הולכות אל הלא נודע: דנה חרס ולילך ירון על אמנות, אימהות ופרפורמנס

חגית: שלום לילך ודנה, מה שלומכן? ברכות על התערוכה ״מעבר לקו המשווה״ בגלריה 8P

 דנה: תודה רבה! אנחנו מאוד שמחות להגיע לרגע הזה שהתערוכה סוף סוף מוצגת

חגית: מן הסתם היו דחיות ומצבי חירום?

 לילך: היו, לצערנו המתקפה האירנית פרצה שבועיים לפני המועד המקורי של פתיחת התערוכה. אז נאלצנו לדחות בשבועיים

 דנה: למען האמת אנחנו עובדות על התערוכה עוד מפוסט ליל גלנט שלפני השביעי באוקטובר. כל מקרי החירום האלו התגלגלו לתוך התערוכה והם נוכחים שם במחשבה ובעבודה לקראתה

חגית: אני ממש סקרנית להיכנס לפרטים – אבל למען הקוראים שלא מכירים אתכן, נתחיל מכך שתציגו את עצמכן

 לילך: בשמחה 😊 לילך ירון – אמנית רב תחומית שמתמקדת בפיסול ובמיצבים פיסוליים בפרט. בוגרת תואר ראשון מ2021 של המחלקה לאמנות רב תחומית בשנקר. יוצרת מיצבים פיסוליים גדולי ממדים, המורכבים מפרגמנטים שנלקח מהנוף המקומי. עבודותי שלדיות ודקות, מרחפות בחלל בעזרת מערכות של איזונים ומשקולות שאין לסמוך עליהן. בימים אלו אני לומדת תואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב. לצד העשיה האמנותית שלי אני עובדת בת״א תרבות קריית המלאכה, יחד עם דנה. דנה ואני מכירות כבר שנים מאז שהיתה הבוסית שלי בצבע טרי

 דנה: אני דנה חרס, למדתי תואר ראשון באמנות וחינוך בסמינר הקיבוצים ועכשיו אני מסיימת תואר שני במדיניות ותאוריה של האמנות בבצלאל. אני נמצאת בקפל הזה שבין העשייה והתאוריה, אני אמנית פרפורמנס ואוצרת עצמאית. ומאוד שמחה על ההזדמנות להיות הפעם בצד היוצר שלמען האמת קצת הזנחתי בשנים האחרונות.

לילך ואני עובדות ביחד בת״א תרבות קריית המלאכה, אז העבודה המשותפת על התערוכה הייתה לנו קלה וזורמת. אנחנו מכירות את הדרך שהשנייה חושבת. ובצבע טרי אני עובדת כבר כמה שנים – שם אני מנהלת כוח אדם ואוצרת רצועת הלייב. בשני הכובעים שלי בשדה האמנות, אני נעה בין הפרטי לציבורי. אני פוגשת המון יוצרים ויוצרות ואת הקהל הרחב שמגיע גם לצבע טרי וגם לקריית המלאכה

חגית: מהמם – הרמתן לי ישר לשאלה הבאה: לייב?! פרפורמנס?! בתערוכת גלריה?! השתגעתן?

 דנה: אני לגמרי נמצאת באסכולה הזאת, בסמינר הקיבוצים למדתי אצל שחר מרקוס שעד היום הוא המנטור שלי. זה היה מבחינתי החיבור המיידי עם לילך, היא פסלת ואני אמנית פרפורמנס והמחשבה הראשונה הייתה ליצור מופעים בתוך פסלים לבישים – בסגנון רבקה הורן

תערוכה עם אופי תזזיתי וחי

 לילך: בשביל דנה זה הלחם והחמאה, אבל בשבילי זאת אכן סטיה רצינית מאיזור הנוחות. זה שדנה ואני מגיעות ממדיומים שונים נראה לי מהתחלה כמו רעיון טוב. חשבתי שזה ייצר לכל אחת מרחב לפעול בו בלי שנדרוך אחת לשניה על האצבעות. אני בכלל לא תכננתי לקחת חלק במופעי הפרפורמנס. עם הזמן התקרבנו אחת לשניה והפרקטיקות שלנו השתלבו. היו גם תמריצים חיצוניים, כמו הזמן הקצר של התערוכה, שקרא לתערוכה עם אופי תזזיתית וחי. וגם באיזשהו שלב פשוט הסתקרנתי ופתאום זה נדמה לי כמו הדבר הכי נכון להגיון הפנימי של העבודה המשותפת שלנו

 דנה: כשהתחלנו לעבוד על התערוכה חלמתי על שמלת ברזל שמדמה עץ דקל אותה אני לובשת בחלל התערוכה, עזבי שמאז נכנסתי להריון והקמנו את התערוכה כשאני בחודש שמיני

חגית: בדיוק – חשבתי על זה שאני (אישית) מתה מחום ולא הייתי ששה להתלבש בכל מיני שכבות דוקרניות… ואיך את עושה את זה בהריון. אני משערת שהכניסה לסיטואציה של מיצג מנתקת את הנוחות האישית. ושאלה אחרת: התערוכה ״חיה״ גם כשאין פרפורמנס פעיל או שהכל קורה במיצגים עצמם?

 דנה: כל מופע משנה את התערוכה, בפרפורמנס הפתיחה (קץ כל הקוצים – התחלה) התחלנו בהצבה אחת וסיימנו בהצבה אחרת. יש משהו מאוד משחרר בלהבין שהתערוכה לא תראה אותו דבר כל הזמן. הזמנו יוצרות פרפורמנס ותנועה להגיב, ואנחנו סקרניות מאוד לראות איך הן ישנו את ההצבה

 לילך: המופעים בתערוכה משנים את התערוכה, אבל היופי בעיניי זה האופי הארעי, שמעניק למיצב מין רחש כזה של תנועה

כל ימאי שחצה פעם ראשונה את קו המשווה עבר טקס אכזרי כזה. דנה ואני החדרנו לתוך רגע המעבר הזה את רגעי הסף שלנו, את הגלגולים שאנחנו עוברות עם הגוף, כאימהות וכנשים שחיות במדינה מלאת רגעי משבר בלתי הפיכים

חגית: בואו נדבר על הכותרת ״מעבר לקו המשווה״, מאיפה היא הגיעה? אנחנו די רחוקות גם גיאוגרפית וגם מעשית…

לילך: איך הגענו אל טקסי חציית קו המשווה – לא נראה לי שמישהי מאיתנו זוכרת. נטע נחתומי, האוצרת שלנו, הקשיבה לכל כיוון מחשבה שלנו מהרגע הראשון, ואיתה ניסחנו את הנושא. איכשהו הכותרת הזאת של התערוכה נשארה איתנו לאורך כל הדרך, כנקודת התיחסות שתמיד חזרנו אליה, גם כשהרבה מהתוכן השתנה.

טקס חציית קו המשווה הוא למעשה סוג של זובור, שנפוץ ברוב ציי העולם עד היום. בעבר הרחוק כשחיפשו נתיבי חצייה להודו, ימאים התחילו לחצות את קו המשווה, שעד אותו זמן נחשב לטריטוריה לא מוכרת לחלוטין

חגית: טרה אינקוגניטה – הלא נודע, גם מבחינת המיפוי וגם באופן סימבולי, איזור החרדות 

לילך: כל ימאי שחצה פעם ראשונה את קו המשווה עבר טקס אכזרי כזה. העניין שלנו בטקס הזה נבע מהרצון לדמיין את מה נמצא מעבר לקו המדומיין הזה, מעבר לידיעה שלנו. דנה ואני החדרנו לתוך רגע המעבר הזה את רגעי הסף שלנו, את הגלגולים שאנחנו עוברות עם הגוף, כאימהות וכנשים שחיות במדינה מלאת רגעי משבר בלתי הפיכים

 דנה: בשיח גלריה הזמנו את אירית שטרנברג לבוא לדבר איתנו והיא הציגה מחשבה על קווי משווה אישיים וקולקטיבים שאנחנו חוצים בתקופה האחרונה. השיח הזה מאוד נוכח עם המבקרים בתערוכה, אנחנו שומעות על סיפורי חציית קו המשווה של אנשים, גם פיזים וגם מחשבתיים. סיפורים על גוף ואימהות לצד סיפורים על המלחמה והמצב הפוליטי. לכל אחד יש את הטקס שלו כדי להתכונן לעוד קו משווה שאנחנו עתידים לחצות, כיחידים או כמדינה

חגית: אתן שתיכן באמת חוצות איזה קו בתקופה הזו – לילך עם תינוק ראשון ודנה לקראת, אבל זו הסתכלות מאוד לא ״רגילה״ על נושא ההורות והגוף הנשי – תוכלו לספר איך זה נכנס לפרפורמנס?

דנה: יש לנו מופע שעוד לא עשינו, אבל הדימוי שלו נמצא על ההזמנה של התערוכה, שבו לילך מכתירה אותי עם כתר גדול. זה כתר עצום, מברזל, מאוד לא נוח, וקשה מאוד לחבוש אותו לבד

חגית: משוגעות. כבר אמרנו?

 דנה: את כל העבודה על התערוכה עשינו ביחד בסטודיו של לילך כשאנחנו מג׳נגלות בין הורות ובדיקות הריון, וזאת השיחה המרכזית שניהלנו. אני שואלת את לילך שאלות על הורות. השיחות האלו לדעתי נמצאות גם בפסלים. האימהות היא מעין חציית קו משווה, אני ממש מרגישה עכשיו שאני עוברת לשבת בשולחן של הגדולים

חגית: בדיוק! אם נחזור לדימוי הכתר הכבד – זו באמת איזו הבחנה יפה על המלכות והעול שנופלים לנו על הראש בבת אחת. כל ההתרגשות, השמחה, הפחדים והשינוי המשמעותי בחיים, שמגיעים עם האימהות. שמתן את האצבע על נקודה שגם בחיים של כל אחת וגם בתוך קהילת האמנות תמיד מעלה שאלות ואתגרים

לילך: כן זה לגמרי רגע קצה כזה. עולה לי לראש קטע משיר של רילקה שקראתי אתמול, על ״לידה קטנה״. חשבתי לעצמי איך רק גבר יכול לתאר רגע של לידה כקטן. זה רגע עצום ומסחרר.

החניכה הזאת אל תוך האימהות כאמא־אמנית הייתה חוויה מאוד עוטפת וחיובית. שדה האמנות לא תמיד מצטיין בסולידריות, אך מרגע שנכנסתי להריון הרגשתי לגמרי עטופה ונתמכת ע״י חברות וקולגות סביבי. כך שהפעולה הזאת ביני לבין דנה היא לגמרי גילום של החוויה שלי

דנה: אני עוד בטרם החצייה, ואני יכולה רק לדמיין מה קורה שעוברים את הקו הזה. אני אשתף שאני חוששת מהשילוב בין הפרקטיקה האמנותית שלי וה״קריירה״ לאימהות. מצד שני, חופשת לידה נשמעת לי מאוד מתאימה עכשיו, אחרי החודשיים האחרונים, שבהם הייתי צריכה לשלב בין העבודה, לתערוכה, להריון לסיום התואר השני וכתיבת תזה והפחד הקיומי על חיינו. אני מחכה מאוד לרגע הזה, שבו אוכל להקדיש את היומיום שלי לגידול וקינון ואימהות, ואני לגמרי מרגישה את המעטפת הזאת שלילך מדברת עליה, זה אחד היתרונות הגדולים שלעבוד לצד נשים

חגית: אני מתרגשת לשמוע על החוויה החיובית והקולגיאלית שלילך מתארת. בעבר – נגיד לפני 20 שנה – אמניות רבות דיברו על ההתעלמות של השדה ואפילו מכשולים. התפיסה משתנה, גם אם לאט

דנה: האמת שזה לגמרי מה שלמדתי עליו בתואר הראשון, שאת לא יכולה להיות גם אמנית וגם אמא. אני מאוד שמחה שתפיסה הזאת משתנה

חגית: רציתי לשאול על תהליך האוצרות וההכנות בתערוכה פרפורמטיבית כזו – כמה מהכול עובד כמתוכנן וכמה מפתיע וקורה באופן ספונטני?

לילך: אפשר לומר, שזה הכי ספונטני שלי. אבל איכשהו זה פחות הלחיץ אותי ממה שחששתי. בהתחלה הייתי מציקה לדנה עם שאלות על מה יהיה ואיך יהיה אבל עם הזמן נדבקתי בספונטניות. יש משהו בריגוש הזה של לפעול ולהגיב לפעול ולהגיב

דנה: נטע הייתה מאוד נוכחת בכל שלב בעבודה שהשתנתה בלי הרף (זה מה שקורה כשעובדות על דבר יותר משנתיים). בחודשיים האחרונים עבדנו באופן אינטנסיבי על התערוכה וכבר דמיינו אותה בברור כמו שהיא נראית עכשיו, אבל עד לרגע ההצבה רק קיווינו שככה זה יראה.

זה אחד הדברים המרגשים גם בפרפורמנס וגם באינסטליישן, שאת מסתמכת על מקריות וארעיות. את יכולה לדמיין עד מחר מה יהיה, אבל לא לדעת את זה עד הרגע האחרון

חגית: אז מה חווה הצופה בגלריה?

דנה: הצופה נכנסת לתוך עולם מלא שאריות מן הפעולה הקודמת שקרתה בו. קצת כמו אצל יוזף בויס 😊 את יכולה מצד אחד להיות כמו חוקרים ומצד שני פשוט לחוות את הקסם שבמקום, בסטינג של התערוכה

לילך: התערוכה עומדת בפני עצמה גם בלי נוכחות של גוף שעושה פרפורמנס. ברוב הפסלים ישנו פירוק והרכבה של עץ הדקל. עץ שיש לו נוכחות כפולה גם בנוף המקומי וגם כצמח שמעלה ניחוח טרופי, של חופשה ומקום רחוק.

הדקל היה בשבילנו סמל שיכולנו לשחק איתו ולהכניס לתוכו את הטקסיות שלנו. כשכנסים לתערוכה לא ברור אם אנחנו בים או במדבר או בשדרות רוטשילד. זה משהו שהדקל מביא איתו

חגית: אתן מרגישות שהטרנספורמציה עובדת? שאנשים נכנסים לחלל ומרגישים שהם ב״עולם אחר״?

דנה: למרות השיח על חציית קו המשווה שמתקיים בלב הים האווירה בתערוכה היא של דווקא של היפלטות על החוף. יש פסל קיר גדול, שמכסה שליש מהגלריה, שאנחנו קוראות לו אקוויפר. הוא עשוי פלטות עץ וביניהן עובר גל גדול ממוט ברזל. הצהבהבות של העץ לצד עבודת הווידאו שצילמנו בחוף הים משרות אווירה של חוף, שמאוד שונה מהרחוב של הגלריה בדרום תל אביב. מהכיוון הזה יש תחושה של עולם אחר

חגית: והמתח של המלחמה נכנס לזה?

לילך: וואו כמה שהיא נוכחת. זאת לא רק המלחמה הזאת, זה חיים שלמים בתוך אזור מלחמה. באחד הפסלים יצרנו גזע של עץ דקל מברזל ונחושת. צלמתי אותו לבן זוג שלי, והוא ענה לי המום שהוא נראה לגמרי כמו שרשרת כדורים של מאג. כל הדימויים האלו שאנחנו חיות אותם פשוט נפלטים החוצה, הופכים לחלק מהחוויה האסתטית שלנו. אני מאוד רואה בתערוכה את המאבק שלנו בתוך זה, בין הכוח שמושך אותנו אל הדימויים האלימים והכוחניים שסובבים אותנו לבין הרצון שלנו לנווט אותם למקום אחר, לתת אלטרנטיבה

חגית: ולמרות הזמן הקשה והמקום הקשוח שבו אנחנו חיות – אתן אופטימיות ומאמינות שבכוחנו לשנות?

דנה: אני חייבת להישאר אופטימית, ומקווה מאוד להצליח לשנות ולהוביל לעתיד טוב יותר בשביל הילדה שאני מגדלת בבטן

חגית: בהחלט. מה צפוי לקראת הסיום?

לילך: בשבת הקרובה, 26.07, נקיים אירוע נעילה בתערוכה. זה הולך להיות מופע שדנה ואני נבצע – ועדיין לא יודעות איך הוא ייראה. המתח נשמר עד הסוף🙂

דנה: לפרפורמנס הפתיחה קראנו ״קץ כל הקוצים – התחלה״ והוא בעצם מבוסס על הטקסים שמכינים אותנו לחצייה, התכסות והתמלאות. במופע האמצע אירחנו אמניות פרפורמנס שהגיבו לחומרים ולתערוכה שלנו, וגם הן הותירו שינוי בגלריה. המופע הבא – ״קץ כל הקוצים – סוף״ – אמור לסמל את הרגע שאחרי. אבל עדיין קשה לדמיין את הסוף

---

מעבר לקו המשווה | דנה חרס, לילך ירון
אוצרת: נטע נחתומי
גלריה P8, רחוב הפטיש 1, תל אביב
נעילה: 26.7

המופע יתקיים ביום שבת ה26.7 בשעה 11:00