ביאנקה אשל־גרשוני במשכן לאמנות עין חרוד: כל עבודה היא צעקה חרישית

״קשה, וכנראה שגם לא צריך, לספר סיפור אחד, קוהרנטי ולינארי, על 60 שנות עשייה של ביאנקה אשל־גרשוני (1932-2020), שהייתה אמנית רב־תחומית פורצת דרך וייחודית בשדה האמנות הישראלי״, כותב אבי לובין, האוצר הראשי של המשכן לאמנות עין חרוד, בטקסט תערוכת היחיד של האמנית, שנפתחה בחודש שעבר במשכן. אשל־גרשוני עסקה בסגנון ובנושאים אוטוביוגרפיים מורכבים שהיו חריגים בשדה האמנות המקומי, לצד תכנים נוצריים ושפה של פולחן, מיניות ואבל; ונעה הלוך ושוב בין הגבוה לנמוך, המיניאטורי למונומנטלי, הדקורטיבי והאמנותי.

ברטרוספקטיבה מאוחרת, אך ראשונה(!) של עבודותיה, מוצגות לא פחות מ-363 עבודות מכל התחומים והסגנונות שבהם היא יצרה. ״הרעיון לתערוכה היה על שולחנו של יניב שפירא, קודמי בתפקיד״, מספר לובין, ״אני אמרתי מיד ׳כן׳ וביקשתי לאצור אותה בעצמי. לשמחתי, עבדנו באופן הדוק עם ילדיה של אשל גרשוני – עתר אשל, אורי גרשוני וארם גרשוני, בתהליך שנמשך כשנתיים״.

גרשוני הלכה לעולמה ב־2020, והותירה גוף עבודות נדיר באיכותו ובעקביותו. לדברי לובין, המשימה העיקרית – מעבר למחקר – היתה מיון ובחירת העבודות שיוצגו. ״חלק מהבחירה הייתה קשורה גם לאופי העבודות, לחומרים ולמצבן הפיזי. היה צורך בהרבה עבודת שימור, שאותה ניהלה מור טבנקין, המשמרת של המוזיאון״.

חלק גדול מהפריטים שמוצגים הושאלו מהמשפחה ומגלריה עינגע, שמייצגת את אשל גרשוני ומנהלת את עיזבונה. שתי עבודות הושאלו מאוסף מוזיאון תל אביב ושתי עבודות גדולות ומרכזיות הושאלו מאוסף פרטי והגיעו מקליפורניה. ״ההובלה שלהן ארצה היתה כרוכה בהרבה מאמצים ונשמתי לרווחה כשהן הגיעו ונתלו, ממש ערב לפני הפתיחה״.

אבי לובין: היא היתה אמנית שנטועה עמוק בתולדות האמנות ובאיקונוגרפיה נוצרית, אבל אף פעם לא פעלה לפי המוסכמות; ויוצרת שעל אף שהמוות היה אלמנט מרכזי בעבודתה – התעקשה שהאמנות היא בחירה בחיים

בתולדות האמנות הישראלית יש אמנים שהלכו בשבילים המרכזיים, מוסיף לובין, ויש כאלה שסללו נתיב פרטי ופיוטי, אישי ולעיתים גם כואב. אשל־גרשוני שייכת לקבוצה השנייה – ״אמנית שבראה יקום שלם מחומרי חיים נשיים, גופניים ורוחניים גם יחד. היא כתבה בדרכה האמנותית את המושגים אינטימיות, יצירה ויחסים.

״היא הייתה פמיניסטית שהתעקשה שאינה פמיניסטית אבל גם הודתה שהיא כן; צורפת שלא עשתה תכשיטים, לפחות לא במובן המקובל של המילה. היא היתה אמנית שנטועה עמוק בתולדות האמנות ובאיקונוגרפיה נוצרית, ואף פעם לא פעלה לפי המוסכמות; ולמרות שהמוות היה אלמנט מרכזי בעבודתה – היא התעקשה שהאמנות היא בחירה בחיים.

״רק בדיעבד, בעידן שבו השיח האמנותי הרחיב את גבולותיו והחל להכיר בערכה של יצירה אישית ופמיניסטית, זכתה אשל־גרשוני להכרה כאמנית בולטת. כל חייה פעלה מהשוליים, ודווקא משם הצליחה לערער את המרכז״.

בעלה הראשון של אשל־גרשוני היה משה אשל, טייס בחיל האוויר הישראלי שנהרג כטייס קרב במבצע קדש. מותו הותיר אותה אלמנה צעירה עם בתם המשותפת עתר. בהמשך נישאה לאמן משה גרשוני ונולדו להם שני הבנים, אורי וארם – שלושתם פעילים בשדה האמנות. עתר עבדה במשך 20 שנה בבית האמנים בתל אביב ולמעלה מ־30 שנה היא מורה לשיטת אלכסנדר. אורי הוא צלם ואמן. ארם הוא מבכירי הציירים הריאליסטיים פיגורטיביים בישראל, ממייסדי בית הספר התחנה לציור ורישום.

פתקים סודיים

העבודות בתערוכה נעשו לאורך שישה עשורים, שבהם אשל־גרשוני עברה מהצורפות אל הפיסול, המיצב, הציור והאמנות הדיגיטלית. היא התחילה כתכשיטנית בשנות ה־60, אז יצרה טבעות, שרשראות ותליונים מחומרים כמו זהב, כסף, אמייל, אבני חן ופנינים, תוך שילוב פלסטיק, חרוזים ונוצות, חומרים ״נחותים״ – כמו שאמרו עליה אז.

ההחלטה לעסוק בצורפות היתה מודעת והיא ציינה שהיא רוצה לעסוק בחפצים קטנים, אישיים ואינטימיים ולא באמנות מונומנטלית. התכשיטים שמוצגים בתערוכה נראים לעיתים כמו קמעות של מכשפה אורבנית, ולעיתים כמו אובייקטים שבירים שנבראו מהזיכרון, מהכאב ומהתשוקה.

התכשיטים נראים לפעמים גם כמו פתקים סודיים: טבעות עם כתובות אישיות, תליונים עם לבבות שבורים, חפצים עם מילים שחרוטות בזהב 24 קראט; ולצידן עבודות גדולות שלעיתים משולבות בהן מילים בוטות, ישירות וחושפניות. היא דיברה על דם וחשק, על בגידה ותשוקה, על נשים וגעגוע – וכל זאת תוך שמירה על שפה אחידה וייחודית.

בשנות ה־70 וה־80 היא הרחיבה את יצירתה לאובייקטים פיסוליים ואסמבלז׳ים עשירים, שבהם עבדה עם רדי מייד – חפצי יומיום, בובות, פרחים מלאכותיים, טקסטיל ונוצות – ויצרה דימויים מיניים עם סממנים של אמנות כנסייתית. עבודותיה משנות ה־90 וה־2000 כוללות מיצבים ופסלים גדולי ממדים, מדאס ורשתות והם משולבים לא פעם עם צבעי זכוכית וכל מיני חומרי רדי מייד; כמו גם  פסלים קטנים של צבים, סוסים וראשים – וכן ציור וציור דיגיטלי. כולם משקפים רגשות עזים, זיכרון ואהבה.

שתי העבודות שהגיעו מארצות הברית אופייניות לשפה שלה משנות ה־80: עבודות קיר פיסוליות גדולות מידות, שמשלבות דמויות נשים עירומות, כמעט בגודל טבעי, אחת מהן בתנוחה שמזכירה צליבה. הדמויות מעוטרות בפרחים, ציפורים וחיות אחרות. המראה מזכיר מראות פגאניים, שהיו חלק מחתימת ידה האמנותית.

״אשל־גרשוני לא השתייכה להגמוניה האמנותית של זמנה. היא גם לא ניסתה. בכל שלבי יצירתה היא שמרה על קול אישי ופיוטי, חתרני ואינטימי, שבו זהב חי לצד פלסטיק, פרח מלאכותי לצד אבן יקרה, ודימוי ארוטי לצד סמל דת״

בעבודותיה עוסקת אשל־גרשוני בפרידה, אבל והרבה עצב. בין השאר בעקבות הפרידה מבעלה, האמן משה גרשוני, מגדולי האמנים באמנות הישראלית המודרנית. השניים נישאו בראשית שנות ה־60. בשנות ה־80, בעודו מייצג את ישראל בביאנלה בוונציה – גרשוני יצא מהארון כהומו, מה שבאותה העת נחשב לחשיפה אמיצה ופרובוקטיבית.

״המהלך לא היה רק אישי, אלא גם חתרני ורדיקלי לזמנו״, מסביר לובין. ״יצירתו של גרשוני הפכה גלויה יותר, גופנית ומינית, ובעקבותיו גם העולם של ביאנקה השתנה. בעבודות האמנות שלה מאותה התקופה היא לא ׳עזבה׳, להפך: היא נשארה קרובה, הן אמנותית והן רגשית, בתוך מרחב לא קונבנציונלי של זוגיות, שותפות והכלה״.

״אשל־גרשוני מעולם לא הייתה חלק מהזרם המרכזי, ולא חלק מהמהלכים הקאנונים של האמנות הישראלית״, אומר לובין. ״היא לא השתייכה להגמוניה האמנותית של זמנה. היא גם לא ניסתה. בכל שלבי יצירתה היא שמרה על קול אישי ופיוטי, חתרני ואינטימי, שבו זהב חי לצד פלסטיק, פרח מלאכותי לצד אבן יקרה, ודימוי ארוטי לצד סמל דתי״.

בשנים שבהן הזירה המקומית נשלטה על ידי שפה גברית, מינימליסטית, קרה, ודלה בחומר – היא בנתה לעצמה יקום ויזואלי אינטימי ומקושט. ״כל עבודה שלה היתה לא פחות מצעקה חרישית, של מי שמבקשת לא רק לייפות את העולם – אלא לגעת בו באמת. לגעת בחייה הפרטיים, כמו גם במשברים שעברו עליה לאורך השנים״.

העובדה שהאמנות שלה נתפסה כקישוטית או ״נשית״ מדי חשפה אותה לא אחת לביקורות קשות, לעיתים מעליבות. אבל למרות כל אלו המשיכה ליצור בקולה הייחודי. על פניו, דמותה של אשל־גרשוני היתה שקטה ומעודנת, אבל עולמה הפנימי סער. עלייתה לארץ כילדה מבולגריה, התאלמנותה, החיים לצד גרשוני, יציאתו מהארון והתפרקות נישואיהם – כל אלה התנקזו לגוף יצירה אחת שנע בין אירוניה, אהבה ושבר.

לאורך השנים שבהן פעלה הציגה אשל־גרשוני בתערוכות רבות, בין השאר במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב, וגם זכתה בשנת 2009 בפרס מפעל חיים מטעם משרד התרבות. התערוכה הנוכחית היא התערוכה הרטרוספקטיבית הראשונה שלה.

עבודתו האוצרותית של לובין מושפעת מעולמה הרגשי והאמנותי של אשל־גרשוני, מה שגרם לו להאיר את יצירתה לא כצל או כהערת שוליים – אלא כקול עצמאי, מורכב ופורץ דרך. דרך מבט אוצרותי רגיש, ביקש לובין לתקן ולהרחיב את ההיסטוריה של האמנות הישראלית, שהשתנתה עם השנים. הוא מציב את עבודתה של אשל־גרשוני במרכז כאמירה פמיניסטית, חומרית, אינטימית ומטלטלת.

היום, בעידן של הגדרות מתערערות ושל זהויות גמישות, היצירה שלה מהדהדת רלוונטיות חדשה: היא מאפשרת לדמיין זוגיות שלא מוכתבת לפי נורמה, אמנות שלא מחויבת למסגרת, ונשיות שהיא גם פצע וגם כוח.

לצד הרטרוספקטיבה מוצגות במשכן בעין חרוד עוד שלוש תערוכות, שמציגות שלושה דורות של אמנות ישראלית: תערוכות יחיד לאסי משולם ולעידו מרקוס, שנוצרו בשלמותן עבור המשכן ומבטאות את הלך הרוח והמציאות הנוכחיים; ותערוכת יחיד ראשונה לאמן הצעיר דידי כליפה.

---

ביאנקה אשל־גרשוני | רטרוספקטיבה
אוצר: אבי לובין
המשכן לאמנות עין חרוד
נעילה: דצמבר 2025