דן אלון: כל סיפור ״דורש״ משהו אחר. לפעמים פרפורמנס, לפעמים מיצב, לפעמים ציורים או רישומים

ענבל: הי דן, מה שלומך?

דן: הי ענבל, אני בסדר. מה שלומך?

ענבל: אנחנו מדברים יום לפני שחרור החטופים, וסוף־סוף האופק מתחיל להתבהר בתוך כל החשכה שעוטפת אותנו

דן: בהחלט. קשה להאמין שאנחנו לפני שינוי כל כך גדול ומשמעותי

ענבל: בתוך ההתרגשות של הימים האלה קשה לחשוב על משהו אחר, ובכל זאת ננסה 🙂 הוצאת לאחרונה את הספר ״מאמרים גרפיים: קומיקס אקדמי בשני חלקים״. ספר עליו קצת

דן: הספר יצא לאור בחודש יולי, ויש בו שני מאמרים אקדמיים שכתבתי במסגרת התואר השני באמנות באוניברסיטת חיפה. אלו טקסטים שכתבתי והם משולבים עם קומיקס כחלק מהמאמר. כלומר, הקומיקס לא מאייר חלק מהטקסט אלא הוא הטקסט עצמו. הפרופורציות הן בערך 30% קומיקס במאמר הראשון וכמעט 50% במאמר השני. המאמרים אינם קשורים בנושא, אבל הם קשורים בפורמט, ושניהם נוצרו בשנה שעברה

ענבל: לכתיבה אקדמית יש דרישות מאוד נוקשות, איך זה עובד ביחד?

דן: קודם כל זו אכן סוגיה, למרות שיש לזה קצת תקדימים בעולם, אבל לא המון. בכל אחד מהם יש פרופורציה אחרת לקומיקס – יש גם עבודת דוקטורט לדוגמה שהיא כל כולה קומיקס.

צריך לעמוד בדרישות כמה שאפשר – ביבליוגרפיה, מבנה, מחקר מבוסס, מקורות מידע וכולי. כל אחד המאמרים דרש שיטת עבודה אחרת, שעוד אצטרך לשכלל בהמשך. זה גם דורש פתיחות מהמלווים האקדמיים, אז במובן הזה זה טוב שזה נעשה בפקולטה לאמנות (שנקראת בית הספר לאמנויות, תרבות ופרשנות), כי ניתנה שם לגיטימציה לשלב אמנות יחד עם כתיבה אקדמית

ענבל: מה נושא המאמרים?

דן: במאמר הראשון כתבתי על אירועים בהיסטוריה של עם ישראל (זנות של יהודיות במאה ה־20, לפני מלחמת העולם הראשונה, בארגנטינה), ושם הקומיקס מתאר מקרי בוחן שאין להם תיעוד חזותי והיה צריך להמציא, ולכן זה גם מתיישב עם המידע האקדמי מחקרי היסטורי הקיים אבל גם נותן לי חירות פרשנית כיוצר.

במאמר השני כתבתי על HSP, תסמונת רגישות חושית מוגברת, אדם רגיש מאד, ושם הקומיקס הוא יותר אישי, סיפורים בגוף ראשון

ענבל: שני נושאים שבאמת מאוד רחוקים זה מזה – האחד כאן ועכשיו, והשני שם ואז. מה הוביל אותך להוציא את שניהם כספר אחד?

דן: קודם כל בהקשר של פתיחת השיחה שלנו, טראומות זה משהו שאנחנו חווים כל הזמן, והן מלוות אותנו בשיח בישראל כל הזמן. כך שנכון שמדובר בשני נושאים שונים אבל יש להם קשר נחבא של עיסוק בטראומה – במאמר השני זה אישי, יותר בהקשר של קשיים ביום־יום הישראלי, קשיים בהתמודדות עם התרבות הישראלית, ההתקפה החושית הישראלית.

במאמר הראשון, זה בהיסטוריה של היהודי הנודד, זה שחיפש את עצמו. ואם לקשור למציאות אז זה קצת עצוב שכל פעם הסיבוב הזה של לחפש את עצמך ואז לגלות שאתה ״נכנס בקיר״, כמו לופ בלתי נגמר שלא ברור אם הוא מתחיל במסגור ובשיח או שהשיח הוא תוצר של איזו אפיגנטיקה שממשיכה איתנו כל הזמן, עצוב שהסיבוב הזה חוזר על עצמו שוב ושוב.

באופן קונקרטי, הייתה שאלה בדרך אם לקשור אותם יחד. היה לי חשוב בגלל הפורמט והחידוש בו, שיקראו את שניהם. אני לא דיסציפלינרי כאמן ולכן זה בסדר שגם הכתיבה תהיה אינטרדיסציפלינרית

ענבל: זו שאלה מעניינת, האם לראות את הספר כספר – משהו שקונים וקוראים כי יש בו תוכן שמעניין אותך, או מעין ״תערוכה״ – משהו שאמן בוחר לשים ביחד, והוא לאו דווקא נרטיבי

דן: אני חושב שבגלל כמות הטקסט והדרישה לקריאה, המחשבה הראשונה היא ספר. כלומר, גם קומיקס הוא דימוי חזותי שיכול לעבוד בתערוכה, כשלעצמו ובפני עצמו, אך כמוצר לרוב הוא מגיע כספר.

בכל מקרה השאלות האלו זה מה שתמיד משמח אותי, ואני תמיד מעדיף לראות את הפרויקטים שאני עושה גם כפרומים, כלומר, אמנם זה ספר, אבל הוא מהדהד פרויקטים שלי שהם יותר תערוכה, או פרויקטים שלי שהם יותר פרפורמנס, או מיצב, וכו׳. בספר עצמו יש קטע מעבר בין הפרקים, שהוא תיעוד של תערוכה

באיזה גוף יותר אפקטיבי לי לכתוב

ענבל: עד עכשיו יצא לי להכיר את הספרים שלך, תוכל לספר על פרויקטים אחרים?

דן: בדרך כלל אני מספר סיפור כזה או אחר בפרויקטים, לפחות זה מה שעשיתי עד עכשיו. לפעמים זה ממש סיפור עם התחלה אמצע וסוף, ולפעמים זה מקטע של נרטיב. ואז כל סיפור ״דורש״ משהו אחר. לפעמים פרפורמנס, לפעמים מיצב עם ציורי קיר או רדי מייד, לפעמים ציורים או רישומים.

לדוגמה, בפרויקט קודם מ־2022, שהצגתי בגלריה PF בקורטיבה בברזיל (ואצר שגיא רפאל) בדיתי סיפור מחקרי על חיפוש של ״דוד של אמא שלי״ בברזיל (מישהו שבאמת היה קיים), כשתוצאת המחקר היא מיצב שיש בו ציורים, עבודת סאונד, מכתבים/טקסטים ארכיונים ועיתונאיים, וילונות וצביעת הקיר. אני מאד אוהב להביא סיפור שלם לחלל, כשהצופות/ים הולכים לאורך הסיפור מההתחלה עד הסוף, ובכל פעם מגלים פרט נוסף.

זה סיפור רצח, שבו הדוד ״נרצח״, ומגלים שהוא היה זמרת דראג שנרצח על ידי בן הזוג שלו, שוטר מוכר כרוצח משנות ה־60 בברזיל. העבודה שלי תמיד מתבססת על מחקר של פרטים אמיתיים, ואז סביבה נוצר סיפור עם כמות משמעותית של בדיה.

בפרויקט ישן יותר מ־2012 בדיתי דמות של דיקטטור צבעוני שנראה קצת מן פידל קסטרו כזה, ואיתו עשיתי פעולות פרפורמטיביות מכל מיני סוגים במשך שנתיים. ואז ב־2014 הצגתי עבודת לייב־ארט שאצרה קרני ברזילי, שבה הדיקטטור היה גם סוהר וגם אסיר, השוהה במשך שבוע בצינוק שבניתי בגלריה (משונע, שהייתה בהרצל־סלמה).

אפשר היה לראות אותו כל הזמן והיה לו״ז קשוח, ומצחיק, ומפחיד ולא הוצאתי מילה כל השבוע, רק כתבתי מכתבים ואנשים חשבו שירדתי מהפסים. זו עבודה שהסיפור שלה מתהווה על המקום, וגם עוסקת בבנייה של סצנה, בנייה של דמות ורקע, וגם בנושאים תרבותיים כמו גבריות, אלימות ועוד

ענבל: נשמע שאתה מרחיב את האופן שבו קומיקס מספר סיפור לכיוונים חדשים

דן: אני גם עושה קומיקס, גם מושפע מקומיקס, וגם מכניס לקומיקס אלמנטים מאמנויות אחרות – כמו LIVE ART (או פרפורמנס שזה מושג שאני קצת פחות מרגיש שמתאר אותי), מיצב, סאונד/מוזיקה או ציור. כלומר גם נכנס אליו ובודק מה אפשר לעשות אתו אבל גם מוציא ממנו אלמנטים ומכניס אותם לדימויים מסוג אחר

ענבל: באופן טבעי נדמה לי, התחברתי יותר לחלק האישי יותר של הספר שעוסק ב־HSP, גם כי הוא מאוד אישי וחשוף, וגם כי הוא נוגע לי ולבני משפחתי

דן: קודם כל תודה. לא מעט אנשים אמרו לי שהחלק השני הפעיל אותי ונגע להם, אני חושב שזה משהו שעובר עם הכתיבה בגוף ראשון. ככל שכותבים יותר אני חושב שמבינים גם ״באיזה גוף יותר אפקטיבי לי לכתוב״, כמו שצייר/ת לומדים שעדיף להם טושים על פני גואש, או שמן על פני אקריליק, או קו עבה לעומת קו דק. אז הגוף הראשון אצלי נוגע ללב אצל אנשים, אלו הפידבקים שאני מקבל בדרך כלל. אני לא יודע למה, את צריכה לשאול אותם 🙂

את מציינת שזה משהו שהתחברת אליו אישית וגם בגלל בני משפחה. אבל את חושבת שזה בגלל שזה ״מסופר אישית״, ולא ״אוביקטיבית״?

ענבל: כבר קראתי על הנושא של רגישות יתר, אבל האופן שבו סיפרת את זה העביר את החוויה והפך אותה לנגישה יותר, וגם אסף לי כמה דברים שאני חווה לתמונה אחת

דן: אני תמיד שמח כשזה נוגע. זה אחד הדברים שקיוויתי שיקרו – שזה ייתן קול למי שהוא HSP, או מכיר מישהו/מישהי כאלו, וגם שזה ימסגר את זה בעבור אחרים שרואים מישהו ולא מבינים מדוע הוא מתנהג בצורה מסוימת

ענבל: מהסיבה הזו הצטערתי שזה לא יצא כספר נפרד – התוכן שלו חשוב, אבל הוא פחות נגיש עם המאמר שלפניו

דן: אני מבין

ענבל: באופן כללי הספרים שלך נראים לי ברובם מאוד אישיים ונוגעים בצדדים לא פשוטים של הקיום

דן: נכון. בדרך כלל בקומיקסים שלי (ולא רק, גם בתערוכות ציור או סאונד או LIVE ART), אני מספר סיפור שמתקשר לחיים שלי. אמרתי את זה בהזדמנות אחרת שבקומיקסים שלי אני משתמש בעצמי ובקרובים אליי (כאמור גם באמנות אחרת שהיא לא קומיקס), כי זה גם קצת נראה לי ״שמותר לי״, כלומר אני מדבר בשם עצמי ולא בשם אנשים אחרים שאני מנכס, וגם כי זה קצת כמו בסרטים עם ״נון־אקטורס״, או בסרטים שבהם הבמאי עובד שוב ושוב עם אותם שחקנים.

אני מרגיש, אפרופו ה־HSP והמאמר על הזנות, שצריך לתת קול לדברים הקשים. גם כי הומור מסייע לעכל, וגם כי הכי קל להדחיק, וחשוב לא להדחיק

ענבל: זנות לצד מחלות לא נעימות מופיעים גם בספרים אחרים שכתבת, שהם הרבה פעמים מאוד ״לפנים״. אתה מרגיש צורך גם לזעזע?

דן: אני לא יודע אם לזעזע זו מוטיבציה. אני חושב שיש בבחירות האלו משהו אותנטי שאני לא תופס כמזעזע, אלא כחריף. כלומר, לדוגמה מעולם אחר, אני אוהב אוכל עם הרבה תבלינים או חמוץ, לדוגמה. היום אני יודע שזה גם קשור ל־HSP, כלומר, אמנות מבחינתי צריכה לבוא עם קיק, כדי לא לבזבז את הזמן ליוצר או לצופה. אבל זעזוע זה כנראה יחסי. אני לא מנסה ״סתם לזעזע״

ענבל: אני יכולה לראות למה אתה מתכוון, למרות שעבורי זה לפעמים קצת יותר מדי

דן: מצטער! מקווה שמצאת גם נחמה בטקסטים

ענבל: הטקסטים מעניינים, מצוירים יפה, מצחיקים וגם כואבים

דן: בעיקר קיוויתי שאנשים גם יחוו חוויה אסתטית ורגשית מלאה, וגם יוכלו אולי ללמוד משהו או להצטרף לחוויית הגילוי והלמידה שלי, אבל בצורה שהיא חסרת רחמים עצמיים, ובעצם היא לא רק עלי. כלומר גם מה שדיברנו קודם כל הגוף הראשון, המטרה בסוף היא לדבר על משהו שקרוב אליי כי יש לי את ״הסמכות לעשות את זה״, אבל לדבר על משהו רחב יותר

ענבל: מה מוביל את הבחירה בצבעים עזים בספר?

דן: אני באמת רואה ככה את הצבעים, אז זה בעצם כמו לראות דברים קצת כמוני, כנראה

ענבל: מצד שני יש לך ספרים שצוירו בקו שחור, שזה אולי הכי רחוק מהצבעוניות של הספר הזה

דן: נכון. בשלב מסוים ניסיתי לנקות צבעים כי הרגשתי שזה גם יותר מדי בשבילי העזות הצבעונית. אבל לפני כמה שנים כשחזרתי לצבע הרגשתי יותר מחובר לעצמי. ועכשיו התערוכה שאני עובד עליה היא שוב בשחור לבן מתוך ניסיון לאחד בין זמנים – העבר ההווה והעתיד.

זה גם עניין של מה מתאים לסיפור. כלומר לפעמים היו דברים שאווירה אקספרסיוניסטית או פילם־נוארית התאימה להם יותר. ולפעמים אני מעדיף לקרקע את הסיפור בזמן מסוים והצבעוניות מתקשרת את זה. כי היא רובד אינפורמטיבי חשוב. הטקסט והסיפור צריכים ״להתאים״ במקרים האלו

ענבל: איך מצליחים להוציא ספר במציאות שלנו?

דן: קודם כל באמת היה לא קל נפשית להתעסק עם החומרים, מצד שני זה גם קצת הציל אותי ומסגר לי את העבודה. אני מהאמנים שנאלם קולם ב־7.10. לפני זה ציירתי הרבה עבודות פוליטיות, ובשנתיים האחרונות לא ממש הצלחתי לתפקד (אבל העבודה על הספר התחילה קצת לפני המלחמה ולכן הצלחתי איכשהו להמשיך בה עד להשלמה). למזלי גם בגלל שהכתיבה נעשתה במסגרת אקדמית היה דדליין ועמדתי בו.

היו לא מעט אנשים שהצליחו לגרום לזה לקרות – מרקוס זילבר, שרון פוליאקין וטליה הופמן מאוניברסיטת חיפה (ורועי רוזן שהנחה את התערוכה שמוזכרת בספר), והוצאת ברחש שהוציאה את הספר. וגם האוניברסיטה ושנקר (שם אני מרצה) סייעו בתמיכה של עיצוב והדפסת הספר. אז כשיש גורמים אחרים להיות מחויב אליהם, זה מסייע להוציא את הספר גם כשאין כוחות נפשיים או יכולת ליצור

ענבל: מה עוד בתוכניות? על מה אתה עובד עכשיו?

דן: כרגע אני עובד על תערוכה רב־תחומית שמבוססת על מספר סיפורים שעוסקים בטראומות ואפיגנטיקה. בתערוכה ככל הנראה יהיו קצת רדי מייד, ועבודות סאונד ומסמכים, לצד סדרה גדולה של ציורים בדיו בשחור לבן על נייר. יתכן שגם מהפרויקט הזה יצא ספר ואני מתכנן לעשות פרויקט נוסף בהמשך לספר ״מאמרים גרפיים״, על נושאים אחרים

ענבל: נשמע מסקרן, אני מחכה לראות. תודה על השיחה 😊

דן: תודה לך. שיבואו כבר ימים טובים!