נורית טל־טנא: אמא ילדה אותי לחיים ואני ילדתי אותה אל מותה, באותו מקום

חגית: בוקר טוב נורית, מה שלומך, ימים לא פשוטים מתחברים עם פרויקט לא פשוט שלך: התערוכה שנפתחת הערב בגלריה מנשר לאמנות ״אמא לא באמת מתה״ – תערוכה קבוצתית שאצרת

נורית: אמת… אני ״פריבילגית״ של שנת אבל שהסתיימה לא מזמן. מה לי להלין על מותה של אם בת 86 מוות טבעי, מוות מבורך, ללא כאב ופחד, למול המוות של אלו הרעננים, הפרחים היפים ביותר שלנו, והגוססים המשוועים ללחם ולמים בעזה, ולחטופינו היקרים, המשוועים להיחלץ לאורה של השמש. ועדיין, החיים הפרטים מתערבבים ומתקיימים וממשיכים בתוך ובמקביל לדמעות המשותפות

חגית: אי אפשר לבטל כאב בכאב. ואפשר לשער שתהליך אבל בתקופה כל כך ירודה ומדכאת הוא קשה שבעתיים. את בחרת להתייחס למות אימך כנקודת מוצא למסע פילוסופי, רעיוני ואמנותי. אולי תסבירי קודם כל את השם האניגמטי?

נורית: הפרויקט שלי לבש צורה של תערוכה וספר המתלווה לה (בהוצאת פרדס) ״אמא לא באמת מתה – שנת אבל״ – אני עוסקת בפרטי, בביוגרפי, אלא שהסיפור הוא לא רק אישי – כאבי הוא כאבם של אחרים. התערוכה והספר עוסקים בפרֵידה מאם ובתהליכי האבל. האלמנטים המשותפים נוגעים בתוואי היתמות, הכאב, הגעגוע, הבדידות והמציאות החדשה, הבלתי ניתנת לייצוג במלוא עוצמתה. האובדן הטבעי־הפיזי וזה הרגשי שאינו מתכלה, הוא חוויה טבעית ובו זמנית טראומטית ומטלטלת.

בהקשר לכאב הזה הפרטי מישהי אמרה לי ברוך, מתוך רצון לנחם – ״אל תבכי על אמך שזכתה למות באופן יפה כל כך, תבכי על המדינה, על החיילים שלנו״, כאילו בעיניה דמעותיי אינן קבילות לזמן זה, זמן מלחמה. הן קבילות באשר לחיילים, למות המדינה, למות הנרצחים החפים מפשע – הילדים, הנערים והנערות, הקשישים, אלו הנאנסות בעזה, משפחות יקרות שנקרעו, שביתם נחרב.

בעוד שבעיניי, הכאב עליהם מתערבב עם כאבי הקרוב הפרטי על אמי היקרה – שגידלה אותי ואת אחי לבד. לוחמת אמיתית הייתה, עגונה עשרים שנה. והנה היא הלכה. הסיפור הפרטי טעון כתמיד בחוויה האנושית בקולקטיבי ובאוניברסלי

חגית: תיארת את הפרידה מאמך בשעות חייה האחרונות בבית החולים: ״אמי האהובה ילדה אותי בבית חולים השרון ב-4 באוקטובר 1974. באותו בית חולים ממש, ב-26 בדצמבר 2023, ילדתי אני את אמי לעולם הבא״.

זה תיאור מאוד חזק של הקשר הסימביוטי בין אם לבת, שמשתנה לאורך שלבי החיים (והמוות). אני מוצאת בזה התייחסות גם אל הכאב הפיזי שנלווה לאבל – שהוא פחות מדובר, מאובחן ומטופל

נורית: בתערוכה יש ציור גדול ממדים של הדס לוי שנקרא ״פחד מוות״. בציור נמצאת אמה של הדס וסמוך אליה שקנאי ויד. יד המוות. על פי האגדות, החסידה היא שמביאה את התינוק לעולם וכאן מופיע בעל כנף אחר הלוקח במעופו את האדם הלאה לעולמות אחרים

בתהליך המורכב והמתמשך של אובדן האם יש ערעור של תפיסת המציאות. ההוויה של יתמות ושלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה (מודל קובלר רוס), בנוסף לעיסוק בפירוק הבית של אמא ובפרידה מחפציה; עיסוק במשמעות החיים והמוות; בהשפעת זיכרונות העבר; בהכרה בקיומנו המעגלי ובמוות כמנוע להתפתחות והגשמה

חגית: איזו התפתחות והגשמה מצאת?

נורית: בחיפוש אחר סימנים לנוכחותה של אמי בעולם שאחרי לכתה, בבחינת אפשרות להמשיך את הקשר בממדים אחרים – זה בדיוק המקום שבו ״אמא לא באמת מתה״, מבחינות מסוימות היא איתי תמיד, מעבר לווילון. את הספר כתבתי במקטעים במהלך השנה, והוא מחולק ל־12 ירחי אבל, (מלווה ביצירות וקוד QR שמוביל לסרטונים).

הרגשתי צורך לשתף ורק מאוחר יותר התוודעתי לספרו של רולאן בארת ״יומן אבל״, שם בין השאר הוא כותב: ״היא לא מתה, היא פשוט הלכה״. וזה בדיוק זה מבחינתי. יש קושי בקבלת העובדה המוגמרת של מות האם, מבחינתי היא העולם והיא המאורות המאירים את הרקיע. בלעדיה, מי אני והכיצד זה העולם עודנו כן ומי אני כעת?

אחת העבודות שתוצג היא עבודה שלי – 12 צילומים של שולחן השבעה בבית אמי לאורך חודשי השנה: קערה שנותרו בה תפוח ושתי קלמנטינות לצד תמונת אמי ואלבומים על מפה רקומה. בכל פעם שהגעתי לבית צילמתי את הפירות המרקיבים. הצילום והכתיבה נבעו מצורך פנימי בהתמודדות. תהליך עמוק של הכרה במותה. בזמן הצילום החוזר ונשנה מדי חודש לא חשבתי ליצור מכך יצירה, כמו גם לגבי הכתיבה. אני לא סופרת ולא אמנית

חגית: בטקסט התערוכה את מתייחסת למיתוסים של פרידה והתבגרות, של קשר סימביוטי פסיכולוגי ומצטטת מקורות מאוד מגוונים – מ״במבי״ של וולט דיסני ועד ארווין יאלום. תסבירי את קו המחשבה

נורית: הפסיכולוג ארווין יאלום, כותב בספרו ״אמא ומשמעות החיים״: ״אני סופר, ואמא לא יכולה לקרוא, ובכל זאת אני פונה אליה, בחיפוש אחר משמעות חיי״. זו בדיוק אחת הנקודות המרכזיות שאני מתייחסת אליהן בין היתר ה״ויטה נובה״ האפשרות של צמיחה מחדש שלי.

יומן האבל של התיאורטיקן רולאן בארת תיעד את געגועיו לאמו במשך שנתיים שלאחר פטירתה. אביו נפטר במלחמת העולם הראשונה, כשנה לאחר לידתו. רולאן, כילד יחיד לאמו, היה ביחסי קרבה עם אמו לאורך חייו, ואף חי בדירתה בשנותיה האחרונות בפריז, עד מותה ממחלה בשנת 1977. באחד מקטעי היומן הוא כותב: ״8 באוקטובר, 1978 – אשר למוות, המוות של אמא העניק לי את הוודאות (שעד היום הייתה מופשטת) שכל בני האדם הם בני תמותה – שלעולם לא תהיה אפליה בעניין – והוודאות בדבר ההכרח למות על פי ההיגיון הזה הרגיעה אותי״.

איילה בוגרת למודת קרבות חיים אני, ואף על פי כן, היעלמות אמי מכה בי ומערערת את זהותי ואת יציבות הקרקע שתחתיי, בנבכי הנפש והרחם. אובדן האחיזה בה מצמיח ומכתיר גם אותי כיורשת היער

חגית: ואת מתייחסת באותה רצינות ל״במבי״ – שהוא באמת מוצר תרבות שהפך לאייקון של אובדן אכזרי של האם והכורח להתבגר

נורית: הסרט יצא בשנת 1942, והסצנה של ״מות האם״ היא נקודת שיא מכריעה בעלילה. אמא ובמבי בורחים, ירייה מהדהדת, ובמבי נותר לבדו בעולם שנדם. אייל מופיע לפניו ומודיע לו רשמית: ״אמא שלך כבר לא יכולה להיות איתך״. האנימציה התמימה משרתת את אימת החרדה הארכיטיפית: נטישה, איבוד ומות האם. דמותו של במבי עוברת תהליך רגשי ומטפורי, הכרה בכאב שבלתי ניתן לתיקון ומסע גדילה.

איילה בוגרת למודת קרבות חיים אני, ואף על פי כן, היעלמות אמי מכה בי ומערערת את זהותי ואת יציבות הקרקע שתחתיי, בנבכי הנפש והרחם. אובדן האחיזה בה מצמיח ומכתיר גם אותי כיורשת היער

חגית: עכשיו שתיארת את המעבר מההיבט האישי לרעיוני, ספרי על התערוכה – מה חיפשת (ומצאת) ואיזה אמניות ואמנים בחרת להשתתף בתערוכה?

נורית: בחירת האמנים הייתה במובן מסוים מאד אינטואיטיבית. היצירות בתערוכה ובספר מתפקדות כמענה מהדהד למילולי, והן אוגדו כרב־שיח, לטובת הנרטיב האוצרותי שלי. מעין הקצנה של גישת ״האוצר היוצר״ לכדי ״האוצר כמרכז״. העבודות הן בחזקת ״רדי מייד אוצרותי״ – הן מוצגות בפרשנות הנרטיבית האישית שלי, ועל כך תודתי לאמנים.

מבחינה זו הפרויקט הוא המשך לצורת העבודה שלי בעבר, שאני משלבת יצירות של אמנים ואמניות שונים לטובת ״תזה״ אוטוביוגרפית. התערוכה ״אי־מהות – דיכאון אחרי לידה״ (2011) והתערוכה ״האיש בחליפה החומה – A tale to tell״ (2021) על אודות אלימות מינית – שתיהן נבעו מעולמי האישי ופרשנותי הסובייקטיבית, דרך עבודותיהם של אמניות ואמנים

חגית: ספרי על העבודות שקיבצת לתערוכה, ואיך הן מספרות את הסיפור. אני מכירה את העבודה של גליה גור זאב, שיצרה פרויקט פואטי ומרגש בתיעוד של פינוי דירת ההורים. נדמה לי שראיתי את התערוכה שלה לפני כעשור (אולי אפילו באותה גלריה). אבל לא כל העבודות בתערוכה באות מעיסוק בפרידה ואבל – לא של אילת כרמי, ולא של ערן שקין, לדוגמה

נורית: ממש לא כולן. הפרשנות היא שלי. יש בתערוכה נימים דקים של הקשרים: עבודתו של ליאב מזרחי מתכתבת עם יצירתו של הצייר האמריקאי ג׳יימס מקניל ויסלר, ציור שמן מ־1871 ״סידור באפור ובשחור: אמו של האמן״, שברבות השנים הפכה לסמל בתרבות. בשנת 1934 הונפק בול דואר עם היצירה ונכתב ״לזכר ולכבוד אימהות אמריקה״. ליאב עושה לסצנה הזו אדיפטציה משלו בשחור לבן, האם הזקנה מופיעה בכד מלא גרעינים, ומחוץ לכד פרח היביסקוס נבול. שמא מדובר בכד אפר או מערת קבורה?

שרון רז מצלם שרידי מבנים ומעניק להם מבט אוהב, סוג של יחס אישי למבנים נטושים, מתפוררים, מבנים שיש בם נשמה, כי גרו בהם אנשים ויש שם סיפורים, אהבות, פרידות, שמחות ועצב… וכעת הם נותרו יתומים מבעליהם.

שרון תושב פתח תקוה, והיה לי חשוב שיציג מבנים מתפוררים המיועדים להריסה או שבתהליך הריסה מהעיר, שמקבילים להתפוררות המבנה של בית אמי ולהתפוררות הגוף של אמא. האדריכלות של התקופה כמעט זהה, החצרות, המרפסות התריסים. ובכל אחד עולמות וחיים שלמים ששכנו בהם ונעלמו, והנה עוד רגע בניין חדש יצמח במקומם.

ערן שקין מציג סדרת עבודות (חלקן מוצגות לראשונה) שמאוד התרגשתי כשראיתי אותן. ומה ראו עיניי? ארון קבורה במרכז הקומפוזיציה, סביבו הילת אור לבנה, בחלל מלכותי כחול. מריחות צבע רחבות וסיבוביות – צמרמורת. (המקור לציור, לדברי ערן הוא משהו שונה לגמרי).

האמנית הצעירה אירה פרוחורובה מציגה מזרון גדול שמרחף תלוי סמוך לתקרה, כאילו עולה לו השמיימה, ומיצב שנקרא ״המקום שבו את מצאת״ – מעין כלוב עשוי מתריסי פרספקס שקופים, שמפריד בין החוץ לפנים ובין מה שמתאפשר לראות ולחוש ומה שמעבר.

חגית: אבל הוא תהליך מאוד פרטי ואישי מצד אחד, שאנחנו כנראה אף פעם לא מגיעים אליו מוכנים באמת. ומצד שני זה מצב / אירוע אוניברסלי. איש לא חומק ממנו. את חושבת שמצאת דרך ייחודית ״לטפל״ בנושא?

נורית: עבורי כמובן שכן, כי מות אמי ייחודי וחד פעמי. האם זה משמעותי עבור אחרים? אני מקווה שהדברים יעניקו נחמה, שיתוף, תהליך משמעותי גם עבור אחרים

חגית: עכשיו לאחר השנה וכשהספר והתערוכה מגיעים למימוש – את מרגישה יותר ״שלמה״ ומוכנה להפרד? יש לך תובנות שהפתיעו אותך?

נורית: יש לי תובנה אחת שמהדהדת אצלי חזק ״אמא לא באמת מתה״

---

אמא לא באמת מתה
אוצרת: נורית טל־טנא
משתתפים: איילת כרמי, אירה פרוחורובה, גליה גור זאב, הדס לוי, הדר גד, ליאב מזרחי, ערן שקין, שרון רז
גלריה מנשר לאמנות
פתיחה: 21.8. נעילה: 4.10