פסטיבל קצה: התבגרות, התפכחות, זעקה, בשלושה סרטים
פסטיבל הקולנוע ״קצה״ חוזר השנה במהדורתו הרביעית, ויתקיים בין 16 ל־21 בנובמבר בבית תמי, בשיתוף עיריית תל אביב־יפו. מתוך שלל היצירות הישראליות שיוקרנו בו, בחרתי בשלושה סרטים מצוינים, שונים זה מזה, שבכל זאת יש משהו שמחבר ביניהם: הכמיהה העמוקה, הנואשת אפילו, למצוא מקום בעולם.
בין אם מדובר בנער מהגר שמנסה להשתלב בחברה חדשה ולמצוא בה את זהותו; ביוצר תיעודי שמחפש תקווה ומתינות במציאות פוליטית שהולכת ומקצינה; או באדם שנאבק למצוא מעט שקט בעולם שלא מפסיק להרעיש. שלוש יצירות שעוסקות, כל אחת בדרכה, בקושי למצוא את מקומך במציאות שלא תמיד מאפשרת לך להיות מי שאתה, או לחיות כפי שהיית רוצה.
אני שומע הכל | שחר ארפוב
ישראל, 10 דקות
את ״אני שומע הכל״ של שחר ארפוב קל לי, אישית, מאוד לאהוב. כמוני, גיבור הסרט, ארפוב עצמו, סובל ממיסופוניה ומחוסר ויסות חושי שמשפיעים עמוקות על חייו, על יחסיו עם אחרים ועל המרחב שבו הוא מסוגל להתקיים – עד כדי כך שהם מכתיבים אפילו החלטות משמעותיות כמו היכן לגור. אולם מלבד ההזדהות האישית, מדובר בסרט אנימציה תיעודי שיודע לקחת חוויה פנימית ולהפוך אותה לאימרסיבית, כזו שמצליחה להמחיש נהדר את הקושי באמצעות סינרגיה חכמה בין האנימציה לעיצוב הקול.
כשהוא מגלה את שמה של התופעה, אומר הגיבור: נותרתי עם ההגדרה אבל בלי פתרון, וממשיך לנסות לחיות את חייו – רוצה לומר, לחיות אותם בשקט. הוא מנסה טיפולים, פונה לאנשי מקצוע, ונמלט אפילו לירוחם. אבל הרעשים, כמנהגם, רודפים אחריו לכל מקום. לעיסות, נקישות של כלי אוכל, טרקטורים וקידוחים. קשה לנהל חיים תקינים כאשר גם טפטוף של מים מסוגל להציף את המוח ואת התודעה. אפילו כדי להירדם הוא זקוק לרעש לבן, שיחסום את שאר הצלילים ויספק מעין מסך הגנה אקוסטי.
אבל ההישג הגדול של הסרט טמון באופן שבו ארפוב מעניק לרעש ולחוויה הפנימית ביטוי חזותי. ככל שהצלילים מתגברים, ונהיים אלימים, עוינים ממש, גם הדמות המצוירת מתחילה להתעוות. הקווים משתנים, הגוף מאבד את צורתו, והאנימציה מעניקה ביטוי פיזי למתקפה החושית שמתחוללת בתודעתו של הגיבור.
אני שומע הכול. אנימציה: שחר ארפוב
ויש כאן גם היפוך מעניין של יחסי הכוחות בין השמיעה לראייה באומנויות המסך. לא פעם מתייחסים לדימוי הוויזואלי כאל מרכז החוויה, ולפסקול כאל סוכן משני שנועד לשרת אותו. כאן, דווקא הצלילים מכתיבים את מה שמתרחש על המסך. הדימוי החזותי מגיב לצליל, משתנה ומתעוות בגללו.
במובן הזה, ארפוב מצליח להפוך את מה שבדרך כלל נשאר בלתי נראה, או לפחות זוכה לפחות תשומת לב, לנראה מאוד, למוקד החוויה. ובתוך כך, הוא מראה איך זה לחיות כאשר יש מפלצת בחייך – וקוראים לה רעש.
אחרי ספירת הקולות | אמנון הלברסברג
ישראל, 29 דקות
בפינת הסרט האקטואלי כל כך שזה כואב (ומרגיז) נמצא ״אחרי ספירת הקולות״, הדוקו הנהדר של אמנון הלברסברג. מצד שני, בפרספקטיבה ישראלית, אני כבר לא זוכר שנה שבה סרט כזה לא היה אקטואלי.
הסרט יצא לדרך בעקבות תוצאות הבחירות של 2022. הלברסברג, במאי צעיר חמוש במצלמה, מנסה להבין לאן המדינה הזאת הולכת מבחינה פוליטית. הוא מתחיל בין היתר לעקוב אחר שי גליק, מנכ״ל ארגון ״בצלמו״, ואחר פעילותו נגד ביטויים וקולות שאינם לרוחו. במקביל, הלברסברג מתמודד עם תהיות קיומיות משלו על מצב המדינה, על האפשרות לעזוב אותה ועל התקווה שעוד אפשר לשנות משהו.
אחרי ספירת הקולות. צילומים: אמנון הלברסברג
ככל שפעילותו של גליק נמשכת, והמציאות הישראלית הולכת ומקצינה מבעד לעדשה, כך גם התקווה הזאת מתחילה להתפורר. בין המרחב הציבורי לפרטי, בין המצלמה לאובייקט התיעוד, הסרט הופך בהדרגה גם לתיעוד של משבר אישי – של אדם שמתקשה לזהות את המדינה שבה גדל, ותוהה אם עוד נותר לו מקום בה.
התוצאה היא תמונת מראה אבסורדית, שלעיתים נדמה כי נשלפה מתוך מערכון סאטירי מופרע. אלא שהאנשים אמיתיים, האירועים מתרחשים במציאות והבדיחה, אם אפשר לקרוא לה ככה, היא על חשבוננו. אבוי.
באופן אירוני משהו, בתוך כל הטירוף הזה דווקא נוצר דיאלוג מסוים בין השקפות עולם מנוגדות. התחלה טובה, אולם זהו גם דיאלוג שממחיש בעיקר עד כמה קשה לגשר על הפערים, וכמה מעט מקום נותר לאמצע המתון. הכול נדמה כמעט כעניין של שחור ולבן, של להישאר או לעזוב, להילחם או לוותר. כמעט כאילו המצלמה מנסה למצוא את אזורי הביניים, אבל שוב ושוב נתקלת בקצוות. וככל שהסרט מתקדם, מתחת להומור ולאבסורד נחשפת בהדרגה תמונה עגומה ומדאיגה של חברה שאיבדה את הצפון; חברה שבה אנשים שחולקים את אותה הארץ, את אותה ההיסטוריה ולעיתים אפילו את אותו הגורל, מתקשים יותר ויותר למצוא ביניהם שפה משותפת.
רומא | לב ברודינסקי
ישראל, 22 דקות
״רומא״ של לב ברודינסקי הוא דיוקן קולנועי רגיש ואינטימי העוסק בבדידות, בהגירה ובצורך האנושי בשייכות ובזהות. במרכזו רומא (איתן איוון אלכסנדרוב), נער בן 16 שהגיע לישראל מאוקראינה בעקבות המלחמה, ומתגורר עם אביו (ולדימיר פרידמן) בדירה קטנה.
בין השניים מתגלעים מתחים וחיכוכים, המבטאים פער בין־דורי מוכר, שמקבל בהקשר של ההגירה משמעות כואבת במיוחד. האב שקוע בהישרדות קיומית גרידא, ומתקשה להבין את הפער שבין הצרכים הבסיסיים הללו לבין משאלת הנפש של בנו: להיות חלק, להרגיש שייך – במילים אחרות, להפסיק להיות ה״אחר״. החיפוש הזה אחר שייכות כרוך גם בשאלת היהדות ובמשמעותה עבור רומא. אב ובן שחיים באותו בית, אבל כל אחד מהם רואה בצורה אחרת את משמעות המילה ״בית״.
רומא. צילומים: עודד אשכנזי
ברודינסקי מתאר ביד אמן ובאיפוק את תחושת הזרות של מי שנאלץ להתחיל מחדש במקום שבו הוא מתקשה להרגיש שייך. הוא עושה זאת בדלות מילים, ומאפשר לתמונה, למבטים ולשתיקות לדבר ולשקף את הניכור. תחושה זו נוכחת הן במרחב, הן ביחסים בין הדמויות, והן במתח שבין עולמו הפנימי של רומא לבין ניסיונותיו להשתלב בסביבתו החדשה. ביטוי אסתטי ופסיכולוגי לכך אפשר למצוא במוטיב המראה, שבה רומא מנהל עם עצמו דיאלוג ללא מילים, בניסיון להבין מי הוא ועד כמה רחוק הוא מוכן ללכת כדי למצוא את מקומו.
מלבד הבימוי, הסרט עשוי לעילא, החל במשחק המדויק של אלכסנדרוב ופרידמן ובהופעת האורח הקצרה והמצוינת של שי אביבי, דרך הצילום הנהדר של עודד אשכנזי, וכלה בעריכה המיומנת של יעל פרלוב ונועה דולברג־אלתר. התוצאה היא יצירה שקטה אך עוצמתית, שמצליחה לנסח בתמונות את כל מה שגיבוריה מתקשים כל כך לומר במילים.
פסטיבל הקולנוע ״קצה״
בית תמי, תל אביב
16-21.11
