מריק לכנר: אני לא מתנצל בפני העבודה אני מתאבד עליה

חגית: בוקר טוב מריק, ברכות על הדאבל שעשית לאחרונה – התערוכה בגלריה גבעון, ובמקביל עד סוף מאי הצגת תערוכת יחיד נוספת, בגלריה מאיה. איך זה קרה?

מריק: לא לגמרי מתוכנן. רציתי תערוכה של עבודות נייר – אני עובד הרבה על נייר, אני מאוהב בנייר, ומעולם לא הצגתי תערוכת נייר בסדר הגודל הזה. בגלריה מאיה קיבלו את ההצעה שלי להציג גוף עבודות מ״היום שאחרי״ השביעי באוקטובר. הצגתי 53 עבודות רישום בטכניקה מעורבת, ועבודה רקמה אחת – הראשונה שעשיתי במכונת תפירה. בגבעון העבודות הן בעיקר רקמות וציורי שמן

חגית: הפרדת המדיומים מעניינת. ובאמת, מה שלומך בימים הלא פשוטים האלה? איך המצב משפיע על העבודות?

מריק: אני כמו כל אחד אחר, מדמם מהלב. ואצלי זה מקבל ביטוי מיידי בכל דבר שאני עושה. התערוכה במאיה הייתה ממש הפצע המדמם של התקופה, ולא סתם קראתי לה ״שיט היטס דה פאן״. זה קיים גם בתערוכה בגבעון, בעיקר ברקמות, שנעשו כולן בזמן המלחמה

חגית: עבודות הנייר הפכו למעין יומן מתקופת הסערה הנוראה הזו?

מריק: האוצרת, נעמי בורנשטיין, בחרה 53 עבודות על הנייר, מתוך גוף שכולל מאות עבודות שנשפכו ממני שלושה ארבעה חודשים מתחילת המלחמה ובתוכה. זו לא אילוסטרציה ישירה של כאב התקופה, אלה פחדים, פאניקה שאחזה בי מיד אחרי הפוגרום.

מריק: בגבעון, לעומת זאת, אני מציג עבודות שמן ורקמות, כשני גופי עבודות שהם חלק רחב יותר של העשייה שלי

חגית: אני עוקבת אחר עבודתך יותר מ־20 שנה(!) ואצלי אתה מזוהה עם עבודות שמן גדולות, ובהמשך רקמות מאוד אקספרסיביות, והנה נייר ורקמת מכונה – כאילו יש משהו בביטוי של החרדה והשבריריות, חוסר בחוסן, שהוא גם מדיומלי

מריק: זה מעניין מה שאת אומרת. דרך המדיום עוברת רוח שמקורה באישי כמו גם בקולקטיבי

חגית: יפה אמרת, ובאמת בתערוכה בגלריה גבעון, ששמה המוזר והמעניין ״בפער של ראש״ אתה חוזר לציורי שמן גדולים ולרקמות אינטנסיביות. יצא שבשתי התערוכות יחד אתה כאילו משחרר את הרסן, אחרי שלא הצגת תערוכת יחיד גדולה כמה שנים

מריק: מעולם לא הייתי ידוע כאמן בעל הרבה רסנים. הפוך – אני מרגיש כאילו אני פרארי שנוסע על 250 קמ״ש. נעמי גבעון כבר בפעם השלישית מצליחה להתמודד עם הפראות הזאת בהצלחה מרובה

חגית: איך זה מתבטא? אתה יצרני מאוד? בתקופה של מצוקה רגשית, ההסתערות על העבודה עשתה לך טוב? סליחה אני אומרת מצוקה רגשית ואולי הכוונה שלי לזעקה, תסכול. זעם

מריק: כל התשובות נכונות. אני לא חושב שאמן יכול להרשות לעצמו לעבוד אחרת

חגית: בכותרות התערוכות, בשני המקרים, הכנסת הרבה אנרגיה. במאיה זה היה ״שיט היטס דה פאן״ – ביטוי ציורי לגמרי שלא דורש ביאור. בגבעון ״בפער של ראש״ – מתחום מרוצי הסוסים, מעיד על דחף או איזו ריצה בהולה

מריק: התערוכה מורכבת משני חללים. היא נקראת ״בפער של ראש״ משום שיש הבדלים במדיום ובשיטת העבודה. ציור שמן שנעשה עם הגוף, פיזי מאוד, כשהקנבס הוא פסיבי. לעומת זאת, ברקמות, הגוף הוא פסיבי יותר ומה שנותר זה להזיז את הבד ולצייר אתו באופן כזה שיעמיד את הדימוי באופן הטוב ביותר. מה שרץ כאן ותמיד זו התודעה

חגית: תוכל לספר על תהליכי העבודה – רקמה בממדים גדולים היא גם עבודה פיזית קשה וגם טכנית יש הרבה בעיות לפתור. איך אתה עושה את זה? אתה עובד עם סקיצות? עם תוכנית פעולה? או בהתנפלות וזרם התודעה?

מריק: אחלה שאלות. תודה. קודם כל – קופץ למים ומתחיל לשחות. אחר כך מתמודד עם התנינים והכרישים. זה זרם תודעה יותר מכל דבר אחר. גם הסקיצה, אם יש כזו, יכולה לשמש אותי גם בסוף לפעמים.

אני לא מתנצל בפני העבודה אני מתאבד עליה. אבל מה שכן, יש דימוי קודם שעל גביו אני עובד עם המכונה. זו פעם ראשונה שאני עושה מהלך כזה. למשל באחת הרקמות הבסיס שלה היה ציור שמן, שלא קיים כבר כציור שמן

חגית: סליחה על השאלה – אתה נפצע הרבה בעבודה עם מחטים על בדים גדולים ונוקשים?

מריק: מריטת שערות נחשב? אני חושב שהמכונות יותר בסכנה ממני מאשר אני מהן 😊 כן, תפרתי לעצמי

חגית: ברור. לאיזו מכונה נכנס בד בגודל כזה? קנית מתפרה תעשייתית?

מריק: גם תעשייתית. גם ביתית הכל הולך. אני מקפל גוזר קורע מדביק. שכחתי לציין מתיחה של הבדים. גם בציורי השמן יש מהלך אחר

חגית: בוא נעשה עצירה מתודית ותספר קצת על הרקע לדברים שהביאוך עד הלום: איפה גדלת, איפה אתה חי היום? מתי ואיך התרחש המעבר שלך משמן לרקמה ותפירה – ובחזרה… כי היום אתה מחזיק בשניהם בביגמיה מושלמת

טרור פסיכדלי

מריק: גדלתי בנהריה (זה מסביר הכל. לא?) עברתי די מהר מציור על שולחן פורמייקה בבית הספר היסודי לציורי שמן מונומנטליים במקלט של הבית, בחטיבת הביניים.

כיום אני חי בדרום תל אביב, בקריית שלום. יש לי ילדה בת שנתיים וחצי, זוגיות נהדרת. יש לי חדר עם מכונת תפירה…. זה חלום שהתגשם. אני נותן משמעות לעצמי דרך העבודה. מה אדם צריך עוד? הייתי חותם לחיות את החיים שיש לי עכשיו עד קיצם

חגית: מאחלת לך שכך יהיה.

אגלה לך למה שאלתי: אני זוכרת את המפגשים הראשונים שלי עם עבודות שלך. היה ברור שאתה לא מכאן, ויותר מזה – שאתה אמן ותיק ומתקופה אחרת… בעיניי נראית אז כמו איזה אקספרסיוניסט גרמני פוסט מודרני. ראיתי עבודות שמן קודרות, אפלות, שר היער (נדמה לי שזו הייתה אפילו כותרת של אחת התערוכות). ואז, למרבה ההפתעה, הסתבר שאתה בחור ישראלי בן זמננו

מריק: זה נכון. משהו בנשמה שלי הוא זר לכאן. אולי סגנון הוא עניין ביולוגי וגנטי וזה שנולדתי בצ׳רנוביץ אוקראינה (ועליתי לארץ בגיל צעיר מאוד) עושה את שלו

חגית: מאז שפגשתי את העבודות ההן עברו כאמור 20 שנה – ואני חושבת שהתנופה והאפלה של הסיפורים שאתה מצייר נותרה באותה עוצמה. אבל יחד עם הרקמות נוספו צבעים. הפאלטה נהייתה בהירה ומגוונת הרבה יותר, אולי גם בזכות העומק החומרי שהטקסטיל מאפשר, שהוא רך וטקטילי יותר

אני תמיד מצייר. גם אם זה עם מחטים. הצבעוניות והבהירות מטעה. זה מתפקד יותר כמו מלכודת דבש – זה לא שמח. זה היסטרי. כמו שכתבה נעמי בורנשטיין בטקסט, זה ״טרור פסיכדלי״

מריק: תודה רבה – נכון. לגמרי. אני תמיד מצייר. גם אם זה עם מחטים. הצבעוניות והבהירות מטעה. זה מתפקד יותר כמו מלכודת דבש – זה לא שמח. זה היסטרי. כמו שכתבה נעמי בורנשטיין בטקסט, זה ״טרור פסיכדלי״

חגית: הגדרה יפה. טרור עצמי או תיאור של מציאות חיצונית?

מריק: אפשר לומר שזה דו כיווני. כמו דלת מסתובבת לשני הכיוונים.

האופי של העבודות השפיע על החלוקה: אני אוהב את ההחלטה של נעמי גבעון, לחלק את העבודות ולתחום אותן בשתי הקומות של הגלריה. העלייה מעבודות הרקמה לציורי השמן היא דרמטית. כמו מעבר מהיום־יום הפתולוגי לנשגב. נשגב במובן המטאפיסי (זה לא שאני מעיד על עצמי כנשגב)

חגית: נשמע לי שבמבט־על על שתי התערוכות, בסוף נוצר איזה טריפטיכון: נייר, רקמה, שמן (למרות שהעבודות הוצגו בנפרד והתערוכה בגלריה מאיה נסגרה בינתיים, ממש בשבוע שעבר). ניכר שהיה כאן שימוש מושכל בהבדלי האופי של שתי הגלריות (ושתי הנעמיות) – גלריה מאיה הצעירה, וגם ביה״ס האטליה שסמוך אליה ואתה מלמד שם; גבעון המיושבת והוותיקה, שהיא מעין נמל הבית.

אתה רואה את הקשר בין התערוכות?

מריק: זה תיאור מעניין. באופיין הן שונות בכמה מובנים, אחת מאד נוגעת בעצב, תרתי משמע, בגלל הזוועה. השנייה היא מהלך שנבע מעצם היותי מי שאני. הסימבוליקה אחרת – אצל גבעון יש יותר ארכיטיפים, ובמאיה זה כאב חי, כל מה שעדיין כואב.

חלק מעבודות השמן שאני מציג בתערוכה כעת הן יותר מוקדמות. כלומר מלפני המלחמה. אבל זה לא אומר שעל מי מנוחות הן נעשו. שתי העבודות הכי גדולות נעשו בתקופת הקורונה ויש עדות חומרית לזה. הן נראות קצת כמו מחלה שהציור לקה בה. הן גם פרצו מיד אחרי התערוכה של השטיחים בהרצליה.

חגית: ״פרצו״

מריק: מגפה, לא?

חגית: אתה מדבר על העבודות כאילו הן יוצאות מעצמן, נביעה בטבע. זה דחף לא בר כיבוש?

מריק: זה כוח, כן. וחסד

חגית: איזה יופי

מריק: קשה שלא לענות לרצון האלים 😊

חגית: אם לחזור (לצערנו) למלחמה, לפוליטיקה העכורה, לחטופים – איך אתה מרגיש בתערוכות? עבור הקהל זה מספק גם איזה מוצא לרגשות הקשים?

מריק: אני רוצה לחשוב שכן. אני לא מאמין בייאוש. השפיות חוזרת דרך החיים והעשייה היצירתית

---

מריק לכנר | בפער של ראש
אוצרת: נעמי גבעון
גלריה גבעון, גורדון 35, תל אביב
נעילה: 14.6

(התערוכה בגלריה מאיה, באוצרות נעמי בורנשטיין, ננעלה ב־31.5)