כל מה שחשוב ויפה
מתוך מכתב לחזיר בבימוי טל קנטור
מתוך מכתב לחזיר בבימוי טל קנטור

עמית גיצלטר גורם לסרטי אנימציה ״לקרות״

עם שני סרטים בהפקת The Hive Studio בתחרות הרשמית של פסטיבל האנימציה הגדול בעולם, עמית גיצלטר קורא לתעשייה המקומית לכוון לשוק העולמי ואומר שאפשר לחיות מאנימציה

יובל: בוקר טוב עמית, מה שלומך? והאם הספקת להתאושש מהחזרה מאנסי?

עמית: אני בסדר, עדיין מתאושש מהחוויה המטורפת שעברנו שם. היה אדיר

יובל: ספר לנו למה נסעת לפסטיבל האנימציה הגדול בעולם

עמית: כבר כמה שנים אני מקפיד לנסוע כל שנה לפסטיבלים מסביב לעולם ובמיוחד לאנסי, שכמו שהגדרת הוא הגדול בעולם. חשוב לי מאוד לייצג שם את הסטודיו שלי, The Hive Studio, ובכלל את תעשיית האנימציה הישראלית. אני מציג שם את התכנים שאנחנו מפתחים, את השירותים שאנחנו מציעים, אני מכיר שם יוצרים מכל העולם ועוקב אחרי התעשייה העולמית. זה ה־מקום להיות בו.

אבל השנה היתה סיבה נוספת ומשמעותית מאוד – שניים מהסרטים שהופקו בסטודיו התחרו בתחרות הרשמית של הפסטיבל: מכתב לחזיר בבימוי טל קנטור, ומגלשה שחורה בבימוי אורי לוטן

יובל: נייס! ספר על הסטודיו ועל עצמך בכמה מילים? ואז נדבר על הסרטים ועל אנסי

עמית: לפני 17 שנה סיימתי את לימודי האנימציה בלונדון, ומאותו הרגע לא הפסקתי ליצור. בהתחלה כשכיר ופרילנס בעבודות פוסט במשרדי פרסום בארץ ובחו״ל, בהמשך עבדתי בהפקות קולנוע (לייב אקשן בבולגריה ובצ׳כיה), והתגלגלתי לביים פיצ׳ר ישראלי־בריטי. לאחר מכן חזרתי לארץ והחלטתי שהגיע הזמן להתמקד בתכנים שאני בוחר לייצר. מה שמצחיק פה, והרבה יזדהו איתי בטח, הוא שדווקא כשאתה פותח סטודיו משלך, לרוב אתה לא בוחר על מה לעבוד.

כנראה עשינו משהו נכון, והסטודיו גדל עם השנים, אנחנו מעסיקים כיום צוות של כ־30 איש בנוסף ליוצרים חיצוניים שעובדים איתנו לפי הצורך. אנחנו מתמקדים בעיקר בהפקת סדרות אנימציה, אך גם עובדים מול לקוחות עסקיים. במקביל לכך, לא שכחנו מאיפה באנו, ואנחנו שמים לנו למטרה להמשיך לקדם את היצירה העצמאית הישראלית, אותה יצירה שכולנו כאנימטורים חולמים לעשות כשאנחנו מסיימים ללמוד- ליצור את הסרט שלנו. אני מלווה ומפיק סרטים עצמאיים ישראלים כבר כמה שנים, ביניהם ענפים שבורים בבימוי איילה שרוט, פלומות של תום קוריס וחני דומבה ועוד

מתוך מגלשה שחורה בבימוי אורי לוטן

יובל: אז במה נמשיך קודם – מכתב לחזיר או מגלשה שחורה?

עמית: בוא נקפוץ למים עם מגלשה שחורה

יובל: קדימה. מה קורה בסרט ומה היה החלק שלכם בו

עמית: הסרט, שכתב וביים אורי לוטן ומבוסס על סיפורו האישי, מספר על נער צעיר שמתפלח למגלשה הכי מפחידה בפארק המים, שמייצגת באופן אלגורי את ההתמודדות שלו עם משבר אישי שהוא עובר במקביל. הסרט קומי ומרגש, ומעורר הזדהות גדולה עם הדמויות. 

תהליך יצירת הסרט היה מאוד ארוך – הכל התחיל כשישבתי עם אורי בבית קפה תל אביבי לפני חמש שנים, ושמעתי ממנו על הסרט שבוער לו לכתוב, ומאז אנחנו יחד. בתור המפיק (אני המפיק הראשי של הפרויקט, בשיתוף מפיק בריטי בשם אנדרו לורד מ־FlipBook Studio), האחריות שלי היא בגדול לגרום לזה לקרות, ולתמוך בו לאורך התהליך.

מעבר לניהול ההפקה השוטף, גייסנו את הכספים להפקת הסרט, גייסנו את הצוות ואת השחקנים שעבדו על הסרט, ועכשיו, לאחר השלמת הסרט – אנחנו מקדמים אותו בכל דרך אפשרית. הסרט הופך להיות חלק ממני, הבייבי שלי (אחד מני רבים)

שעות העבודה של אנימטור על הפקה, ביחס לשעות עבודה של צלם או שחקן על סט, הן הרבה יותר ארוכות. במגלשה השחורה, אנימטור עשה בין שניה לשלוש שניות ביום, וזה רק לאנימציה. מעבר לאנימציה יש עבודה של בניית ועיצוב הדמויות, עיצוב הרקעים, יצירת שלדים להזזת הדמויות, תאורה, עריכה ועוד

יובל: במה שונה ״לגרום לזה לקרות״ בסרטי אנימציה מסרטים ״רגילים״? מה האתגרים היחודיים לתחום?

עמית: מהניסיון שיש לי בשני התחומים, ההפקה של סרט אנימציה הרבה יותר מורכבת. התהליך ארוך יותר, יקר יותר, ובגלל שהעבודה מורכבת מהרבה שלבים שנבנים אחד על השני, כשכל שלב נעשה בידי אנשי צוות אחרים (לרוב, תלוי בתקציב), יש יותר סיכון לשיבושים לאורך הדרך. לדוגמה, שעות העבודה של אנימטור על הפקה, ביחס לשעות עבודה של צלם או שחקן על סט, הן הרבה יותר ארוכות. בסרט הזה, אנימטור עשה בין שניה לשלוש שניות ביום, וזה רק לאנימציה. מעבר לאנימציה יש עבודה של בניית ועיצוב הדמויות, עיצוב הרקעים, יצירת שלדים להזזת הדמויות, תאורה, עריכה ועוד. 

בנוסף, מאתגר יותר לגייס תקציבים לאנימציה (וכאמור, יש צורך בתקציב גבוה) – אין בארץ הרבה תמיכה באנימציה (אם כי יש התקדמות בכיוון, אבל עדיין לא מספיק), וזה מקשה על יצירת הפקות איכותיות

יובל: לגמרי. רק המחשבה על בין שניה לשלוש שניות אנימציה ביום מסבירה הכל. ספר קצת על מכתב לחזיר

מתוך מכתב לחזיר בבימוי טל קנטור

מתוך מכתב לחזיר בבימוי טל קנטור

עמית: אחד הדברים המיוחדים בסטודיו שלנו, הוא שאנחנו מאוד ורסטיליים ולא מפחדים להתנסות בשיטות עבודה ומדיות אנימציה חדשות ומורכבות, וזה בהחלט המקרה של מכתב לחזיר. טל הבמאית הגיעה עם סגנון ויזואלי מרהיב שפיתחה בפרויקט הגמר שלה, ״במילים אחרות״, ואיתנו היא לקחה אותו שלב אחד קדימה.

המורכבות של ההפקה הזאת התבטאה בכל פריים ופריים של הסרט, שבהם היא שילבה צביעת מכחול ידנית על גבי פריימים מודפסים שצולמו בהשתתפות שחקנים. התוצאה היא יצירת אמנות מרהיבה מבחינה ויזואלית.

גם הפקת הסרט הזה ארכה זמן רב: במשך חצי שנה טל עבדה בסטודיו בצרפת כחלק מההתחייבות במסגרת הקופרודוקציה עם חברת הפקה צרפתית – MIYU Productions. הסרט דן בהתמודדות הדור הצעיר עם זכרון השואה, ועם שאלות גדולות של זהות, העברה של טראומה קולקטיבית וחמלה. הסרט זכה לפני כשבוע בפסטיבל האנימציה של זגרב בקטגוריית סרט הבכורה, ולאחרונה הוכרז שעלה לרשימת המתמודדים על פרס הסרט הקצר הטוב ביותר בפרסי אופיר

אני רואה בתעשיית האנימציה משהו כלכלי, ולא רק אמנותי

יובל: אז זה השלב לספר קצת על אנסי, אחרי השנתיים האחרונות – מה ראית שם? איך הייתה האווירה? ואיך התקבלו הסרטים שלכם?

עמית: קשה לתאר במילים את עוצמת החוויה של אנסי. למרות שזו לא הפעם הראשונה שלי שם, האנרגיות הפעם היו מטורפות. אולי כי כולם חיכו לצאת אחרי שנתיים שהפסטיבל התבטל בגלל הקורונה, או אולי בגלל שהתעשיה מתעצמת משנה לשנה, זה הרגיש כאילו משהו התפוצץ שם.

אלפי אנשים מהתעשיה מכל העולם הגיעו לספר על הפרויקטים שלהם, להכיר יוצרים אחרים, ולחפש שותפים פוטנציאליים. בתור מפיק, פחות נהנתי מה־perks של הפסטיבל – ההקרנות, הסדנאות, קפיצה לאגם הקריר, אבל כן ערכתי פגישות מהבוקר עד הערב, נכחתי באירועים רשמיים של מדינות אחרות (וגם בפיקניק הישראלי!) ודחפתי את היצירות שלנו בכל הכח.

הסרטים שלנו זכו לתשואות רמות בהקרנות, קיבלנו המון שבחים במהלך הפסטיבל, והרגשנו גאווה גדולה. בסופו של דבר, הסרטים לא זכו בתחרות, אבל בהחלט השארנו חותם וחזרנו מרוצים מאוד. בין היתר, השנה הוקם הדוכן הישראלי הכי מרשים ומכובד שאי פעם היה לנו ב־MIFA, שזה השוק של התעשיה שמתקיים לצד הפסטיבל.

המהלך הובל על ידי איגוד מקצועות האנימציה ונתמך על ידי המיזם לקולנוע וטלוויזיה של ירושלים, ומשרד החוץ. מה שמאוד עזר להביא הרבה יוצרי אנימציה ישראלים לפסטיבל השנה, ובאמת הרגשנו שהיתה קהילה חזקה ומשמעותית שם, נציגות שאי אפשר לפספס

עמית גיצלטר. צילום: הגר בדר

עמית גיצלטר. צילום: הגר בדר

הדוכן באנסי. צילום: עמית גיצלטר

הדוכן באנסי. צילום: עמית גיצלטר

גלויות הסרטים. צילום: הדס גיצלטר

גלויות הסרטים. צילום: הדס גיצלטר

האגם באנסי. צילום: יואב אלוף

האגם באנסי. צילום: יואב אלוף

יובל: האגם! אפילו לא טבלת בו פעם אחת???

עמית: ראיתי אותו מרחוק בעודי נוסע בשאטל מהדירה למתחם הכנס, זה נחשב?

יובל לא. כנראה שבאמת היית עסוק אם ויתרת עליו, אבל אני יכול להבין. תגיד, יש משהו שאתה יכול לספר על שוק האנימציה העולמי ב־2022? ז׳אנרים שתופסים יותר? מגמות כלשהן משהו? אני יודע שיש הכל מהכל ובכל זאת

עמית: צריכת התוכן גדלה משמעותית, וחברות ההפקה וההפצה צמאות לתכנים. כל השמועות על צמצומים בנטפליקס וכאלה הן בעיקר התייעלות פנימית שלהן, ופחות מצביעות על ירידת הצורך בתכנים. כמו כן, ממה שאני רואה יש ביקוש גבוה ל־diversity בדמויות, וזה דבר שכולנו כבר הבחנו בו. 

דבר נוסף שאני יכול להגיד, הוא שהאנימציה הישראלית המסחרית גדלה, וזה כיף לראות. יש הרבה יותר יצירה מסחרית פה, ואני ממש מרגיש את הפריצה שהולכת להגיע

האנימציה הישראלית המסחרית גדלה, וזה כיף לראות. יש הרבה יותר יצירה מסחרית פה, ואני ממש מרגיש את הפריצה שהולכת להגיע

יובל: הלוואי. מה על הפרק? על איזה הפקות שאתה יכול לספר אתם עובדים עכשיו?

עמית: אנחנו עובדים על קופרודוקציה קנדית ישראלית ראשונה מסוגה בתחום האנימציה, סדרת אנימציה לילדים בבימוי אדם יניב. המפיק הקנדי הראשי, אנתוני ליאו מחברת AirCraft Pictures, היה אחד מהמפיקים של הסרט עטור הפרסים The Breadwinner. מעבר לכך, יש לנו עוד שתי סדרות בשלבים שונים של תהליכי הפקה, וכמובן שאנחנו לא מוותרים על הסרטים העצמאיים שאנחנו מפיקים – כרגע מפיקים שלושה סרטים, שבתקווה אחד מהם יוצג באנסי בשנה הבאה

birds

יובל: מחזיק אצבעות. יוצא לך בכלל לעשות אנימציה? או שאתה רק בהפקה? אתה מתגעגע לזה?

עמית: לצערי פחות יוצא לי לעסוק באנימציה, אבל לומר את האמת – כל פריים שיוצא מהסטודיו, כל משיכת מכחול, כל החלטה שהבמאי עושה, אני מרגיש שאני חלק בלתי נפרד ממנו, וזה מספק אותי

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

עמית: אני רואה בתעשיית האנימציה משהו כלכלי, ולא רק אמנותי, והלוואי שאצליח לחדד את המסר הזה בקרב הגופים הכלכליים ובקרב היוצרים בארץ, שלרוב רואים באנימציה רק משהו אמנותי שאי אפשר לחיות ממנו. אני מאמין שאנחנו צריכים לכוון לשוק העולמי, ושכולם ידעו שזה אפשרי. אפשר לחיות מאנימציה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden