״אורנה ואלה״: חוויה של טעמים כזיכרונות

כבר אמרתי לא אחת לאחים הימן, פעם לתומר ופעם לברק, שאני מאוד אוהבת את הסרטים שלהם. עד היום ולאורך שנים של צפייה וכתיבה על סרטיהם, אף פעם לא התאכזבתי. את כל אחד מהסרטים אהבתי, לכל דמות נקשרתי והיא המשיכה ללכת איתי ולעורר בי סקרנות ושאלות. זה כשלעצמו השג מדהים ליוצרים למרחקים ארוכים בדוקו, שלפעמים משאירים אותך עם סרט טוב ודמות חמוצה, או עם דמות טובה וסרט שקשה להיקשר אליו.

עם עוד קצת זמן בחיים, הייתי כותבת ספר עיון שלם על ״סרטי האחים הימן״ ויורדת לדקויות, כי נדמה לי שהשניים עלו על תבלין סודי שאיכשהו הופך כל סרט שלהם לאישי ואנושי, כמו חץ שנשלף ומפלח את לב הצופה. אבל כרגע, במסגרת טקסט מוגבל הקף, אחרי חופשה של חודשיים מכתיבת ביקורות, הצפייה בסרט היא תזמון מושלם וקבלת פנים מחממת לב שמזכירה לי למה כיף להיות מבקרת קולנוע.

אורנה ואלה, סרטו החדש של תומר הימן, שסרטיו לרוב אמיצים ולא שגרתיים, הוא סרט סקסי הרבה יותר ממה שנדמה מהפוסטר. ״אורנה ואלה״ היתה מסעדה תל אביבית מיתולוגית, ואפשר לתהות מה מעניין בה או מה שונה בה מכל מסעדה אחרת. אבל הסרט, כך מתגלה במהלך הצפייה, הוא סרט על חברות, מסמך דוקו אישי ופואטי של הבמאי. הוא מזכיר במשהו את ההוויה התחושתית של מרסל פרוסט ועוגיית המדלן – עוגייה שמזכירה לו את ילדותו ומעוררת בו זיכרון נוסטלגי עז.

הימן מצליח להנכיח חוויה של טעמים כזיכרונות – זיכרון של מקום וזיכרון של הוויה אישית. הוא שואל באמצעות הגיבורות שלו, מערכת היחסים שלהן והקפה שביניהן, שאלות טעונות על משמעות החיים בדומה לפרוסט. רק שכאן זה סרט דוקו, והריחות והטעמים הם שפותחים לנו את מגירות הזיכרון וטוענים אותנו בחוויות מהעבר.

האוכל כמעשה אמנות ואהבה מפעיל את הצופה, שמתחיל להתגעגע למשהו ישן בחברה הישראלית. זה אולי הטעם של התמימות, הטעם של שנות ה־90, לפני עידן קפה האינסטנט של ארומה ומסעדות הטעם התפל של אכול ושכח

הסרט נפתח בפסטורליה תל אביבית: ערב השנה האזרחית 2017, מסעדת אורנה ואלה חוגגת 25 שנה בשקשוקי מזלגות, צלחות וכוסות, ובעיקר בליל קולות ורעש של חיים שוקקים. המצלמה מלווה את המראות וצדה צבעים, נוכחות ואנרגיה.

אוכל הוא סימבול לכל כך הרבה דברים, ולכן קשה להתעלם מהרגשות שהוא מעורר בנו כצופים. גם אם צפיתם אינספור פעמים בעגבניה, בסרט היא תיראה אדומה יותר, עסיסית וטעימה יותר. נוכחות המצלמה במטבח כמו שוזרת יצירת תהליכים עמוקים ומחוות קטנות. הדי התבשילים והמראות מצליחים לעורר תחושות של טעם וריח. הפעולות של לישה, חתיכה, מזיגה – הן בעלות קצב וקווי מתאר ברורים – כמו להיות לרגע בחלל של סטודיות לריקוד. אלה מעידה כי כל נגיעה היא מאוד אישית ״הכל נעשה במקום; במה שבה אנחנו חופשיים לחלוטין״.

אלה עוברת בין הסועדים ואומרת שגם כשקוראים לה אורנה, היא עונה. זהו רמז מטרים לסיפור החיים של השתיים שנשזרו זו בזו. שתי אוטוביוגרפיות שכוללות בתוכן גם אובדן (אביה של אלה ובן זוגה של אורנה). הווייב של המקום מתקבע, נע בין שתי נשים, אובדן וזיכרונות משותפים (הטיסה לפריז לטעום ולהבין איך מכינים קרואסון, הרבה לפני שזה נכנס לאופנה) – לא רק כמקום אלא גם כזיכרון עם נגיעות של נוסטלגיה.

שתי מלצריות צעירות יפהפיות שנפגשו אי אז בקפה זליג, ופתחו קפה קטן משלהן, עם שבעה שולחנות, שסביבם חגו עיתונאים, אנשי תיאטרון וטלוויזיה, והפכו לשותפות למשהו גדול בהרבה מבית קפה; ואולי אפילו התחילו את תופעת השינקינאיות. בווייב שהשתיים יצקו למקום יש משהו אמריקאי, חופשי ורומנטי (ברוח ‘The Mamas & Papas – California Dreamin), שמחבר אוכל לתרבות, אוכל לחברות ואוכל לזיכרונות יפים של נעורים.

פרידה מכל המוכר לנו

הסרט מציג לנו פיסות מהיומיום ברצף כרונולוגי, פורש את השגרה כמו פרוסות לחם, קולע אותה כמו חלה או מערבב אותה כמו מרק. בשלב מסוים, כשהסרט על אש קטנה, מופיע בתוכו לפתע הבמאי בדמות בחור צעיר ויפה בשנות העשרים המוקדמות לחייו, שהגיע למלצר במסעדה שכל המלצרים בה גברים, ונשאר בה שש שנים. גם הוא חלק מהזיכרון הבלתי נמנע של המקום.

כשאורנה נזכרת בו, היא אומרת עליו ״התאהבתי״. הוא מתוודה בפניה שהיציאה שלו מהארון קרתה שם, מולה, ליד אחד השולחנות שמכוסים מפה לבנה או במטבח, זה לא משנה. כך או כך, מהצלחת או ישירות מהסיר – זה מבעבע געגועים.

האוכל כמעשה אמנות ואהבה מפעיל את הצופה, שמתחיל להתגעגע למשהו ישן בחברה הישראלית. זה אולי הטעם של התמימות, הטעם של שנות ה־90, לפני עידן קפה האינסטנט של ארומה ומסעדות הטעם התפל של אכול ושכח. לפני שהכל הפך לווירטואלי על תדרים וטוסטוסים, בעידן שבו הכל היה פשוט.

שנה מאוחר יותר, לאחר חגיגות ה־25, המסעדה מתגלית כמקום כואב מלהכיל, או כמו שמתארת את זה אורנה – ״קפה שהכנסנו לתוכו הרבה בעיות״. זה מחזיר אותנו לקופסאות הפלסטיק הריקות מהשוט הפותח את המסעדה. המקום הולך ומתרוקן עד לסופו.

השאלה מתי מקום בלב שלנו נסגר או מתי מערכת יחסים נגמרת, מתגלה בסרטו של הימן כשאלה אמיצה ופתוחה. אורנה מספרת על הפרעות אכילה ושגרה בקפה שליוותה אותה יומיום במשך 26 שנה באופן בלתי נסבל, כשלעומתה אלה רוצה להאכיל את כל העולם בשפע ומוצאת בו בית.

״שנאתי את העסק שנים על גבי שנים, ואני לא שונאת אותו היום״, אומרת אורנה. ההתרה של היפרדות מוצגת כבלתי נמנעת. היא מוצגת כקריעת ים סוף אבל גם כחלק מריפוי. פרידה מכל המוכר לנו, או יותר מזה – פרידה מעצמנו, ממש כדי לפגוש שוב את עצמנו לפני שנהיה מאוחר מדי.

לקראת סופו הסרט מציג פיכחון שמתבטא בפרידה ובסגירת המקום, למרות שגשוגו ולמרות היותו מקום מצליח. וגם פה אורנה ואלה מספקות כמה תובנות מעוררות מחשבה, כמו ההבנה שיש כאב של געגועים, שמתקיים מעצם הידיעה שהדבר כבר תכף איננו, או השאלה הפתוחה – מי הם האנשים שאתה הכי אוהב את עצמך כשאתה לידם.

---

אורנה ואלה
בימוי: תומר הימן
56 דקות; ישראל, 2025
5 כוכבים