כל מה שחשוב ויפה
תומר הימן, אני לא. צילום: איתי רזיאל
תומר הימן, אני לא. צילום: איתי רזיאל

״אני לא״ של תומר הימן: מצלמה מעצבת מציאות

בסרטו החדש מספר הימן את סיפורו של נער שאובחן כלוקה בתסמונת אספרגר ולומד קולנוע. המצלמה שלו, יחד עם המצלמה של הימן, משרטטת בפנינו סיפור מורכב אודות זהות וגורל

״אני לא״ הוא סרט נוסף בשרשרת סרטי המופת הדוקומנטריים של הבמאי תומר הימן. אחרי ההצלחה המסחררת של סרטו הקודם ״יונתן אגסי הציל את חיי״, שקטף פרסים בארץ ובעולם ושבר קופות בארה״ב, עולה הימן מדרגה נוספת והופך לאחד מהבמאים הדוקומנטריים הבולטים והחשובים שפועלים פה. זה קורה הרבה בזכות היכולת שלו לעבוד עם הרגש של גיבוריו וללכת איתם עד הסוף.

הימן מיטיב לספר את סיפור חייהם של דמויות לא שגרתיות, ועבודת הבימוי שלו בלספר את סיפורם הנשכני, מצטיינת בכך שהיא יוצאת דופן כשהיא מטיבה לגעת בשברי חייהם ולא מהסס להשתהות במורכבות ובכאב. לצד הרגישות והאומץ של הימן, הרי ש״אני לא״ מלמד גם על צניעות ועל נאמנות לאמת פנימית של אמן גדול.ה

צילומים: אהוד לוי

המפגש הראשוני שלנו עם אורן לוי, גיבור הסרט, הוא מפגש מעט מתעתע. במבט ראשון, קשה לנו לעמוד על קנקנו ועל הסיפור המרגש שמסתתר מאחוריו. על פניו, מדובר בנער מאומץ שאובחן כלוקה בתסמונת אספרגר, שמתגורר בפנימייה שהיא מרכז שיקום לילדים עם בעיות נפשיות ולומד קולנוע. הוא משחק עם המצלמה בניסיון לגבש סרט גמר, והרבה מהחומרים שצילם משולבים בסרט. האם הוא מודע לעצמו? בהתחלה נדמה שכמו שהוא מרחיק את הקרובים והרוצים בטובתו, כך הוא מרחיק אותנו הצופים. בהמשך זה משרת היטב את הנרטיב, משום שאורן מצליח להוציא אותנו מהתבניות המוכרות של כל מה שהיינו מסוגלים לחשוב עליו.

בתוך הפריים העצמי הדחוס שלו, הוא חש תסכול. הוא מרגיש לא שייך. שאלות הזהות שלו הן טפטפת בלתי נגמרת של כאב

משפחת לוי היא משפחה קטנה ששני ילדיה אומצו בגואטמלה. דבורה ואהוד ניסו לתת להם את מה שחלמו לתת, אלא שהחיים יצרו פלונטרים שקשה לפתוח – ובזמן הסרט הם נפתחים. נדמה שהמשפחה פותחת לא רק את דלת ביתם ואת הצוהר אל ליבם, אלא הרבה מעבר לזה. המשפחה פותחת את אלבום התמונות, הזיכרונות והחוויות שצברו. היא פותחת את הכאב האישי והאינטימי ביותר, הכולל תחושות החמצה ואשמה. האימות הפנימי הזה מצליח לעורר שאלות גדולות יותר כמו שאלות של זהות, קשר הורי ואבחונים, שהרבה פעמים הם התניות חברתיות, שהכניעה להם היא כניעת אל־חזור.

מסע התפכחות

לאורן, שמגיל 7 צורך תרופות מרשם ומגיל 13 מאושפז במחלקות סגורות, יש את כל המטען הנפשי שיכול לערער את הדימוי העצמי. הוא צריך להרים את עצמו מהקרשים, ונדמה שהחיבורים והשליטה על מצלמת הוידאו הם אלה שעשויים לגאול אותו. לא בכדי הוא מכריז ״אני רוצה להיות במאי סרטים״. היכולת לעצב את המציאות באמצעות המצלמה נוכחת לאורך כל הסרט.

אורן גם מרבה לקלל את עצמו ואת הוריו, בייחוד את אביו (״איזה בן זונה האבא הזה״, ״אהוד מניאק״) ונדמה שאינו יכול להעריך באמת את הטובה שעשו לו הוריו המאמצים. בתוך הפריים העצמי הדחוס שלו, הוא חש תסכול. הוא מרגיש לא שייך. שאלות הזהות שלו הן טפטפת בלתי נגמרת של כאב.

צילומים: איתי רזיאל

כך למשל, הוא רוצה לקבל תשובות על השאלות הקלאסיות של ילדים מאומצים, כמו מי הם הוריו ומדוע ויתרו עליו. נוסף על אלה, המראה שלו מעיד על ארץ המוצא שלו. ואם לא די בכך, הרי שגם היותו מאובחן על הספקטרום האוטיסטי, השוהה בפנימייה לילדים מיוחדים הם פרמטרים שמספקים לו הזדמנות נוספת לחוש דחייה. המטען החריג הזה מתפקע בנפשו הסוערת. הסרט שמציע לנו היימן הוא מסע התפכחות, התבגרות, סוג של עימות עצמי עם הפרופיל הלא סטנדרטי.

גם לאחותו של אורן, מיכל, על אף היותה בחורה רגילה – לא קל. ברחוב הישראלי, בשל המראה שלה, חושבים שהיא עובדת זרה. והמראה שלה מעיד על השוני שלה באופן יומיומי. מיכל ניצבת כמו מראה צולבת לתחושותיו של אורן. מול שני הילדים שאימצו, ניצבים הורים סטנדרטים ומסורים שאוהבים את ילדיהם. אוהבים כל כך, שגם ההשפלות והגידופים שהם סובלים מצד אורן מתקבלים בסלחנות.

הימן מזהה מארג של רגשות נפיצים ופורט עליהם כמו על קלידים. הצלילים הם לעיתים רוק כבד ולעיתים מוזיקה קלאסית. גם אם יש רגעי נחמה -אלה רגעי נחמה סוערים והסימפוניה לא מפסיקה לגעוש

אבל גם הם ניצבים בצומת של חשבון נפש. אם במבט לאחור, כזוג צעיר ומלא תקווה, דגלו באידיאל של הורות שתגאל את הילדים שאימצו מגורלם בארץ הנכשלת, הרי שבמבחן המציאות מתגלה ההורות מבחירה כקשוחה ותובענית, כזו שגובה את מחיר השלווה והשקט. ״אני כל הזמן חושבת שגם אנחנו עשינו נזק לאורן״ אומרת דבורה בגילוי לב. ובמקום אחר מודה, ״הגדלנו את הנזקים״. אורן הופך לנער מגודל, שמטיח בהוריו המאמצים את נוכחותו בכל הכוח. ״אני חושבת שלכל הורה יש שאיפה שהילד שלו יהיה מושלם, מתוך ידיעה שזה לא יקרה אף פעם״ אומרת דבורה.

birds

הימן מזהה מארג של רגשות נפיצים ופורט עליהם כמו על קלידים. הצלילים הם לעיתים רוק כבד ולעיתים מוזיקה קלאסית. גם אם יש רגעי נחמה -אלה רגעי נחמה סוערים והסימפוניה לא מפסיקה לגעוש. וכך, כשאורן ומיכל פותחים את תיקי האימוץ שלהם, זה ברור שזה לא ייעצר שם. המסע לגואטמלה פותח ערוץ נוסף של חיפוש אחרי שלוות הנפש, אחרי האישור הפנימי.

המפגש עם אנרקיטה, אמו האמיתית של אורן, ולאחר מכן גם עם אביו שעזב אותה לגדל לבד את ילדיה בעוני גדול – מסב את תשומת ליבנו לשאלה מיהי האמא האמיתית – זו שילדה את הילד או זו שגידלה אותו? מעבר לזה נפתחת שאלה גדולה נוספת וכואבת – האם האספרגר של אורן מושפע חברתית? כלומר, אם היה גדל בגואטמלה בלי שלל האבחונים והתוויות שקיבל, היו הדברים מתפתחים אחרת? האם הוא היה היום במקום נפשי ורגשי אחר? ״אני יכול להיות נורמלי״ אומר אורן למצלמה, ״אבל אני לא״.

היכולת של הימן לשלוט במצלמה גם במצבים מורכבים, לצד היכולת להיכנס לדמות – פנימה והחוצה – היא חד פעמית ויוצרת פורטרט של חידלון שובר לב ומעורר מחשבה. כל זה לצד השאלה שוברת הלב, שמהדהדת לאורך הצפייה במהלך התיעודי: האם הגורל תמיד רץ מהר מאיתנו?


אני לא
בימוי: תומר הימן
ישראל, 2022; 95 דקות
5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden