Ghost of Yōtei: עוד משחק טוב, לא ה־משחק הגדול שציפינו לקבל

בשנת 2020 אולפני סאקר פאנץ׳ (Sucker Punch) פתחו בפני הגיימרים חלון לעולם הסמוראים ההיסטורי במשחק Ghost of Tsushima (״רוח הרפאים של טושימה״). עלילת המשחק, שיצא בלעדית לקונסולת הפלייסטיישן של סוני, מתרחשת ביפן הפיאודלית של שנת 1274 ומספרת את סיפורו של ג׳ין סאקאי, סמוראי מהאי טושימה, שלאחר פלישת המונגולים לארץ השמש העולה, יוצא למסע עקוב מדם לשחרור האי מידם.

הפלישה המונגולית – אירוע אמיתי שנחרט בזיכרון ההיסטורי של היפנים – שימשה כבסיס דרמטי ורקע עוצמתי לסיפורו האישי של ג׳ין. מסמוראי הנאמן לקוד הכבוד, הוא הופך ללוחם גרילה מהוקצע, שנאלץ לשבור מוסכמות ולהשתמש בטכניקות לוחמה שלא תואמות את הערכים שעליהם התחנך.

הדילמה המוסרית והקונפליקטים הפנימיים של ג׳ין, העלילה המרהיבה ומערכת הקרב המלוטשת – הפכו את ״רוח הרפאים של טושימה״ לאחד המשחקים המוערכים והאהובים של השנים האחרונות. ההצלחה האדירה הובילה את האולפן לפתח את משחק ההמשך Ghost of Yōtei – (״רוח הרפאים של יוטאיי״), בניסיון לשחזר את הקסם היפני שמשלב בתוכו דרמה, סיפור עמוק, אסתטיקה מלוטשת וקרבות קטאנה סוחפים.

הרוח של טושימה, הצל של הר יוטאי

עלילת ״רוח הרפאים של יוטאיי״ מתרחשת 329 שנה אחרי אירועי ״רוח הרפאים של טושימה״, באי אזו שבצפון יפן. בסיפור, אנחנו נכנסים לנעליה ולשריונה של אטסו, לוחמת לשעבר ושכירת חרב בהווה – שיוצאת למסע נקמה נגד שישיית יוטאיי (Yotei Six) שרצחו את הוריה בילדותה בהוראתו של לורד סאייטו.

כבר בתחילת המשחק אטסו מתמודדת מול הנחש – אחד מחברי השישייה. היא מצליחה לנצח אותו בדו־קרב, אבל בסיומו היא קורסת בספק אובדן הכרה ספק מוות קליני. כשהיא חוזרת לחיים, תושבי אזו רואים בה דמות על־טבעית ומעניקים לה את הטייטל ״אונריו״ (Onryō) – מונח בפולקלור היפני שמתאר רוח נקמנית שלא מוצאת מנוחה אחרי מוות טראגי או לא צודק.

אטסו כמעט ואינה מתמודדת עם קונפליקטים פנימיים. אין כאן אירוע מכונן מההיסטוריה היפנית, והדמות שלה נבנית סביב מטרה אחת: נקמה, מה שמרדד את הפוטנציאל הדרמטי בסיפור כזה

הכינוי החדש מציג את אטסו באור אחר: לא עוד לוחמת רגילה, אלא ישות שמעלה תחושות של פחד, ומנגד תחושות של הערצה. עם הטייטל החדש והיכולות הקטלניות ששכללה לאורך השנים, היא יוצאת למסע נקמה חסר רחמים נגד יתר חברי השישייה ומשרתיהם. בלי לחשוף מידע חשוב, ככל שהעלילה מתקדמת מתגלים פרטים נוספים מעברה של אטסו, במסע שמושפע באופן ברור מסרטים כמו ״להרוג את ביל״, כולל רשימת מוות מסודרת בדרכה אל השואו־דאון הסופי מול לורד סאייטו.

כאן גם טמונה הבעיה הגדולה של המשחק: בשונה מטושימה שבו ג׳ין סאקאי נאבק לא רק באויביו אלא גם בעצמו ובקוד המוסרי שלו על רקע אירוע היסטורי אמיתי, אטסו כמעט ואינה מתמודדת עם קונפליקטים פנימיים. אין כאן אירוע מכונן מההיסטוריה היפנית, והדמות שלה נבנית סביב מטרה אחת- נקמה – מה שמרדד את הפוטנציאל הדרמטי בסיפור כזה.

מרבית העימותים של אטסו מתנהלים מול אויבים או דמויות אחרות, וגם אלה לא משנים מהותית את התמונה הגדולה והצפויה. גם כשאטסו נתקלת בדמויות מפתח לאורך המסע, האינטראקציה מסתיימת מבלי להותיר חותם אמיתי על הסיפור הגדול. התוצאה היא סיפור נקמה מוכר ושטוח יחסית, כזה שמפתחי המשחק היו יכולים להעמיק ולבסס הרבה יותר.

מערכת הקרב של ״רוח הרפאים של יוטאיי״ נשענת על זו של טושימה, אבל מנגד נהנית גם מתוספות מרעננות לצד הקטאנה האהובה והמוכרת. במהלך המסע שלה, אטסו פוגשת מאסטרים שונים המלמדים אותה טכניקות שונות: לחימה עם שתי חרבות, שליטה אבסולוטית בחנית היארי וטיפול מסור בקוסאריגאמה – נשק יפני מסורתי המשלב מגל ושרשרת. הגיוון הזה מייצר סגנונות לחימה שונים ומספק חוויית קרב דינמית יותר, שמשלבת בתוכה מספר יכולות תגובה של השחקן, וורסטיליות כמעט אינסופית.

מעבר לכך, אחד החידושים הבולטים הוא האפשרות לפתח קשר מנטלי עם זאבים מקומיים, שהופכים לאחים לנשק. ככל שהקשר בין הזאבים לאטסו מתהדק, מתגברת התרומה שלהם בשדה הקרב ובמיוחד בדו־קרב המסורתי. החידוש הזה מעניק לאטסו יתרון ברור שמוסיף עוצמה ואסטרטגיה קרבית מהנה.

הבסיס נשאר מוכר: הקרבות זורמים ומהנים, גם אם לא פורצי דרך. פרט חדש שמוסיף גיוון והנאה הוא האפשרות לאסוף כלי נשק מהקרקע כמו חרבות וחניתות, ולהשליך אותם לעבר אויבים. בנוסף, המשחק מציע מערכת כלכלית חדשה: כסף שנצבר ממשימות שונות, לכידת פושעים או הימורים, משמש לשדרוג נשקים ולרכישת מפות מצוירות מהקרטוגרף המקומי. מפות אלה חושפות אזורים נסתרים על המפה הגדולה של אזו, המלאים במשאבים והפתעות נוספות, ומזמינות לטייל ולחקור עוד מהעולם הפתוח והיפהפה של המשחק.

קולנוע יפני בלחיצת כפתור

אולפני סאקר פאנץ׳ נשארים נאמנים לרוח המשחק המקורית ושומרים על הסטנדרט הגבוה שהציבו. ״רוח הרפאים של יוטאיי״ מרגיש כמו סרט קולנוע יפני לכל דבר – ומוד ה״קורוסאווה״ בעל הפילטר הקולנועי המגורען והמונוכרומטי שקרוי על שמו של הבמאי היפני האהוב, רק מחזק את התחושה.

אני לא משתמש בו בשל העדפות ויזואליות, אבל הפופולריות שלו מצדיקה את שובו לתפריט. מעבר לכך, הסאונד מצוין, השוטים מלוטשים אחד אחד, והפסקול נשמע כאילו נשלף מסרט יפני קלאסי והותאם לעולם משחקי הווידאו בחוויה אור־קולית שמסוגלת לסחוף את השחקן ללילה ארוך של משחק.

לצד החוזקות, יש גם בחירות עיצוב פחות מוצלחות. הסמן במפה, לדוגמה, צבוע בלבן. זה היה אחלה אלמלא המפה עצמה לא הייתה בהירה. זה אולי נראה פרט שולי, אבל במשחק מוקפד כל כך, הבחירה הזו צורמת ומרגישה כמו פספוס גרפי מעצבן. לא פעם מצאתי את עצמי מזיז את הסמן לאזורים כהים רק כדי לוודא שהוא באמת קיים – חיסרון קטן, אבל בולט על רקע חוויה מלוטשת כל כך. סמן בצד, המשחק רץ באופן חלק וללא באגים משמעותיים שמאפילים על הסטנדרט הגבוה.

״רוח הרפאים של יוטאיי״ מרגיש יותר כמו ספין־אוף מכמו משחק המשך אמיתי, אבל זה לא בהכרח דבר רע. יש מצב שאם העלילה הייתה קשורה באופן הדוק יותר לאירועי טושימה, הייתה נוצרת תחושה דרמטית ובעלת משקל גדול ואפקטיבי בהרבה. ועדיין, גם בתצורתו הנוכחית – קשה שלא ליהנות ממנו. ברמה הבסיסית הוא מספק משחקיות ממכרת שמחזיקה לאורך זמן, וזה מה שחשוב.

עם זאת, התחושה היא שעם עוד קצת זמן חשיבה והקפדה יתרה, סאקר פאנץ׳ היו יכולים להעניק למעריצי טושימה הרבה יותר. אטסו עצמה היא דמות חזקה וראויה, שמייצגת נוכחות פמיניסטית חשובה בעולם הגיימינג, אבל הסטטיות שלה בתסריט גנרי ושבלוני גורמת ליוטאיי להרגיש כמו עוד משחק טוב – ולא כמו ה־משחק הגדול שציפינו לקבל.

בסופו של דבר ״רוח הרפאים של יוטאיי״ מוכיח שסאקר פאנץ׳ יודעים לייצר חוויה מהנה ונאמנה למקור, אבל הוא מזכיר גם עד כמה גבוה הרף שהציב ״רוח הרפאים של טושימה״ וכמה קשה לעמוד בו.

---

Ghost of Yōtei
אולפני Sucker Punch
4.5 כוכבים