איור עכשיו. מפגש 70: נעמה בנזימן

כבר שהייתה בגיל 19, איירה נעמה בנזימן את הספר ״גע-גועים״ שכתבה אימה, חגית בנזימן. האיורים לספר היו חלק מרכזי מתיק העבודות שהביאה איתה לבחינות הכניסה בבצלאל והוא יצא לאור בשנת 1989 בהוצאת מודן, כשהייתה סטודנטית בשנה א/ (היא בוגרת המחלקה לעיצוב גרפי מ־1992).

״למרות שאני באה מבית שכתיבה זה הדבר בו, הדרייב לכתוב הגיע מאד במקרה״, היא מספרת. ״ביקרתי בפסטיבל בבולוניה ב־2006 ופגשתי שם עורכת אמריקאית של ספרי ילדים. נוצר בינינו קשר והמשכנו להתכתב. היא ראתה איור שלי ואמרה שיש בו סיפור והתחילה לשאול עליו שאלות.

״אלו היו שאלות כל כך טובות ולזכותה ייאמר שהיא היא אמרה אל תעני לי, תכתבי ספר. זה מעניין איך מישהי שלא הכירה אותי פתחה לי דלת שלא תיארתי לעצמי שקיימת אצלי. הכתיבה הייתה לחזור לבסיס, שעשיתי דרך מאד ארוכה להתרחק ממנו״.

מאז איירה בנזימן ספרים כמו ״יומנו של סטארטפיסט בדרך למכה״ מאת גידי רף, שיצא בשנת 2001 בהוצאת כתר, את ״הכובע הגבוה של אלברט״, שגם כתבה ויצא בהוצאת עם עובד ב־2009, ועוד. אבל, רק בשנה השלישית ללימודים היא הבינה שהיא מאיירת.

״הבאתי עבודה באחד הקורסים ואמרו לי ׳לא ידענו שאת מאיירת׳. גם אני לא ידעתי, לא הייתי מגובשת בכלל. זה היה תהליך מאד ארוך, ולקח גם זמן עד שהבנתי שאני יכולה לכתוב ולאייר ביחד. לקח לי המון זמן להבין שיש הגדרה כזאת בכלל, מאיירת״.

יש מאיירים שיותר מונחים מהתוכן, ויש שיותר מונחים מהצורה. אנחנו רואים הרבה דימויים בלי שאנחנו מכירים את ההקשר שבו הם נוצרו, וכתוצאה מכך מה שיפה מבחינה חיצונית נהיה יותר דומיננטי. אנחנו רואים דימוי בפייסבוק או ברשת אבל זה מאד שונה מלראות אותו בספר

לאורך השנים היא איירה בעבור הארץ, ידיעות אחרונות (כולל מדור ״המילון לאשה״ בשנים 1989-99), חדשות (עבדה שם גם כמעצבת במשך תקופה קצרה), מעריב, שערים לעכבר העיר, ספרי ילדים לעם עובד, ואיירה לגופים שונים שעוסקים בזכויות אדם כמו ״סיכוי״ (עמותה שפועלת לארגון חברה אזרחית שיוויונית, יהודית-ערבית, במדינת ישראל), האגודה לזכויות האזרח והמכון הישראלי לדמוקרטיה.

בימים אלו היא מסיימת לימודי תואר שני באוריינות חזותית, מלמדת במחלקה לתקשרות חזותית במכון טכנולוגי חולון ומנחה במכללת אמונה.

״את המילון לאשה עשיתי גם כדי ללמוד פוטושופ. לא היה לי מחשב באותה תקופה והפוטושופ היה נורא פרימיטיבי, בלי שכבות, בלי וואקום, כלום. העולם מאד שונה היום, לא רק בתחום האיור. השפעות תמיד היו, היום פשוט נורא קל לראות מאיפה זה מגיע.

״קל לראות איך משהו שיצא לפני חצי שנה בגרמניה ואתה מבחין בסגנון הזה אצל מאייר ישראלי היום, ואתה רואה שלפני שנה זה לא היה. אני גדלתי על דור שלא נולד בארץ והושפע מהאמנות והאיור של מזרח אירופה. הם ממש ייבאו לכאן תרבות אירופאית ומזרח אירופאית. בגלל שלא הייתה פה תרבות מקומית ההשפעות היו אולי יותר מובהקות.

״מהבחינה הזו המחשב הוא כלי נורא נורא דומיננטי. אבל יש עוד משהו. אני חושבת שיש מאיירים שיותר מונחים מתוכן, ויש שיותר מונחים מצורה. בעידן הזה אנחנו רואים הרבה דימויים בלי שאנחנו מכירים את ההקשר שבו הם נוצרו, וכתוצאה מכך מה שיפה מבחינה חיצונית נהיה יותר דומיננטי. אנחנו רואים דימוי בפייסבוק או ברשת אבל זה מאד שונה מלראות אותו בספר״.

״לעומת פעם, הסטודנטים מאד מעודכנים היום. אמנם יש המון יוצרים שהם עדין לא מכירים, אבל מאיירים שיש להם נוכחות גדולה ברשת הם מכירים הרבה יותר טוב ממני. אם הרבה פעמים אני מרגישה שאני מתחילה פרויקט לא מגובשת, הם באים מגובשים, הם יודעים ממי הם מושפעים ויודעים באופן ברור מה הסביבה החזותית שהם מתייחסים אליה. חלקם כבר מוכרים את הדברים שלהם וזה מדהים אותי, הם יותר בשלים ממה שאנחנו היינו בזמן הלימודים.

״העבודה שלי כולה ידנית אבל את החיבורים אני עושה בפוטושופ, לעומת פעם כשעבדתי רק ידנית. היתרון הגדול של המחשב זה האפשרות לשחק. בסופו של דבר הוא עוד כלי, גם אם למחשב יש אסתטיקה שתלטנית והוא מכתיב לוק קר וקל לזיהוי, שהרבה פעמים מרגיש כמו משהו שאין לו כתב יד; אתה לא מרגיש שמישהו עשה את זה.

זה יכול להיות טוב אבל אלי זה לא מדבר. משם מגיע הרצון שלי להשתמש במחשב באופן מודע או מושכל ולא לתת לו להכתיב אסתטיקה. ככלי זה סבבה, הוא מאפשר לבדוק הרבה דברים מאד מהר, מה שידנית היה לוקח לי הרבה יותר זמן לבדוק״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.