כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

דפנה אוודיש, מתוך הסרט Bear With Me

דפנה אוודיש: כמעט תמיד אני חוזרת למושגים של בית וזהות

״הרבה פעמים אני שואלת את עצמי האם סרט אנימציה המבוסס על סיפור אמיתי יכול להיחשב כתיעודי?״, אומרת דפנה אוודיש, שאצרה תכנית דוקו־אנימציה בפסטיבל הסרטים ההולנדי ״דוקפיד״

Yuval:

בוקר טוב דפנה, מה שלומך? מה מזג האוויר באמסטרדם?‎

Daphna:

האמת שהיום חזר להיות פה אפור וקר… היו כמה ימים של שמש וכולם יצאו החוצה לחגוג, זה היה נהדר. עכשיו החורף חזר. ‎כשיש פה שמש, אנשים לא הולכים לעבודה, כולם יוצאים החוצה ויש אווירה של חגיגה אמיתית

Yuval:

נחמד! בואי נדבר על אנימציה דוקומנטרית. למרות שלא המצאנו את הגלגל, אין פה איזו סתירה בין שני ז׳אנרים, שבדרך כלל פונים לכיוונים מנוגדים?‎

Daphna:

כן. אנימציה דוקומנטרית היא מעין היבריד וזה ז׳אנר שמתחיל לקבל יותר ויותר הכרה ותעופה. לכאורה אפשר לטעון שאנימציה אינה יכולה להיות תיעודית, משום שביצירת האנימציה יש כבר כל כך הרבה עיבוד ואינטרפרטציה של הבמאי, עד שזה ״לא אובייקטיבי״ יותר. אבל בעיניי אין אובייקטיבי ביצירה: גם בדוקו ״קלאסי״ הבמאי והיוצר תמיד מכניסים משהו מעצמם לתוך הסרט או היצירה. ‎

מעבר לזה, אפשר להגדיר אנימציה תיעודית בצורה מאוד רחבה. במאים שונים לוקחים את ההגדרה הזאת לכיוונים שונים – לפעמים מבססים את האנימציה על ראיונות שנערכו, במקרים אחרים האנימציה יכולה להיות מבוססת על סאונד או אפילו אובייקטים אמיתיים בסטופ־מושן. אני הרבה פעמים שואלת את עצמי האם סרט אנימציה שמבוסס על סיפור אמיתי יכול להיחשב כתיעודי? בעבור הרבה אנשים התשובה היא כן – בשבילי דווקא לא

דפנה אוודיש. צילום: מ״ל

Yuval:

תסבירי? זה כאילו שאת סותרת את כל מה שאמרת עד עכשיו, לא?‎

Daphna:

לא ממש. אני אספר לך דוגמה כדי להבהיר למה אני מתכוונת: לפני שנה וחצי נסעתי לפורטוגל להקרנה של סרט הגמר שלי מבצלאל Journey Birds, בתוכנית מיוחדת לאנימציה דוקומנטרית. להפתעתי הרבה סרטי אנימציה בתוכנית היו לגמרי מבוססים על תסריט, הדיאלוגים היו מבוימים – ממש פיקשן. בסופם היה כתוב ״מבוסס על סיפור אמיתי״.

האם אפשר להגדיר סרט לייב־אקשן כמו מונסטר, שמבוסס על סיפור אמיתי, כדוקומנטרי? בעיניי התשובה היא לא. בעבור אוצרי התוכנית שראיתי בפורטוגל התשובה היא כן: אנשים שונים בוחרים בהגדרות שונות למה זה אנימציה דוקומנטרית, מה הופך סרט לתיעודי. ‎אין פה נכון או לא נכון וזה מה שעושה את הדיון למתמשך ומעניין

Yuval:

ספרי קצת על פרויקט הגמר שלך

Daphna:

התחלתי את סרט הגמר שלי ״אולי רק ציפורי מסע יודעות – Journey Birds״ בשנה ג׳, כשלמדתי בחילופי סטודנטים באיטליה. זאת הייתה הפעם הראשונה שעזבתי את הבית בירושלים והחוויה היתה מאוד משמעותית בעבורי. בהתחלה היה לי קשה אבל עם הזמן הקושי הפך להשראה גדולה ותחושה מדהימה של חופש. טיילתי המון באותה תקופה, באיטליה ובאירופה ובכל מקום פגשתי מהגרים.

התחלתי להקליט עם הפלאפון הישן שלי (גלקסי 2!) את השיחות שלי איתם על החוויה של הגירה, על המשמעות של מושג ה״בית״ בשבילם. מה זה בית? מושג כמעט ארכיטיפי, יחד עם זאת אנשים שונים מגדירים אותו באופן אחר. כשחזרתי לבצלאל עיבדתי את השיחות של חלק מהמהגרים שפגשתי לסרט אנימציה דוקומנטרי. כל דמות בסרט מייצגת רגש או מחשבה שהיו לי באותה תקופה – אלה הקולות שלהם אבל גם שלי. לשמחתי הרבה הסרט מאוד הצליח בפסטיבלים בין־לאומיים, ובזכותו בין היתר עברתי להולנד

Yuval:

למה הולנד? איך זה קרה? כמה זמן את כבר שם ומה את עושה?‎

Daphna:

מאז החילופים נשאר לי טעם חזק של עוד. התקופה שגרתי במילאנו הייתה כל כך מעוררת השראה והניתוק מהשגרה היה מאוד מאוד מפרה מבחינה יצירתית. התחושות האלה התחזקו כשהסתובבתי בפסטיבלים עם הסרט, זה היה נפלא לראות סרטים מיוחדים, להכיר במאים ולדבר שיחות לתוך הלילה על קולנוע. רציתי לעשות עוד סרט והרגשתי שהניתוק מהשגרה היום־יומית שלי בארץ הוא הכרחי.

צריך המון מקום נפשי כדי ליצור סרט ובארץ לא היה לי את המקום הזה – הייתי עסוקה מידי בדברים אחרים. עברתי להולנד כדי לעשות תואר שני באנימציה וכדי לעשות סרט חדש. המעבר לפה היה מורכב ושונה מהחוויה הקסומה שהיתה לי במילאנו. עם הזמן הקושי הפך להשראה, למדתי המון (ועדין לומדת) וסיימתי סרט קצר חדש, Bear With Me, שיוקרן בפרמיירה עולמית בפסטיבל האנימציה הבין־לאומי בשטוטגרט. הסרט מבוסס על ראיונות שערכתי עם מהגרים על ההשפעה של הגירה על מערכות יחסים ועל אהבה.

היום אני גרה באמסטרדם עם בן הזוג שלי בן, שהצטרף להרפתקה הגדולה הזאת. אני עובדת פרילנס באיור ואנימציה ומפתחת סדרת רשת חדשה, וגם היא תהיה אנימציה דוקומנטרית‎

Yuval:

איך היו הלימודים? מה עושים בתואר שני באנימציה לעומת תואר ראשון?‎

Daphna:

וואו, חוויה שונה לגמרי!!! ‎

בבצלאל התוכנית היתה מאוד עמוסה, הרבה לחץ ותחרות שדחפו אותי רחוק. סך הכל היתה לי שם חוויה מדהימה, למדתי המון והכרתי מורים וחברים לחיים. בתואר השני באנימציה ב־st. joost היתה אוירה בכלל לא תחרותית ובהתחלה זה היה לי מאוד משונה. לימודים הרבה פחות עמוסים, יותר פתוחים, עם סטודנטים שהגיעו מדיסציפלינות שונות כמו עיצוב גרפי, אמנות פלסטית ועוד. זאת היתה חוויה מלמדת בצורה אחרת, ולמרות שהרביתי להתלונן במהלך התואר, היום אני ממש מתגעגעת ללימודים שם. ‎

וכמובן יש בונוסים של לימודים באירופה כמו טיול שנתי לפסטיבל פיקטופלזמה בברלין, תערוכות, סדנאות אמן ועוד דברים שבשביל ההולנדים היו מובנים מאליהם ובשבילי היו וואו

Yuval:

וואו אינדיד! מתי סיימת את התואר השני?‎

Daphna:

בסוף אוגוסט‎

Yuval:

ואיך התגלגלת לאצור את התוכנית לאנימציה דוקומנטרית בדוקפיד?‎

Daphna:

לצערי בהרבה פסטיבלים דוקומנטרים בעולם פחות מקבלים אנימציה דוקומנטרית. היה לי איזשהו צורך להרים תוכנית מיוחדת לז׳אנר, שתחשוף קהל שלא מתוודע לסרטים כאלה בדרך כלל, ליופי הייחודי והמגוון שבז׳אנר. זה היה מאוד מאתגר כי לא היתה תוכנית לאנימציה בדוקפיד לפני כן, והיה לי חשוב להביא מגוון של סרטים שמביאים הגדרה שונה, ולפעמים אפילו מרעננת, למושג של דוקו־אנימציה. למרבה השמחה היתה הצלחה גדולה לתוכנית, האולם היה מלא והתגובות היו נהדרות. אני מקווה שזה פתח לקהל חלון למחשבות וכיוונים חדשים על אנימציה תיעודית

Yuval:

את יכולה לתת דוגמה לסרט או שניים מהתכנית? ‎

Daphna:

כן, בשמחה: שני סרטים שמייצגים גישות שונות. הסרט OBON של אנה סמו ואנדרה הורמן, שמבוסס על ראיון עם הניצולה האחרונה מאסון הירושימה, הוא יותר ״קלאסי״ במבנה שלו ומביא סיפור אישי ומרגש. לעומתו, הסרט THE FIVE MINUTES MUSEUM של פול בוש, מבוסס על רצפים של אלפי תמונות שצולמו במוזיאון של כל מני עתיקות וממצאים, החל ממצרים העתיקה ועד שעונים ובובות מפלסטיק של ימינו. הסרט לא מבוסס על ראיון או סאונד אלא על אוביקטים אמיתיים מהחיים, וזאת גישה ממש כיפית ומרעננת למושג של אנימציה דוקומנטרית. הרצף בין התמונות יוצר תנועה ואנימציה

Yuval:

ואיפה את ממקמת את העשייה שלך בתוך כל הז׳אנר? מה מעניין אותך לבדוק בסרטים שלך מבחינת הדרך והרצון לספר סיפור?‎

Daphna:

הדבר שהכי חשוב לי בסרטים (גם כצופה וגם כבימאית) הוא הפן הרגשי. הייתי רוצה שהצופים של הסרטים שלי ירגישו עם הדמויות, ושהרגש יעבור בצורה כנה ואינטימית. זאת אחת הסיבות שאני בוחרת לעבוד בצורה אנלוגית עם צבעי פסטל (פנדה) על וידאו מודפס. אני לא מחפשת לייצר מציאות חדה אלא אוסף של מחשבות, זכרונות והירהורים.

היום אני יכולה גם להגיד שכמעט תמיד אני חוזרת למושגים של בית וזהות. הנושאים האלה הכי מעסיקים אותי ובאים לידי ביטוי כמעט בכל מה שאני עושה, ולפעמים אפילו לא במודע – גם בתוכנית שאצרתי לדוקפיד. אני רוצה לדבר על הדברים ״הגדולים״ האלה דרך סיפורים ״קטנים״ ואנושיים מהיום־יום כמו הליכה בפארק או אכילת בסבוסה. חשוב לי להכניס רגעים של אור ואפילו הומור, ליצור אמפתיה לדמויות ולהרגיש קירבה ואנושיות. הייתי רוצה שהסרטים שלי יפתחו פתח לעוד שאלות ולאו דווקא יספקו תשובות חד משמעיות

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden