בחזרה לעתיד // גדעון לוין

מי שעוקב אחר צילומי בתים במגזיני העיצוב והלייפסטייל, יכול היה להיתקל כבר לפני עשר שנים בשמו של גדעון לוין, או בשם שתחתיו הוא פועל – 181 מעלות. את האהבה לצילום פיתח לוין, בוגר המחלקה לצילום בבצלאל, כבר בשירותו הצבאי – נושא שליווה אותו בעולם האמנות שבו הוא מקפיד לפעול במקביל לצילומי האדריכלות.

״180 מעלות היא הזווית הרצויה לעין בשביל לתפוס חלל או מרחב מסוים בצורה אופטימלית״, סיפר לוין לפורטפוליו ב־2015. ״המעלה הנוספת היא השפה שלי, הניקיון שאני מאמין בו והסימטריה שמאפיינת אותי בצילומים גם באדריכלות וגם באמנות. יש משהו בצילומים רגועים, שקטים ולא מתלהבים, שגורמים לצילום להיות יותר חזק, וזאת השפה שאני מנסה לייצר ולהבדיל את עצמי משאר צלמי האדריכלות״.

מה ההבדל מבחינתך בין לצלם אמנות לבין לצלם אדריכלות?

״מבחינתי המשמעת היא אותה משמעת צילומית, כלומר הצילום שאני מתעסק בו גם באמנות וגם באדריכלות הוא בקצב מאוד נמוך – אני יכול המון זמן לסדר, לחשוב ולארגן, ואז רק ללחוץ. זה סוג צילום שהוא מאוד שונה נגיד מאופנה או מצילום עיתונות… 

״הקצב שונה: ההתבוננות והדיוק, מה אני מצלם ומה אני רוצה מזה, דומים מאוד. בגלל זה אני חושב שבחרתי לצלם אדריכלות, בגלל המשמעת הזאת וקצב הצילום, שדומה לסגנון שלי באמנות. עוד דבר זה הדברים הסטאטיים שאני מתחבר אליהם, שמופיעים בשני העולמות האלה.

״ההבדל היחיד בין התחומים הוא שבאמנות אני מחליט במאה אחוז מה אני רוצה להגיד, ואיזה סוג רגש אני רוצה להציג לעיני הצופה, לעומת אדריכלות שזה קו יותר טכני שבא לתאר את האדריכל. אני חושב שיש איזון טוב בין האמנות שלי לבין הצילום האדריכלי, כי לשבת כל היום ולחשוב על האמנות שלך זה גם יכול להיות כבד״.

״בשנת 2015 הייתי בשלב בניית העסק שלי בתחום צילום אדריכלות, ובמקביל פיתוח הנושאים האמנותיים שמעניינים אותי בצילום״, הוא מספר כעת. ״שני הזרועות האלה תמיד צריכים לפעול אצלי במקביל, ואני רואה את הפירות שלהם עכשיו למרות שלא תמיד היה קל, וכמו לכולם היו עליות וירידות וביניהן הרבה מלחמות שהשפיעו. אבל בכללי הייתי כל הזמן במגמת עליה כי הבנתי שצריך להיות ממוקד לאורך המון שנים בשביל שזה יצליח, וצדקתי בזה״. 

פאסט פורוורד

״נקודת הציון הכי חשובה שאני יכול להגיד על עצמי, היא שאני הרבה יותר בטוח בעצמי כאמן וכצלם אדריכלות. ההחלטות שאני מקבל כיוצר וכצלם אדירכלות נובעות מזה שיש לי כבר בראש את ארכיון החומרים והסביבות שאני יודע איך הכי טוב להעביר אותם בתמונה, בניגוד לעבר שהייתה לי מחשבה בראש לצלם משהו, אבל כשהייתי מגיע לשטח הייתי מתאכזב כי הדו־ממד של הצילום היה משטיח לי את הדימוי.

״היום אני כבר יודע ברוב המצבים מה ייראה טוב ומה יהיה בזבוז זמן מוחלט ואפשר להתקדם. זה פער אדיר כי זה חוסך המון זמן והופך אותך למקצוען ותכליתי. גם כשאני הולך לצלם את החומרים האישיים שלי רוב הזמן אני חוזר בלי כלום או אולי פריים אחד, וזה מספיק לי כי הוא הכי מדוייק למה שחשבתי להוציא מהיום הזה. אני עדיין מתמיד לייצר וליצור לעצמי ימים קבועים שבהם אני ממוקד באמנות שלי, וגם אם יש לי מצב רוח או לא אני פועל ויוצר וחייב תמיד לשמור על שגרת אימון למוח שלא יתנוון״.

״בשנתיים וחצי האחרונות, בשילוב המלחמה, עברתי גם משבר אישי קשה בתוך המשפחה שלי והרגשתי שאני חייב לצייר, ופשוט כל יום ישבתי וציירתי את הוויזואליות של המלחמה. זה נתן לי כח ושקט נפשי, והיום אפשר להגיד שזה ממש הציל אותי, הציור. ויצאה מזה גם תערוכה שמרגשת אותי במיוחד, תערוכת הציור הראשונה שלי ששמה ״יונה שחורה״ בציור, שנפתחה ב־15.11 בקיבוץ לוחמי הגטאות באוצרות אלינה פסול.

״אני מרגיש שבשנתיים האחרונות בכלל באתי לידי ביטוי עם עצמי בצורה יותר מדויקת בציור ולא בצילום. התהליכים המהירים שציירתי גרמו לי להבין ששם, לעומת הצילום, אני יכול להתבטא מהר וכמה שיותר מהר יותר מוציא ממני הרגש״.

10 שנים אחרי

״כל כך הרבה דברים משתנים בעולם: המלחמות, הבינה מלאכותית, וריבוי הדימויים בכלל שנוצר בעולם. וקל מאוד להתבלבל, אז אני בעיקר מנסה לעשות מה שהבטן שלי אומרת לעשות, שזה תמיד ! נכון. אם אנחנו עדייין מתרגשים ממה שאנחנו עושים ומתרגלים אותו אז אין סיבה לא להמשיך. 

״חשוב לי לא להכנס למערבולות טכנולוגיות, ומצד שני לא להיות שקוע בעצמי יותר מדי ולא להרדם אבל כן להמשיך להתרגש ממה שאני עושה; לא להקשיב לאף אחד חוץ מעצמי, להיות נאמן לעצמי ולאמנות שלי גם אם יש מלא הפרעות מהצד. האמנות היא חלק מהיום־יום שלי וחשוב לי לבטא את עצמי, ואם אני אבטא את עצמי כמו שאני חושב אז אני מקווה שירגישו את זה :)״.

בעוד 10 שנים

״בשורה התחתונה אם אני מסתכל על האופי והמהות שלי, באמנות שלי מה שאני מעניין אותי זה אנשים. אני מתבונן המון באנשים ואוהב אנשים ואוהב את האינטראקציה איתם. לכן גם בזמן האחרון התחלתי לימודים בתחום הפרסונולוגיה, שזה בניית פרופיל על בן אדם על פי תנועות הגוף שלו והמבנה הפיזי שלו. זה תחום שמרתק אותי במיוחד ואני לומד ממנו המון על בני אדם – שהם לא שונים מחיות בטבע.

״אם יש נקודה שהכי מרתקת אותי זה לעשות סרטי דוקו על אנשים שקופים שכביכול ״לא מעניינים״ אף אחד, אבל גם להם יש סיפור חיים פשוט ומעניין, וכמובן להמשיך במה שאני עושה היום כי אני אוהב מאוד את הציור ואת הצילום, ואהבות אצלי נשארות לכל החיים  – אני לא מחליף אותן.

״אשמח אפילו לצרף סרט שעשיתי לפני המלחמה באוקראינה עם ההורים שלי, ולמרות שלא נעשה בצורה מסודרת אלה פשוט מהבטן, אבל עדיין ריגש אותי העשיה״. 

אולי יעניין אותנו גם

״אני בתקופה שאני מתכנס בתוך עצמי ולא בא לי על השראות יותר מידי, לפעמיים זה רק מפריע, אז אני בעיקר צופה בתוכן ברוסית ובעיקר ברוק רוסי שמאוד משפיע עלי; שורה תחתונה מוסיקה! 

״אני מצרף לינק להופעה חיה מעכשיו של להקת kino שהסולן שלה היה ויקטור צוי. הוא נהרג בתאונת דרכים בשנת 1990, זה היה שוק מוחלט לעולם המוסיקה. מאז הלהקה מופיעה בלעדיו כשהקול שלו ברקע, זה הרכב שמאוד מרגש אותי, אפילו יש לי קעקוע שלהם שעשיתי. עברתי עם ההרכב הזה המון המון מצבי רוח בשנים האחרונות, הוא היה שם איתי באוזניות באוטו ובבית, ואני מודה לו על זה.

״סרט דוקו נוסף שמאוד ריגש אותי והביא לי הרבה חומר למחשבה הוא ״בעל החלומות״ על חייו של יוסף שילוח: דמות מרתקת, נאמנה לעצמה, ויש לי אליו המון כבוד״.

---

גדעון לוין | יונה שחורה
אוצרת: אלינה פסול
גלריה קיבוץ לוחמי הגטאות
נעילה: 27.12