קולות מהחזית: סיפורי נשים מהמלחמה מסופרים באמצעות יצירות אמנות

המלחמה, הזיכרון והאמנות ייפגשו בתערוכה ״נשים מספרות מלחמה: קולות מהחזית״ שתפתח בסוף החודש בקיבוץ דורות; ובה אירועים יקבלו ביטוי חזותי דרך עדויות של נשים מהחזית ומהעורף שפעלו ב־7 באוקטובר. דרך עבודות של תשע אמניות, התערוכה מתעדת את חוויותיהן של הנשים שנלחמו, טיפלו בפצועים, עמדו מול אובדן וגבורה; ובאמצעות האמנות הן מבקשת לשמר את קולן כחלק מהזיכרון ההיסטורי של האירועים.

את התערוכה יזמו נשות עמותת עדן, שמתמחה בטיפול בטראומה בנערות ובנשים, ופועלת מזה כשלושה עשורים בעוטף עזה. היא מציגה רשת הקשרים מילולית־חזותית העוסקת בוויזואליזציה לקולות, לריחות ולתחושות משדה הקרב. נשים שאחזו בנשק, שליטפו בכפות ידיהן החומלות את הפצועים והמתים; נשים שחוו תופת ופעלו בעוז ובגבורה בחזית ובעורף.

לאחר ה־7 באוקטובר, העמותה הקימה את מיזם העדויות ״נשים מספרות מלחמה״, שבמסגרתו תועדו עד כה קולותיהן של כ־80 נשים מהחזית ומהעורף. ״ההיסטוריה נכתבת ברגעים אלו ממש, ועלינו להבטיח שקולן של הנשים יישמע וייזכר לעד״, אומרת אוצרת התערוכה נורית טל־טנא, ומעידה שרבות מהתערוכות שאותן אצרה – עוסקות בהיבטים חברתיים, מתוך אמונה בכוחה של האמנות לעורר מודעות, שינוי והשפעה.

״בתערוכה יוצגו עבודות של עשר אמניות שיצרו יצירות הנוגעות בממד המגדרי והפמיניסטי, החברתי־לאומי והאישי, תוך התבוננות בציר הזמן ההיסטורי כאירוע מכונן. העדויות של הלוחמות היוו מקור השראה ליצירות שמציגות בין השאר דימוי של האישה הלוחמת, של הזהות המגדרית מול האתוס הצבאי, של פוסט־טראומה נשית, של פגיעוּת, של כוח ושל עדות כריפוי״.

80 נשים מסרו עדות במיזם, ביניהן, לדוגמה, שיר ארגמן, שבשירותה הצבאי היתה בכלל מכ״ית טירונים, ובמילואים צוותה ללוגיסטיקה של פיקוד העורף. ב־7 באוקטובר נקראה למילואים והוגדרה כמפקדת יחידת נהגים, שתפקידם היה איסוף גופות מהשטח. ״הייתי בכל הקיבוצים בכל המקומות הכי קשים. ראיתי את הכל. ירדתי לשטח וסחבתי בידיים״, היא מספרת.

נורית טל־טנא: העדויות של הלוחמות היוו מקור השראה ליצירות שמציגות דימוי של האישה הלוחמת, של הזהות המגדרית מול האתוס הצבאי, של פוסט־טראומה נשית, של פגיעוּת, של כוח ושל עדות כריפוי

האמנית יעל סרלין, ששכלה את בנה יוסף חיים צבי ז״ל במהלך מלחמת חרבות ברזל, תציג את העבודה ״האורגת, עצי חיים וחוטי זהב״. בעבודה יצרה נול עשוי מעמודי עץ מחוטבים שהם ״עצי החיים״, שהיו מחוברים לספר תורה משנת 1939. על עמודי העץ נחרט ונכתב שספר התורה הוא לזכרו של ילד שנספה.

העמודים נושאי הזיכרון המקודש, משמשים עבור סרלין כנול, שבו היא טווה וכורכת חוטי זהב – במקום שבו נגלל בעבר ספר התורה. ״הנול הוא חלק מסדרה שבה יוצרת סרלין נולים משובשים מחפצים שהיא מוצאת. דרכם היא טווה סיפורים ועדויות חיים, ושבה אל מסורת של אימהות עמלניות של נשים במשפחתה״, מסבירה טל־טנא.

החיבור בין עדויות הלוחמות לעבודת האמנות מגיע בזכות הטוויה והאריגה שתופסים מקום מרכזי ביצירתן ובמלאכתן של נשים לאורך ההיסטוריה. הטווה היא נושאת העדות, וביכולתה להשפיע ולשנות את פני המציאות. עבור סרלין, הלוחמות ועדויותיהן הן כטוות בחוטי זהב סיפורי קרבות, קורבנות, כאב, חמלה, גבורה ועוז.

סרלין תציג גם עבודת וידאו בשם ״דמעות״, שצילמה בנגב המערבי בשנת 2015, והוצגה בגלריה בארי בשנת 2016 כחלק ממיצב שבנתה עשור אחרי ההתנתקות. כעת, העבודה מקבלת פרשנות חדשה – בהתייחסות לעדויות הלוחמות. המראות הקשים שראו עיניהן נמחקו מהנוף, אבל נצרבו לנצח בנפשן. מה שנותר זו עדותן לספר את שהיה. פעולת המחיקה וטשטוש שדה הראיה בעבודה חוזרת ונשנית – הצבע השחור וטיפות הגשם מטשטשים עקבות ועדויות, ומתערבבים זה בזה כדמעות.

״היה חשוב לי ללטף את השקיות וללחוש – אתה גיבור ישראל״, אומרת בעדותה הלוחמת מיטל פלדמן, רנטגנאית ואם לשלושה שנקראה ב־10 באוקטובר, להצטרף ליחידה לזיהוי חללים. היא לא היססה, למרות שמעולם לא ביצעה משימה כזו לפני כן. בעדותה היא משתפת את שעבר עליה בימים הראשונים: הריח שלא עוזב אותה, ההתמודדות הבלתי פוסקת עם המוות והצורך האנושי לראות, לגעת וללחוש מילים אחרונות.

האמנית דלית פרוטר תציג בתערוכה את ״כן אמא אני כבר שעתיים בצומת״ – עבודת שמן על פשתן. עבודותיה של פרוטר מבוססות על עדות וצילום, ומביאות לידי ביטוי את תחושותיה המורכבות כאם ללוחמת שמשרתת במילואים – ועודנה בחזית. הציור נוצר בטכניקה של ריאליזם מוקפד, אבל כזה שהותיר לפרוטר ביטוי לבחירות אישיות בתוך המציאות הציורית. מופיע בו דיוקן בתה הלוחמת, לבושה במדים וקסדה לראשה, ופניה מישירות מבט החלטי לצופה – עדות לוחמת ממקור ראשון.

הלוחמת ד״ר ב׳ היא רופאה צבאית, שבמהלך המלחמה היתה גם רופאה בגדוד שתמרן בעזה. במהלך הקרבות הייתה ב׳ צמודה למג״ד שנהרג בקרב. היא הייתה נוכחת במספר אירועי פצועים והרוגים בעזה, ביניהם גם אירוע שבו נהרגו תשעה חיילים. בעדותה היא מספרת מה המשמעות עבורה להיות אישה רופאה בגדוד ולהתמודד עם אירועים כאלה. ״זה השאיר בי חותם לנצח״, היא אומרת בעדותה.

התערוכה לא מסתפקת בהצגת אמנות עכשווית, אלא מציבה מראה לחברה הישראלית ברגע מכריע בתולדותיה. כך נבנה זיכרון קולקטיבי שבו הנשים הלוחמות הן חלק בלתי נפרד מהנרטיב ההיסטורי, והאמנות הופכת לכלי של תיעוד, עיבוד וריפוי

האמנית לימור קליין טיבולי גרה במועצה אזורית אשכול, ולדבריה חוותה שנים רבות של אירועים ביטחוניים, עוד לפני טבח ה־7 באוקטובר. העיסוק שלה באמנות היה תמיד מקושר למקום הגיאוגרפי שבו גדלה ולתחושה של חיים על הגבול.

קליין טיבולי תציג יצירה שנוצרה בעקבות עדותה של אחת הלוחמות: ההתמודדות עם ריבוי הסימפטומים של פוסט־טראומה, השילוב בין התוקפנות והזעם בעקבות תגובת קרב, וגם הסיפור של לפני ה־7 באוקטובר.
במרכז העבודה פאצ׳ים רקומים, שמזכירם בצורתם תגי יחידות צה״ליות שנטענים במשמעות אחרת לגמרי. בעוד שתגי הצבא נועדו לאחד ולהחליף את הפרט לכלל – כל פאץ׳ ביצירה הוא חד פעמי ונושא איתו סיפור אישי ועדות.

באמצעות פעולות הרקמה מבטאת קליין טיבולי אינטימיות רגשית. ״אני מבקשת להמיר שפה צבאית קשיחה לסימן של רגישות, זיכרון וריפוי. הפאצ׳ים הופכים להיות עדויות קטנות, שברי זהות, תזכורות לפצע וגם ליכולת לשקם״. הפאצ׳ים מתחברים למזרונים שמסודרים במבנה של מדרגה, שבאמצעותה נוצר כמו שטח כינוס של חיילים ועליהם משפטים מתוך עדותה החיילת הלוחמת. חלק מהמשפטים רקומים וחלקם מודבקים בחוט; ולצידם תלוי מעיל צבאי עטור גם הוא בפאצ׳ים, שנושא את כובד המשמעות.

המזרון מסמל גוף נוכח, פגיע ומטופל, והמעיל מסמל גם הוא גוף, זהות ותהליך של טיפול. העבודה כולה עוסקת בפער שבין אחידות לחוסר אחידות, בין קולקטיבי לאישי, בין סמלי כוח לבין שפת טיפול וחמלה. כך נוצר מרחב שבו עדות פוסט־טראומטית יכולה להפוך למקום של חוסן ותמיכה, לחיבור בין גוף ונפש.

הלוחמת גל אברהם שימשה כמחלצת ביחידת החילוץ הארצית. בימים אחרי ה־7 באוקטובר הוקפצה לבארי, שם פעלה בסריקת הבתים. מאז השתתפה בפעולות חילוץ בעת נפילות טילים, וגם במבצע ״עם כלביא״ בתור מחלצת.״ אני אישה נמוכה״, היא מעידה על עצמה בעדות. ״הגובה שלי הוא 1.50 מטרים, ולכן אני מצליחה להשתחל למקומות שגדולים ממני לא מצליחים״.

הצלמת אליסיה שחף תציג בתערוכה את העבודה ״שוות״ – צילום סטודיו שנוצר בהשראת עדותן של לוחמות. הוא עוסק בדרך שבה הן תופסות את עצמן בהיבט המגדרי המורכב – הן בהקשר לציפיותיהן האישיות מעצמן, והן בהקשר לקבלת נוכחותן מצד חברי הפלוגה הגברית שבה פעלו.

הצילום עוסק במורכבות הזו – התמוססות ציפיות סטראוטיפיות חברתיות. במרכז הצילום מופיעה אישה צעירה יושבת על כיסא במחוות גוף ״גברית״, לבושה בשמלה פרחונית ״נשית״, עוטה שכפ״ץ ונועלת נעליים צבאיות.

התערוכה ״נשים מספרות מלחמה: קולות מהחזית״, מסכמת טל טנא, לא מסתפקת בהצגת אמנות עכשווית, אלא מציבה מראה לחברה הישראלית ברגע מכריע בתולדותיה. היא מעניקה במה לנשים שפעלו בגבורה ובחמלה בלב האירועים הקשים של ה־7 באוקטובר ואחריהם; ומזכירה שלצד הדיווחים והמסמכים הרשמיים – יש צורך לשמר גם את הקול האישי, הרגיש והחווייתי.

״כך נבנה זיכרון קולקטיבי שבו הנשים הלוחמות​ הן חלק בלתי נפרד מהנרטיב ההיסטורי, והאמנות הופכת לכלי של תיעוד, עיבוד וריפוי״.

---

נשים מספרות מלחמה: קולות מהחזית
אוצרת: נורית טל־טנא
עדן 51, קיבוץ דורות
פתיחה: 31.10; נעילה: 30.4
משתתפות: אורלי טרבלוסקי, אליסיה שחף, דלית פרוטר, יעל סרלין, ליאור שטיינר, לימור צרפתי מקס, לימור קליין טיבולי, מרב סודאי, נועה פיין