אנימציה בפסטיבל סרטי הסטודנטים: שש דרכים להסתכל על המציאות

שישה סרטי אנימציה בפסטיבל סרטי הסטודנטים שמתקיים השבוע, מציעים כל אחד דרך שונה להביט במציאות – לפעמים בעין חומלת ומלטפת, לפעמים במבט חד עד כאב, ולעיתים מתוך חוויה הזויה ומטלטלת. יש בהם חום משפחתי וגם זרות מוחלטת, צחוק תמים לצד סערת רגשות, ומפגשים עם זיכרונות, שקרים, מיתוסים או אובדן. המבע האנימטיבי משתנה מסרט לסרט, אך בכל אחד מהם הוא פועל כעדשה ייחודית לחשיפת רבדים חמקמקים ומורכבים שרק האנימציה יודעת לחשוף בעוצמה שכזו.

---

סבתא ואני | תומר שחם

ישראל, 6 דקות; אוניברסיטת תל אביב

סרט האנימציה של תומר שחם הוא סיפור אינטימי ומרוכז, שמעורר הזדהות מהרגע הראשון. הוא נפתח בארוחת בוקר שגרתית, אך מהר מאוד חודר אל אזור הדמדומים שבין נאיביות לעצבות עמוקה, בין זקנה לצעירות, בין מציאות לדמיון.

תומר יושב לאכול ארוחת בוקר עם סבתו, איתה הוא גר, ולפתע אפה נושר מפניה לנגד עיניו. בעוד שהוא רוצה לתקן אותה, היא מבקשת ממנו – שוב ושוב – לשים קץ לחייה. איברים נוספים נושרים, והאווירה הקלילה כביכול מתערבבת בקונפליקט מוסרי הזוי, שבו הפשטה חזותית מוקפדת רק מדגישה את המורכבות הדרמטית.

העיצוב הביזארי אך החם, באנימציית סטופ מושן, יוצר עולם שבו כל פרט – מהחומרים הגולמיים ועד קצב התנועה – נושא משקל רגשי. זהו שילוב בין מלאכה ויזואלית נהדרת לכתיבה אנושית ואמינה, עם אינטגרציה מדויקת בין דימוי לסאונד, עריכה חדה ודיבוב נעים של רבקה מיכאלי כסבתא ותומר שחם כנכדה.

״סבתא ואני״ מטייל באלגנטיות בין בידור תמים לשאלות פילוסופיות ומוסריות, משכיל לאזן בין הומור שחור לרוך אנושי, ובתוך כך אוצר בתוכו גם געגוע אישי וגם דיון מעורר מחשבה. כשהוא מסתיים, קשה שלא להתגעגע אל סבתא.

---

מזל דגים | לי דרור

ישראל, 12 דקות; סטודיו The Hive

״מזל דגים״ של לי דרור, תוצר של בית ההפקה המקומי והנהדר Studio the Hive, כבר גרף לא מעט הכרה: זכייה בפסטיבל Chaniartoon ביוון, הקרנה בפסטיבל ירושלים, וציון לשבח בפסטיבל אנימיקס.

מדובר ביצירה מהורהרת, רגישה וחכמה. במרכזה רונה, שנפרדה ממשפחתה ועברה ליפן, שם היא עובדת כבת משפחה להשכרה. היא מפיגה את בדידותם של אחרים, בעוד היא עצמה בודדה מאוד, כמעט שקופה בנוף האנושי הסובב אותה.

באחד מימי העבודה שלה היא מתבשרת בשורה מרה, ושם העלילה החידתית תופסת תפנית חדה המשנה את הטון ומסתחררת למחוזות העצבות והטרגדיה. הזיכרונות פולשים, הפרספקטיבה משתנה, וכך גם פלטות הצבעים המונוכרומטיות.

אל המציאות חודרים בדיה, הזיה, פנטזיה ואימה. כל אלה מתגבשים לשפה פואטית מינימליסטית בסגנון, אך עשירה בזיקות תמטיות של אובדן, כאב, געגוע ובדידות. סרט שמגרה את הדמיון ומותיר חותם רגשי עמוק.

---

לשחות עם כנפיים | דפנה אוודיש גולן

הולנד, ישראל, 10 דקות; Valk Productions, סטודיו The Hive

עוד מבית ההפקה של The Hive מגיע ״לשחות עם כנפיים״, סרט אנימציה תיעודי קצר של דפנה אוודיש גולן שכבר עם צאתו זכה להכרה והשתתף בשורה של פסטיבלים בינלאומיים. הסרט חוקר את חוויית ההגירה דרך עיניה של ילדה המתבוננת בעולם זר, שבו המוכר והמשונה, הבריכה והים, המציאותי והחלומי מתערבבים, ובו ילדים מוצגים כפינגווינים נודדים עם בגדים.

המבט הזה נושא עמו תערובת של נאיביות, חמלה והתמדה, כאילו הילדים עצמם ציירו את היצירה, השאילו לה את חלומותיהם, את זיכרונם ואולי גם את פינות ההדחקה העמוקות שבנפשן. סגנון הטכניקה ייחודי, עשיר ומעורר הערכה.

החוויה הפיזית, שחיה עם בגד (וגם בלי), הופכת למטפורה מוחשית להסתגלות, לשוני, ולמשקל התרבותי והרגשי שהילדים סוחבים עמם לכל מקום. אל המטען הזה מצטרפים רבדים עדינים אך טעונים: תחושת ניתוק, שייכות וגעגוע. זו יצירה שנוגעת בנושא פוליטי חברתי דרך מבט פיוטי, אינטימי ומרובד, שמצליח לפרוץ מהמסך ולהותיר חותם בתודעה הרגשית.

---

הביקורים של פיית השיניים | ליזה רוז זאווי

ישראל, 7 דקות; המכללה האקדמית ספיר

מיתוס פיית השיניים מוכר לכל ילד שחפץ בממתק, מתנה או כסף בתמורה לשן חלב שנשרה. אצל ליזה רוז זאווי הסיפור הקצר והמוכר הזה הופך למסע שכולו שובבות, שעשוע, ואולי גם רפלקציה פילוסופית: מבט במיתוס מן הילדות בעין בוגרת, מבלי לאבד את הקסם שבו.

רוז בת החמש שומעת מחברתה על פיית השיניים, ויוצאת למסע בעקבות האמת. בדרך היא נחשפת לדעות, שמועות וגם שיטות יצירתיות להוציא את השן החוצה. בין לבין, הסרט משלב קריצה משעשעת לראיונות וידוי בסגנון סדרות ריאליטי, המוסיפים ממד קומי מודע לעצמו.

הציור שופע חיים ותנועה, הדמויות משעשעות, והכתיבה החדה והמדויקת מצטרפות יחד להעביר באופן חי ואמין סקרנות ילדותית ובחינה של מיתולוגיה תרבותית מוכרת בכל בית. סגנון האנימציה מזכיר איורי ספרי ילדים, עם דמויות קריקטוריות ופלטת צבעים עשירה, והתוצאה היא אווירה קלילה ומשעשעת, המתאימה להפליא לתמהיל בין ריאליזם לפנטזיה. ״הביקורים של פיית השיניים״ מעלה חיוך גדול ומציף זיכרונות מתוקים ותחושת נוסטלגיה.

---

---

באניהוד | מאנסי מהשווארי

בריטניה, 9 דקות

״באניהוד״ של מנסי מהשווארי מכה בצליל צורם ובתמונות חדות ואפלות. הלם, אבסורד, סוריאליזם, אכזבה, שקר, זעזוע ואי שפיות, פורצים החוצה כמו מקן צרעות מתפוצץ ובלי רגע של הפוגה. השם, שלכאורה נשמע חמוד ותמים, עומד בניגוד מוחלט לערעור תחושת הביטחון ולתחושת בגידה. הסרט כבר מטייל בעולם בפסטיבלים שונים (ביניהם פסטיבל קאן).

במרכז הסיפור: ילדה שנלקחת בידי אמה לבית חולים. היא שואלת מדוע, והאם משקרת לה. השקר הזה הולך ומתעצם, רוקם עור וגידים, והופך למפלצת ויזואלית ותמטית שבולעת את חוויית הצפייה. סגנון האנימציה הפרוע, המטריד והמבולגן במכוון, תואם במדויק את סערת הרגשות שהסרט בוחן – והופך את החוויה לחדה, לא יציבה ומטלטלת.

באניהוד מנסח רגע מכונן, המשנה לעד את תפיסת המציאות ואת מערכת היחסים – ובצורה העזה והקיצונית ביותר. השקר קורע את מארג המציאות, פותח שער רחב מדי להזיה, לפחד ולחרדה עמוקה. יצירה מרשימה, אמיצה ומטלטלת חזותית, שממשיכה להדהד אחרי שהסרט מסתיים.

---

אקורד סיום | רות בלורי, איתי אוסטרמן

ישראל, 6 דקות; בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה

האזעקה – הסירנה הישראלית המוכרת, זו שמאלצת את כולם לרדת למקלטים – חדרה, מטבע הדברים, אל לא מעט יצירות קולנועיות: קצרות וארוכות, תיעודיות ובדיוניות. את אותו המוטיב אפשר לזהות גם ביצירה של רות בלורי ואיתי אוסטרמן.

הכול נראה שגרתי: ציפורים מצייצות, צפירות נהגים חסרי סבלנות, והמולת העיר הגועשת. לי, שנמצאת בביתה, מביטה בתמונות ושומעת הקלטות ששלחה לה חברתה קרן ממסיבת הנובה. הן רוקדות – לחוד, אבל גם ביחד.

לפתע, אותה אזעקה מבשרת רעות פולשת. לי יורדת למקלט ובודקת מה עם קרן, אך כשהשנייה שותקת העולם כולו מתחיל להיסדק. הקירות נבקעים, הצלילים מתערבבים, המסך הפתוח נסגר, והמציאות מתעוותת. האנימציה הקלילה והחיה נבלעת בחור שחור של דאגה, טראומה ואימה.

זהו סרט שמגולל תסריט מוכר, מוכר מדי בימים אלו ולא בכדי. אקורד סיום מוקדש לזכרה של ענבר הימן, חברתם ללימודים של היוצרים, שנחטפה ממסיבת הנובה באותו בוקר ארור – ונודע שנרצחה אך גופתה טרם הושבה. הידיעה הזאת שוזרת ביצירה תחושת כאב בלתי נסבלת ובלתי נתפסת, והופכת את הצפייה בה לא רק לחוויה אמנותית אלא גם לאקט טעון של זיכרון.

---

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים ה־27
סינמטק ת״א וברחבי העיר
20-27.8