כשיש בה במה מופרדת ואחורי קלעים להחלפת תלבושות, לרגעים של נשימה וניתוק. הרקדניות – ענבר טנזר, שחר לויט והילה פולברמכר – היו שותפות לתהליך היצירה והן חשופות לכל אורכה לקהל, לא רק בהיבט הפיזי.

תחושת האותנטיות, החיבור והחוויה הרגשית שנוצרה אצלי כצופה לא היתה מושגת ללא מעורבות רגשית טוטאלית של הרקדניות העוצמתיות האלה, חשיפת האישיות שלהן וחיבורן האישי לתכנים. בבירור מולן איך תמך תהליך העבודה והפיתוח בהישג מאתגר זה – עלה שאין תהליך סדור וליניארי. כל רקדנית מגיבה ומתחברת לתכנים בדרכה שלה.

הרגש וההבנה יכולים להתפתח דרך התנועה וההתנסות הפיזית, או דרך מילים וחקירת רגשות. כך שלצד אפיון רעיוני, מילולי וחקירה של המשמעויות – נדרש פיתוח ודיוק דרך עשייה פיזית וחקירה אישית ורגשית מעמיקה.

צורת העבודה הזאת משרתת את מהות יצירתה של יוחנן, שבה המיקוד אינו ביצירת יופי או שפה תנועתית לשמה, אלא בביטוי הרגשי והאנושי, התנועתי והפיזי לרעיונות, לרגשות, למתח ולמורכבות של נושאי יצירתה.

בתקופה הטעונה הארוכה הנוכחית, כל נושא המועלה לזירת הדיון התרבותי והציבורי מעלה את השאלה – האם עכשיו הזמן? האם זהו הנושא הנכון בזמן הנכון? כששאלה זאת מועלית בפני אורין יוחנן התשובות ברורות: המציאות הנוכחית בישראל מחייבת מבט ישיר ודיון ציבורי ואמיץ בנושאי נשים ומגדר. אי אפשר להתעלם משאלות הקשורות לזכויותיהן, מהותן, מקומן ותפקידן של נשים בחברה ובבית.

שאלות אלה עלו בעוצמה דווקא בתקופה זאת, בעקבות ה־7 באוקטובר ובתקופת המלחמה. שאלות על מקומן של נשים בלחימה ובתקופת המלחמה, על זכויות נשים בחברה ועל גופן, על אלימות והפקרה, על ייצוג הולם לנשים בכל מקום ובפרט במוסדות השלטון ועוד. הדיון הזה, מבחינת יוחנן – חייב להתנהל על כל הבמות ובכל הזירות.

״מאצ׳ו מן״ מציפה את הדיון הזה בעבודה שהיא רכבת הרים רגשית ואינטלקטואלית – מאתגרת, מעוררת מחשבה, מרגשת ומצחיקה לפרקים, נותנת בוקס בבטן ואז באה ברכות או בהתפרקות. ומעל לכל, מרחפת השאלה – מתי נצליח לבחור סוף סוף באהבה, במקום במלחמה.

---

מאצ׳ו מן
יוצרת וכוריאוגרפית: אורין יוחנן
רקדניות ושותפות: ענבר טנזר, שחר לויט, הילה פולברמכר
מופעי בכורה: 27.3, מחול שלם, ירושלים; 10.4, 24.4, תיאטרון תמונע, תל אביב