נעמה בנזימן: מה שנתפס פעם כמובן מאליו, מוכר ויציב, משתנה

יובל: הי נעמה, בוקר טוב ומזל טוב על הזכייה בתחרויות השונות. מאוד משמח בכלל, ובתקופה זו בפרט

נעמה: הי יובל, בוקר טוב ותודה

יובל: בואי תגידי איזה פרסים ואז נדבר על האיורים

נעמה: זו סדרה שזכתה לאחרונה בתחרויות של American Illustration ושל מגזין העיצוב Communication Arts (בתחרות של קומיוניקיישן ארטס העבודות זכו בפרס שנקרא Best-in-Show. תחרות נוספת שעליה קיבלתי הודעה בשבוע האחרון, היא World Illustration Awards 2025, והעבודות מופיעות בלונגליסט שלהם (זה עתיד להתפרסם השבוע). בנוסף הפרויקט פורסם גם במגזין האיור 3×3 International Illustration Annual

יובל: נייס. מה את יכולה לספר על הסדרה, איך היא נולדה

נעמה: זו סדרה שהתחלתי בפברואר 2024, לא באופן מתוכנן. אני חושבת שזה היה איזה נסיון להתייחס למצב בארץ ולשאלות של שייכות וזהות, בהקשר של בית, אישי ולאומי: סקיצה ממש בסיסית בעיפרון שבודקת את הגבולות בין הבית למערכת של שורות או קווים

יובל: פברואר 24, לפני שנה וארבעה חודשים, זה נראה לפני עשור בקצב של הדברים שקורים פה. מה את זוכרת מהתקופה הזו? איך את התמודדת איתה אז, ומאז?

נעמה: בדיוק חשבתי הבוקר, בגלל שאנחנו כל כך הרבה זמן במציאות של מלחמה, שאין מילים. נכון? גם כשמדברים עם אנשים קרובים, לא מדברים על מה שקורה כי זה מרגיש שנגמרו המלים. נדמה לי שהתחושות שלי באותה תקופה היו דומות. מחפשים איפה הגבולות שלנו, של הבית שלנו. מה שנתפס פעם כמובן מאליו, מוכר ויציב, משתנה

יובל: לגמרי. ממש ללא מילים. איך המשכת משם, מאותה סקיצה בסיסית?

נעמה: לקחתי דף של מחברת שורות, נצמדתי יותר לאסתטיקה ולחוקיות שלו. עברתי לעיפרון כחול ועיפרון אדום שאיפשרו עוד משחק של נוכחות צבעונית בתוך השפה שהיא מאוד מינימליסטית. העליתי את האיור בגרסה הצבעונית שלו לרשת וקיבלתי הרבה תגובות. אני משערת שזה קשור לתקופה וגם שהאייקון של בית של פעם, שהוא כללי אבל גם מוכר וישראלי, כמו בית בקיבוץ, יוצר חיבור שנוגע באנשים.

ואז המשכתי לעבוד עם השפה הזו, עשיתי כל כמה ימים איור, במשך חודשיים בערך, עד שנהיה לי עומס בעבודה

לקחתי דף של מחברת שורות, נצמדתי יותר לאסתטיקה ולחוקיות שלו. עברתי לעיפרון כחול ועיפרון אדום שאיפשרו עוד משחק של נוכחות צבעונית בשפה מאוד מינימליסטית

יובל: את יכולה לתאר קצת מהתוצאות שהגעת אליהן, מה היה לך מעניין לבדוק: אני רואה שלפעמים לבית אין רצפה, לפעמים הוא מתנשא לגובה, לפעמים הוא לא מופיע במלואו. הייתה פה איזו חוקיות? היו כיוונים שפסלת? שאהבת במיוחד?

נעמה: שאלות ממש טובות! אני מנסה להבין מה באמת עניין אותי 🙂

הצורה של הבית: זה תמיד אותו בית. לא בית ספציפי, אבל דומה לבית ״הישראלי״, הבית של תנובה עם הקוטג׳, שגדלנו עליו: איך לרשום אותו בתוך המגבלות של השפה שהגדרתי – לדוגמה שאין קונטור (קו תוחם) – ואז איך הוא מתפרק. האם אפשר עדיין לזהות אותו?

הקווים של המחברת יוצרים מרחב שהוא דו־ממדי והבית הוא לכאורה תלת־ממדי. יש מתח בין שני העולמות האלה. יש אפשרות לשחק עם האלכסונים שיש בבית, בגג וב״פרספקטיבה״ שיש בו – בדף השורות אין אלכסונים. הקו האדום במחברת תמיד באותו מקום ותמיד לאורך, אז לבדוק אם אפשר להזיז אותו.

בגלל שהשפה כל כך מצומצמת והפורמט של השורות מוכר, כל שינוי מקבל משמעות. אם יש יותר אדום, אם יש שיבוש של הקווים. כלומר, אולי היה פה נסיון ליצור נוף או מרחב באמצעים מעטים; ליצור אסוציאציה של גשם או של שדה או של מים בתוך החוקיות הוויזואלית של דף שורות

יובל: אני רגע קופץ קדימה. עשית את הסדרה, אחרי חודשיים נהיה עומס בעבודה ואז מה? מתי חזרת אליה? אם אני זוכר נכון הצגת אותה בפסטיבל אאוטליין בתחילת השנה

נעמה: הצגתי באאוטליין בתערוכה משותפת עם דורי אורין, בן הזוג שלי, שיצר בהמשך לסדרה עבודות חדשות באמצעות כלי של בינה מלאכותית. לפני כן היו מספר אוצרים שפנו אלי. ג׳ודית אשר הציגה את אחד האיורים בתערוכת המחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון (שבה אנחנו מלמדות) בגלריה ויטרינה. צחי פרבר בחר חלק מהעבודות לתערוכה ״יומנים״ שאצר בגלריה ״אילו״ בטבעון ועמית טריינין הציג אותן בתערוכה ״השארתי מאחור, בית״ של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. לא חזרתי לסדרה הזו. מה שעשיתי ברצף בתוך חודשיים זה מה שיש.

בעצם יש עבודה אחת שעשית לאחר מכן, בעקבות התערוכה המשותפת עם דורי.. בתערוכה באאוטליין היה מהלך נוסף שדורי עשה עם העבודות באמצעות AI. בעקבות העבודה שלו והמחשבה על מיעוט אלמנטים בדימוי, בדקתי אפשרות של ״נוף״ מדף מחברת, רק עם משחק של צפיפות הקווים ושינוי מיקום. מוזר מבחינתי שאין כאן את הבית. ניסוי מעניין אבל יותר שכלתני

יובל: ומתי שלחת את העבודות לתחרויות השונות? עד כמה התיאור שלך היה אוניברסלי וכמה מקומי?

נעמה: לתחרות של 3×3 שלחתי כמה תוך כדי עבודה. שלחתי סדרה של מה שעשיתי באותה נקודה, העבודות הראשונות. אחת מהן יחסית יוצאת דופן כי יש בה כניסה של שחור. אני אוהבת אותה אבל לא חזרתי על זה.

לתחרויות האחרות שלחתי כעבור כמה חודשים, כשהיו לי יותר עבודות ואז בחרתי את אלו שהמכנה המשותף ביניהן מובהק יותר. העבודה הראשונה בסדרה תמיד בפנים ועד היום מעוררת הכי הרבה תגובות.

התיאור היה מאוד קצר. לא כתבתי על המלחמה בצורה ישירה. כתבתי (בתרגום חופשי לעברית): הדימוי המוכר של בית והגריד המסודר של מחברת שורות עוברים בסדרה זו שיבושים המבטאים חיפוש, חוסר וודאות, אקראיות ושרירותית – אלה מאפיינים של התקופה הזו (לא רק פה)

יובל: כן, יש בזה משהו אוניברסלי. כתבת שהעבודה הראשונה בסדרה מקבלת עד היום הכי הרבה תגובות. מה לדוגמה?

נעמה: האמת שזה מאד מרגש. כתבה לי מישהי שאני לא מכירה, ישראלית שעברה לחיות בדנמרק, שהעבודה הזו והסדרה כולה נתנו לה אפשרות להרגיש ולבטא כאב שהיא מחזיקה מעל שנה. היו אנשים שביקשו לרכוש עבודות, לפעמים כמתנה לאדם קרוב. בשבוע שעבר פנה אלי ארכיטקט שהוא קיבוצניק לשעבר והמפגש איתו היה מעניין ומיוחד.

יש משהו מאד מחזק ומשמעותי בתגובות האלו. זה מעודד להמשיך ליצור

יובל: איזה יופי. מה עוד? משהו נוסף להגיד שלא אמרת על הסדרה או בכלל לפני שנפרד?

נעמה: כן. יש שתי עבודות מוקדמות יותר שמבחינתי קשורות לסדרה. באיור משנת 2013, יש עיקרון דומה של פירוק ובניה של בית. באנגלית לבית יש שתי מלים: Home, House. בעברית יש מלה אחת. זו עבודה מוקדמת יותר, אבל גם בה נבדק הדימוי של הבית כמקום בטוח, שיכול להגן עלינו, או כמבנה שמאבד את הגבולות שלו.

ב״נוני ונוני־יותר״ עבדתי עם כחול ואדם כשני צבעים שמאפשרים בידול ברור בין הארנבים ומכתיבים את האסתטיקה של הספר. אלה צבעים חזקים ומנוגדים ואני אוהבת את המפגש ביניהם. יש כאן אותה צבעוניות ואותו דימוי של בית כמו בסדרה