אייג׳נט אורנג׳: עידו מרקוס מצייר את התגלמות הסכנה

חגית: הי עידו, מה שלומך? ברכות על התערוכה החדשה במשכן לאמנות בעין חרוד. מתרגש?

עידו: שלומי כמו כולם – מודאג. התערוכה התעכבה בגלל המלחמה באיראן. בימים כתיקונם זה היה יכול להיות מאורע משמח, אך כרגע הוא דיסונסס מריר

חגית: דיסוננס מריר – הגדרה קולעת. אתה מגיע מיוון? גם החיים בין כאן לשם בדיסוננס?

עידו: אנחנו ביוון כבר 9 חודשים. הגענו לשם בעקבות המלחמה בצפון והמציאות הבלתי אפשרית, שלקחה מנפשה של זוגתי (הצלמת ויוצרת הקולנוע ליבי קסל) לא מעט. בחרנו ביוון בעיקר בגלל הקרבה למשפחה ובגלל שהקריירות של שנינו בעיקר בארץ, אז אנחנו מגיעים לא מעט. זה קרוב מספיק ואנחנו מודעים לנעשה בארץ בצורה יומיומית. כבר לפני שנים היה לנו רצון לנסוע לתקופה כמשפחה לחוצלארץ, חבל שזה קרה בגלל מלחמה

חגית: והפעם באת במיוחד לתערוכה, שהיא כל כולה מין אירוע חירום – לפחות במה שעולה מהקירות?

עידו: אכן, אם בעבר הפרוייקטים שלי היוו עשיה פורמליסטית שעוסקת במדיום עצמו, הפעם המציאות טפטפה לתוך הסטודיו, ולמרות שרוב השנים האמנתי שצילום עיתונאי הוא המדיום הנכון לתפוס תקופה ורגע – הרגע שלנו לא נגמר ואיתו הגיעו עבודות שהגיבו בצורה ישירה למציאות הזו.

עידו: תמיד האמנתי שציור אינו צריך נושא גדול כדי להיות מרגש ואולי גם עדיף להתרחק מתמות גדולות במדיום זה, אך המציאות עלתה על כל דמיון ואיתה השפעה מכרעת על מה שנעשה בסטודיו. ואם בעבר הגעתי למפגש עם אוצר/ת כשפרוייקט לקראת סיום, הפעם האוצר אבי לובין ואני התחלנו את המסע ביחד. אפשר להגיד שאבי הוא סוג של יד שלישית בפרויקט הנוכחי

חגית: כותרת התערוכה ״אייג׳נט אורנג׳״ מרמזת למלחמה נוראה אחרת, לימים האפלים של מלחמת וייטנאם והשסע העמוק בחברה האמריקאית שאירע באותה תקופה – בשילוב גורמים של המלחמה ותהליכים חברתיים. וזה רק כיוון מרומז אחד, יש עוד. המילה ״אייג׳נט״ – אולי זה הסוכן הסמוי של ההרס – הרס האחר והרס עצמי. הכתום של אייג׳נט אורנג׳ נמצא בצבע, בתוך העבודות עצמן, בגוון זרחני, כמו התראה על חומר מסוכן, רעיל

העבודות הן מסמך של תקופה, מחוות, מחיקות וחזרות. יש בכל ציור כזה 50 ציורים שנערמו מבין השכבות. אנחנו מוקפים בדימויים ובחדשות בכל רגע ורגע ואני פשוט נתתי ליד להוביל ומה שיצא יצא. דימויים שפעם העלו בי חיוך של חיים ובשנתיים האחרונה מעלים בעתה

עידו: במובן החומרי זוהי שכבת צבע שבחרתי לעבודות, אם בעבר אמנים עשו שכבת בסיס כדי לתת האחדה לציור וסוג של שכבת בסיס לשכבות הבאות, הפעם בחרתי בצבע זרחני (במובן שהוא מודרני ולא צבע שמן קלאסי) ולא היה קיים בעבר לציירים. הוא אכן משמש כסוכן של צבע בציור – נוכח אבל נפקד מלשמש כצבע שמתאר צורה או חלל. הוא נותר מופשט, רקע להתרחשויות בציור ומצד שני נוכח ומבעבע מתחת.

במקור, זהו שמו של פיתוח חומר כימי שמטרתו הצבאית במלחמת וייטנאם הייתה לחסל צמחייה (כדי לאפשר לכוחות להילחם) והתברר כחומר מסוכן והרסני לאדם – מרעיל מזון ומים ואזורי מחייה, שהשפעתו המשיכה דורות קדימה. חיילים אמריקאים בעצמם הושפעו וחלו בעקבות החשיפה לחומר, והוא הפך לסוג של חרב פיפיות. זה מהדהד את המציאות העכשווית המורכבת שלנו.

חגית: כל הדרמה מגולמת בשם. והעבודות עצמן הן כמו פרקי סיפור תחת הענן הזה. תמונות מחיי היומיום, משפחה, עבודה, אירועים שהם ״שגרה מבורכת״ נצבעים באיזו דריכות ושכבה פרשנית של סכנה, או של איזו תקלה סמויה מהעין

עידו: העבודות אמנם גדולות, אבל אין בהן דימוי או סצנה שלמה. הן מסמך של תקופה, מחוות שונות בזמנים שונים, מחיקות וחזרות. יש בכל ציור כזה 50 ציורים שנערמו מבין השכבות והן בעצם הסתיימו רק כשההובלה לקחה אותם לתערוכה. הדימויים עלו בצורה אקספרסיבית מבלי להתבונן במשהו מסויים, אנחנו מוקפים בדימויים ובחדשות בכל רגע ורגע ואני פשוט נתתי ליד להוביל ומה שיצא יצא, גם אם בצורה לא אחידה. חלקם נמחקו והועלו מהאוב שוב ושוב, דימויים שפעם העלו בי חיוך של חיים ובשנתיים האחרונה מעלים בעתה.

ילד, אישה בהריון, אינדקס פרימיטיבי לאדם ולאנושות, ובו אלמנטים שעוברים מהמקום המשפחתי לאימה, אימה שמלווה אותנו ותלווה אותנו כנראה כל חיינו, אובדן (גם של הצבע בחיינו) ואיתו בחירה ברישום (או ציור טונאלי) ולא בציור ובצבע. כך אני מתייחס לציורים האלה, כדפי סקיצות, הם לא שלמים אלא מפורקים כמערבולת, עיסה אשר מהווה תיבת הדהוד למציאות שבה אני חי ויוצר, אם בדימוי של אישה בהריון או תינוק, משפחה או קבוצת אנשים ברגעים שונים בחיים – צילום כיתתי ועד לאנשים במעגל וניסיון להחזיק יד אחד לשני.

ומעל הכול מרחף הכלום, חור שחור שממנו עולים וצפים הדימויים. ולמרות שחשבתי שהצבע הכתום הזוהר יהווה סוג של אור, הוא הפך להיות אש געשית – ענני מלחמה. אני חושב לא מעט על הספר ״אלה תולדות״ של אלזה מורנטה, וכמה חשבתי בזמנו שהדמויות בו חיות בהיסטוריה – אנשים שההיסטוריה פגשה אותם. והנה אנחנו, גם אנחנו אנשים בהיסטוריה

חגית: אני חושבת שבכל התערוכות שלך בעבר המבט על אנשים היה רך יותר, רגשי, מתרפק, זיכרונות חמים או איזו קרבה. הפעם – ניכור וסכנה

עידו: סכנה כן, זה מה שמורגש ביום יום.

כצייר ואדם יוצר, הציור וההתבוננות תמיד הובילו אותי לרגש של אהבה וקרבה, אם בציור בנוף או ציור של אדם אהוב, ואם בעיסוק בצילומי משפחה או צילומים אנונימיים שמצאתי ברחוב, עניינו אותי ההפשטה והקרבה לצבע והעשייה של ציור. מלאכת הציור היא פעולה אשר עושה לי טוב ומתמיד מסקרנת אותי כמו ילד, באפשרויות שלה וגם ההצבה שלה לאחר מכן תמיד עניינה אותי.

אם לרוב אני עובד בשקט, במצב מדיטטיבי, נותן לחושים להוביל ולא לרגשות או דברים חיצוניים, אפשר להגיד שהסדרה הזו, גם מהשיחות עם אבי וגם מהתקופה בה הן נעשו הייתה יותר הרגשה של ״להקיא״ את מה שמתחולל בפנים ופחות להתבונן ברוך ולצייר

חגית: מאפיין נוסף אצלך, מאז ומתמיד, הוא חזרתיות, על אותה דמות או אפילו אותה תמונה שוב ושוב ושוב בקנה מידה אחר או בשינויים דקיקים. הפעם יש לי הרגשה שהחזרתיות היא כמו איזה ציור פרימיטיבי – בשחור לבן (הכתום מבליח אבל הוא לא באמת מאיר) כמו ציור בענף מפוחם מהמדורה במערה. ציורים נגד הפחדים מהצללים שבחוץ או ציורים תיעודיים

עידו: אם בעבר הצגתי מאות עבודות, הפעם יש בתערוכה ארבעה ציורים. בדיאלוג המפרה עם אבי השלתי את הקונספט ועבדתי מהבטן. הפעם החזרתיות מתבטאת אחרת – אלו ציורים עם ארכיאולוגיה של תקופה והם ישירים יותר. אציג את העבודות והסקיצות בנפרד, בתערוכה בגלריה של קרן בר גיל שתחשוף את מאחורי הקלעים של הפרויקט

חגית: ואיך משתלבים הצילומים בתערוכה?

עידו: אלה הם דימויים ופרגמנטים שבחרתי, שכולם משנת 1970 והמבט של הצופה העכשווי מקבל פרשנות חדשה עליהם, כי ההתבוננות נטועה בזמן ורגע מסוים. למשל צילום של משפחה מול טנק מ־1970 – במקור זה סוג של צילום ניצחון ובתערוכה הנוכחית הוא מסמן תיירות־מלחמה שהתפתחה אחרי השביעי באוקטובר. אנשים נוסעים לדרום כדי לראות מקרוב את הזוועות.

זהו אקט מורכב, ולמרות שהוא מכיל בו רצון להתקרב לאסון ולהתחבר רגשית, יש בו גם אלמנט קשה ומורכב של מציצנות וקושי לאלו שרוצים לשכוח ולנסות לחזור לסוג של שגרה ולא להפוך, לאתר הנצחה שמוקדש לזוועות של אותו יום ארור

עידו: שקופיות תיירות קלאסיות של משפחה מתחת לפסל, שבעקבות הזמן והמקום עצם הקומפוזיציה שלהן מטלטלת. טפטים של הפרגמנטים שנלקחו ונערכו בקפידה מתוך צילום גדול, וברגע שהשלתי את המקום – הפרט הופך להיות שלי – טומן בתוכו פצצה מתקתקת שמחכה לצופה. העין של הילד המתחבא מאחורי אמו במבט פרוידיאני, או אב וילד נעלם מאחורי קיר בסחנה, הופך להיות רגע הצ׳קוקי מצמית

חגית: אני חושבת שאני מזהה בתערוכה הזו נימת ביקורת על החברה והמנהגים ״הישראליים״, גם ביקורת עצמית?

עידו: האמת, אני לא עבדתי מתוך ביקורת, אלא מהבטן. אין משהו פוליטי בעבודות. יותר מסמך עצוב של תקופה, ובטח שלא התעסקתי בדימויים ספציפיים מהעיתונות. אני הומניסט וגידלו אותי כאדם שמאמין בבני אדם באשר הם. והמצב המורכב בו אנו נמצאים משאיר אותי בעיקר בעצב ובתקווה לימים טובים יותר.

אנחנו מדינה צעירה ומיליטנטית, חברה שגדלה עם מלחמות ושכול ואיתה נולדה מציאות שסועה קשה ומורכבת, ובכך יש לא מעט עצב, חרדה ורגשות מעורבים. במקום בו לא הצלחתי להתבטא במילים הציורים יבטאו במורכבותם את רחשי ליבי. התערוכה מבחינתי היא מראה ותוצאה של יצירה בתקופה מורכבת וקשה, שבה למרות הכול, הרצון ליצור ולפעול היוו עבורי גלגל הצלה

בעבר התעסקתי בדימוי של טראמפ – בעיקר בכהונה הראשונה שלו, כי הופתעתי בזמנו שהוא נבחר. אבל כיום העולם כולו מרגיש לי מסוכן יותר. ממשלות ומנהיגים שמעלים את התחושה שהכאוס והמצב הכואב בו אנו נמצאים עוזר לשליטה שלהם

חגית: ובכל זאת, אתה מהלך בשדה מוקשים. נחזור לשם ״אייג׳נט אורנג׳״ – זו הברקה בכל כך הרבה רמות, ובמובן הכי עצוב: יש פה גם רמז לקשר הגורדי בין ישראל לארצות הברית – שתי ״אומות דמוקרטיות, מערביות ומודרניות״ שהולכות ומאבדות את זה… ביחד ולחוד. היסטוריה של הצלחות מפוקפקות, שמותירות צלקות ותחלואים לדורות

עידו: אלו דברים שאת רואה, ובשבילי זו פרשנות חדשה. את השם הציע חבר טוב בשם יבין – הוא ראה את הציורים בסטודיו והכיר לי את השם ומה שעומד מאחוריו

חגית: יבין מבין 🙂 במקרה זה השם הוא נדבך משמעותי

עידו: נכון. בעבר התעסקתי בדימוי של טראמפ – בעיקר בכהונה הראשונה שלו, כי הופתעתי בזמנו שהוא נבחר. אבל כיום העולם כולו מרגיש לי מסוכן יותר. ממשלות ומנהיגים שפועלים לרוב ממניעים פוליטיים ולא למען שלום או לפחות הסכמים מדיניים, מעלים את התחושה שהכאוס והמצב הכואב בו אנו נמצאים עוזר לשליטה שלהם.

זה לא דבר חדש כמובן, אך מושגי יסוד של דמוקרטיה וחתירה לדיאלוג מתערערות פה וגם בארה״ב והן מביאות רוחות של מלחמה. גם למול פוטין ועוד מקומות בעולם, בעידן שנחשב עידן של ״קדמה״. הדברים מדאיגים, במיוחד שברוב המקומות שאליהם ארה״ב הגיעה ״לעזור״ ועזבה – נשאר רק אסון… מייחל שהתקופה בה אנו חיים תהיה זיכרון רחוק וקפיצה לתקופה טובה יותר – ומנסה לעשות הפרדה בין מפגש אישי בין אדם לאדם לבין הזירה של התקשורת ופייסבוק

חגית: ספר לנו משהו שמח לסיום – על החיים בשנה האחרונה? תוכניות קדימה?

עידו: אחד הדברים הטובים שקרו בתקופה האחרונה זה הסרט החשוב והמציל חיים של זוגתי, ליבי קסל, ששמו ״יצאתי בשש״, שזכה בפרס בדוקאביב האחרון ומוקרן בסינמטקים. אצלי יש כמה פרויקטים שמחכים לצאת לאור בזמן הנכון.

יש פרויקט גדול שאני בעיצומו ששמו ״רקוויאם לדימוי״, והוא משלב צילום אנלוגי ווידאו, למול מוזיקאים מהארץ ובעולם. חזרתי לצייר בצבע בחודש האחרון וחזרתי לצייר בנוף, אחרי שנים, ואלה רגעי חסד עבורי. מתפלל לסיום המלחמה וחזרתם של החטופים במהרה ובתקווה לקצת קצת שקט

---

עידו מרקוס | אייג׳נט אורנג׳
אוצר: אבי לובין
המשכן לאמנות עין חרוד
נעילה: 31.1.26