איתי אוסטרמן ורות בלורי // אקורד סיום

אנחנו איתי אוסטרמן ורות בלורי. יחד יצרנו את סרט האנימציה ״אקורד סיום״, פרויקט הגמר שלנו בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה.

את הסרט המשותף הראשון שלנו, על אישה שיודעת שצונאמי עומד למחוק את ביתה, יצרנו בשנה ב׳ ללימודים. הפרויקט זכה לתשבוחות והבנו שמצאנו את הקול היצירתי שלנו כצוות. מאז עבדנו יחד על פרויקטים שונים, רובם בנושאים אפלים. בשלב מסוים כבר צחקנו שסרטי אסונות הם התחום שאנחנו הכי טובים בו.

ואז, רגע לפני תחילת השנה האחרונה בלימודים, הגיע ה־7 באוקטובר. לא היה צורך להמציא תרחישי קיצון, כי המציאות הטיחה בנו אסון, על אמת. אקורד סיום הוא הניסיון שלנו לעבד את מה שקרה, בכלי שאנחנו הכי מחוברים אליו: אנימציה.

הסרט מספר על לילי וקרן, החברות הכי טובות. בבוקר ה־7 באוקטובר לילי נמצאת במקלט, בעוד שקרן נמצאת במסיבת הנובה. הקשר איתה מתנתק, והחרדה של לילי גוברת, עד כדי בריחה לעולם פנימי וסוריאליסטי.

ענבר הייתה מרשימה, אנרגטית, כזו שנראה שהכל קטן עליה. הכי מגניבה בחדר. תמיד היה מסקרן לגלות עוד צד שלה. היא הייתה אמורה להגיש פרויקט גמר ולסיים איתנו את התואר. היא לא זכתה לכך ולא לחיים שחיכו לה אחרי הלימודים

אקורד סיום מוקדש לזכרה של ענבר הימן, חברתנו ללימודים. באותו בוקר קיבלנו את הבשורה שהיא נחטפה מהמסיבה. זה הרגיש לא אמיתי. תחושה של ״עוד כמה ימים והיא חוזרת״. בדצמבר 2023 משפחתה התבשרה שענבר נרצחה. גופתה טרם הושבה, ונכון לקיץ 2025 – היא האישה האחרונה שמוחזקת בשבי בעזה.

הסרט לא מגולל את סיפורה האישי, אבל היא נוכחת בו – ברגש, במהות, בדמותה של קרן. גם קרן, כמו ענבר – בטוחה בעצמה, מוארת, עם שיער ארוך, גבוהה וחיננית. בסצנה הראשונה, כשהן ילדות, לילי מביטה בה בהערצה.

שלוש שנים למדנו יחד. ענבר הייתה מרשימה, אנרגטית, כזו שנראה שהכל קטן עליה. הכי מגניבה בחדר. תמיד היה מסקרן לגלות עוד צד שלה. היא הייתה אמורה להגיש פרויקט גמר ולסיים איתנו את התואר. היא לא זכתה לכך ולא לחיים שחיכו לה אחרי הלימודים. זה מכווץ את הבטן. בקרוב יעברו שנתיים, התסכול לא מרפה ועדיין קשה להאמין. איך זה קרה? למה היא ולמה כל אחת ואחד שהיו שם וחייהם נלקחו?

דרך הקשר בין לילי וקרן, רצינו לשקף את ״דמויות המשנה״ – לא הקורבנות הישירים, אלא אלה שנותרו עם הצער, הגעגוע, אי הוודאות, האובדן הלא צפוי. אקורד סיום הוא לא רק סיפור על חברות, אלא על טראומה קולקטיבית ועל אנשים שנקרעו זה מזה. מטרת הסרט היא להעניק קול לזעזוע, שברון הלב והצל הגדול שהוטל עלינו כחברה.

הפקת הסרט נמשכה כעשרה חודשים, התקופה האינטנסיבית ביותר ששנינו חווינו. רצינו ליצור אנימציה מורכבת ועשירה, פרויקט מוקפד, אנושי ומשמעותי. התלבטנו הרבה לגבי קצב והנימה. איך מאזנים בין סיפור למציאות? איך עוסקים בפצע טרי כל כך מבלי לגלוש לחוסר רגישות?

שאבנו השראה מסרטים כמו מלנכוליה (לארס פון טרייר), מידסומר (ארי אסטר) וסרט האנימציה ואלס עם באשיר (ארי פולמן) שעוסקים בטשטוש גבולות המציאות, בזיכרון ובטראומה. היופי הוויזואלי שבהם משקף עולם פנימי סוער.

גם אצל לילי המסע הרגשי מובנה דרך צבע, תאורה ומרחב. דרכם הצופה מרגיש את האהבה שלה, הביטחון, החרדה ואובדן השליטה. הסרט חוקר שייכות דרך חללים וחפצים. לילי נעה בין מרחבים: חדר בטוח, דירה סטודנטיאלית, חדר מדרגות ספירלי, מקלט קלסטרופובי. עולם ניאוני, חלומי. כשהביטחון שלה מתערער, גם המרחב מתפורר – עד לקריסת קירות המקלט בדמיונה. היא אוחזת תמיד באוזניות שלה, סמל לביטחון וגם לאסקפיזם, מחיצה למציאות.

המוזיקה, שיצרו יונתן יעקב ובנצי אילוז, היא סמלית. קרן שולחת הקלטה מהמסיבה: ״אני לא מאמינה שאת לא כאן איתי… בזה הרגע שמו את השיר שלנו!״. מוזיקת טכנו־פופ קצבית נשמעת, ולמרות שהן במקומות שונים – קרן במסיבת טבע ולילי בדירתה – הן רוקדות כאחת, בלתי מנוצחות. החברוּת והריקוד הם מעל להכל.

אותו קטע מוזיקלי חוזר בסצנת הסיום, הפעם בטון עמום, קר ומרוחק. הצלילים שבעבר סימלו שמחה וחופש, כעת מהדהדים את מה שנגדע. היחס בין הצליל למשמעות, משקף את הדיסוננס של מסיבת הנובה עצמה – מרחב שנועד לחגוג את החיים והפך לזירה של טרגדיה. גם החדר של לילי הפך לזיכרון של חברת הנפש שאיבדה, שהייתה לה ״הבית״.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

ממש לפני שנה סיימנו להפיק את אקורד סיום והצגנו אותו בתערוכת הבוגרים. מאז התקבל הסרט למספר פסטיבלים ברחבי העולם. הוא נבחר לפתוח את הפסטיבל לקולנוע ישראלי בפריז, שם גם דיברנו באירוע הפתיחה, והוקרן בפסטיבל הקולנוע היהודי ברלין־ברנדנבורג, שבו השתתפנו בפאנלים מול קהל.

אנחנו גאים בדרך שהסרט עושה, אבל התחושה מלווה גם במרירות, לאור המציאות שהובילה אליו ושעדיין נוכחת. אנחנו בציפייה גדולה להקרנות הקרובות שלו בפסטיבל אנימיקס ובפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים, שיתקיימו באוגוסט בסינמטק תל אביב. בקרוב נעלה אותו לרשת ונתחיל לעבוד על פרויקטים חדשים.

אנחנו ממשיכים לייחל להשבתה של ענבר הימן ושל כל החטופים. בזמנים כואבים ולא יציבים, לאמנות ועשייה משותפת יש הרבה כח, אפילו כח מרפא. תודה מיוחדת לניר פילוסוף, יפעת גלילי ושחר קובר, שהנחו את הפרויקט ברגישות, מקצועיות והרבה אמונה. בזכותם הוא הפך למה שהוא היום. אנחנו מקווים שהסרט מאפשר לצופים לשהות ברגש ולמצוא חיבור אנושי.