המשמעת היא אותה משמעת צילומית, גם באמנות וגם באדריכלות

מי שקצת עוקב אחר צילומי הבתים במגזיני העיצוב והלייפסטייל בשנים האחרונות, ודאי נתקל בשמו של גדעון לוין, או את השם שתחתיו הוא פועל – 181 מעלות. את האהבה לצילום פיתח לוין, בוגר המחלקה לצילום בבצלאל, כבר בשירותו הצבאי – נושא שמלווה אותו עד היום בעולם האמנות שבו הוא מקפיד לפעול במקביל לצילומי האדריכלות.

הוא מאמין שכימיה אישית עם האדריכל היא אחד הדברים הכי חשובים במקצוע, ומחכה לרגע שבו מעצבים יפסיקו לשים חפצים בכל מקום כדי שלא יהיה ריק.

הי גדעון, מה שלומך?

הי יובל, מה נשמע? בדיוק שולח לך דימויים נוספים

Yuval:

אצלי לא רע בכלל, מתכונן לעונת תערוכות הבוגרים. מה שנקרא, הזמן הזה של השנה… זוכר?

בטח זוכר… לא מזמן הייתי בתוך זה, ארוע מרגש

תזכיר לי מתי סיימת

2012

זה הכל? איכשהו היה לי נדמה שזה היה קודם…

שלוש שנים, אבל הספקתי הרבה… אני משתדל לא לנוח!

ספר בכמה מילים מה עשית מאז שסיימת את בצלאל. ואולי גם קצת קודם

אוקי. כבר בזמן הלימודים בבצלאל בשנה א׳ הבנתי שצריך להתניע כמה שיותר מהר, אחרת אשאר במקום, אז התחלתי לעבוד בצילום בכל דבר שרק בא לי ליד, בלי לחשוב אם אני אוהב את זה או לא, רק בשביל לטעום מכל העולמות. מיד אחרי שסיימנו ניסיתי לקדם את פרויקט הגמר שלי – 21 22 23 – שמתעסק בחוויה הצבאית הקרבית שלי כלוחם.

הייתה לי תערוכת יחיד באוסטריה – וינה, וגם באותה שנה זכיתי להיות האמן המבטיח של כלכליסט, מה שמאוד עזר למעמד שלי היום. אחרי זה התחלתי לפתח את עצמי כי הבנתי שאני חייב עוד פלטפורמה חוץ מצילום האמנות, שתכניס לי גם פרנסה מיידית, אבל מצד שני שאני אתחבר אליה. לכן פתחתי עסק לצילום אדריכלות בשם 181 מעלות, ומשנה לשנה הוא גדל ונהיה לי שם די טוב בנישה הזאת.

במקביל אני תמיד מפתח את האמנות שלי ומשתתף בתערוכות משותפות בארץ ובחו״ל. האחרונה הייתה לפני כשבועיים בפסטיבל הצילום הבינלאומי באתונה, שגם טסתי אליו. היה נפלא

מה מקור השם 181 מעלות (כלומר, אני יכול לנחש, ובכל זאת…)

יש לי אהבה גדולה למספרים, אני חושב שיש משהו מסתורי בשפה הזאת. 180 מעלות היא הזווית הרצויה לעין בשביל לתפוס חלל או מרחב מסוים בצורה אופטימלית. והמעלה הנוספת היא השפה שלי, הניקיון שאני מאמין בו והסימטריה שמאפיינת אותי בצילומים גם באדריכלות וגם באמנות. יש משהו בצילומים רגועים, שקטים ולא מתלהבים, שגורמים לצילום להיות יותר חזק, וזאת השפה שאני מנסה לייצר ולהבדיל את עצמי משאר צלמי האדריכלות

תגיד, מה ההבדל מבחינתך בין לצלם אמנות לבין לצלם אדריכלות?

מבחינתי המשמעת היא אותה משמעת צילומית, כלומר הצילום שאני מתעסק בו גם באמנות וגם באדריכלות הוא בקצב מאוד נמוך – אני יכול המון זמן לסדר, לחשוב ולארגן, ואז רק ללחוץ. זה סוג צילום שהוא מאוד שונה נגיד מאופנה או מצילום עיתונות… הקצב שונה: ההתבוננות והדיוק, מה אני מצלם ומה אני רוצה מזה, הם דומים מאוד. ובגלל זה אני חושב שבחרתי לצלם אדריכלות, בגלל המשמעת הזאת וקצב הצילום, שדומה לסגנון שלי באמנות. עוד דבר זה הדברים הסטאטיים שאני מתחבר אליהם, שמופיעים בשני העולמות האלה.

ההבדל היחיד בין התחומים הוא שבאמנות אני מחליט במאה אחוז מה אני רוצה להגיד, ואיזה סוג רגש אני רוצה להציג לעיני הצופה, לעומת אדריכלות שזה קו יותר טכני שבא לתאר את האדריכל. אני חושב שיש לי איזון טוב בין האמנות שלי לבין הצילום האדריכלי, כי לשבת כל היום ולחשוב על האמנות שלך זה גם יכול להיות כבד….

אתה יודע, זה מעניין שאמרת ״משמעת צילומית״. אתה חושב שזה מתקשר לפרויקטים שלך שקשורים לצבא ולרקע הצבאי שלך? כלומר, הכעניין הזה של משמעת

מממ… לא חושב. בגדול אפשר להשליך את זה על הצבא, אבל אם אני חושב לעומק זה בא מהבית ומהאהבה שלי לצילום ולמקצוע: הדיוק בפרטים הקטנים בלי להתפרש במילימטר בכלום, ואפילו אם זה לא יוצא לך, להמשיך לצלם או לחזור לאותו מקום. זה כל העניין. תמיד כשאני מצלם לאדריכל או לעצמי אני סוג של מתייסר… אני ממש לוקח את זה אישית ומצפה מעצמי שהתוצאה תצא ברמה גבוהה, שיהיו מרוצים ממני, ושאני אהיה מרוצה מעצמי

אז תספר קצת איך עובד כל העניין של צילומי בתים. מספרים לך מראש מה הבית? כמה זמן לוקח להתכונן? מה חשוב בתוצאה הסופית? וכן הלאה

אני תמיד מתחיל בשיחת הכרות עמוקה עם האדריכל או המעצב בשביל למצוא כימיה בינינו. זה מבחינתי כבר התחלה טובה, קודם כל לאהוב את מי שעומד מולי בצד השני, ושיהיה נעים לעבוד לשנינו.

השיחה הראשונה שלי היא להבין מאיזה עולם הוא בא ולאן הוא מתכנן להגיע עם העסק שלו כמעצב או כאדריכל, ואפילו שואל כמו מי הוא היה רוצה להיות. אני מבקש שישלחו לי תמיד דימוייים של כל דבר שנראה להם על מנת שאני אבין את השפה הגרפית, שכנראה תאפיין את הקו העיצובי, ואיזה צורות וצבעים הם אוהבים: האם הוא משהו סימטרי או לא, האם הוא דמות שאוהבת המון לבן וניקיון או ההפך. כל השאלות האלה ממש חשובותף כי זה גורם לי להבין האם מתאים לי בכלל לעבוד איתו, והאם אני אצליח להוציא מזה את המיטב. במקביל שולחים לי תמיד הדמיות ושירטוטים של הבית על מנת שאבין במה מדובר, ומנסים להבין את שעות הצילום המתאימות.

מבחינת הסטיילינג הוא סופר חשוב ויש פעמים שהלקוח שבשבילו עשו את הפרויקט כבר הספיק להרוס קצת, אז אם אין ברירה מביאים המון ציוד מחנויות שונות בשביל לאבזר את הבית. לכן אני תמיד אומר למעצבים – סיימתם פרויקט? צלמו אותו כמה שיותר מהר לפני שהוא מתחיל להראות פחות טוב, אלא אם כן מדובר בצמחיה ואז עדיף לחכות אפילו שנה

ומה קורה ביום הצילומים?

ביום הצילומים הראשון אני תמיד מקפיד לנסות להכיר עוד יותר את המעצב, כי העניין הזה ממש חשוב לתוצר הסופי, שיהיה מה שהוא אוהב ומה הוא לא סובל. נגיד יש פעמים שלקוחות מעדיפים תקריבים, ולקוח אחר מעדיף זוויות מאוד רחבות – זה תלוי מאוד בחלל, אם אני רוצה להוציא אותו צנוע ושקט או רועש. כנ״ל גם הצבעים והתאורה שבה אני משתמש. אני אישית מעדיף שקט וצניעות. גם באמנות שלי אני מאמין בצניעות הפריימים, וחושב שהאור הטבעי הכי יפה והכי נכון לי.‎

אני מודע לכך שבשביל המעצב או האדריכל יום הצילומים הוא חשוב ושהם מתרגשים מאוד, כי הם חיכו לזה המון זמן, ולכן אני מנסה להיות סבלני לכל הבקשות שלהם.

לאחר הצילומים אני מקפיד לא להסתכל על התמונות במשך מספר ימים ולתת להם ״להתיישן״, שהעין תרגע ויהיה יותר חשק לעבוד על זה. רק אז אני מתחיל לעבוד במחשב על הפרויקט פלוס מינוס את אותה כמות זמן כמו שהיה בצילומים. וכשאני מסיים לערוך את הכל אני נותן לזה לנוח עוד יום יומיים ואז מסתכל שוב ונותן תיקונים קלים וטאצ’ים אחרונים. העין שלנו מתעייפת מהר מאוד יחסית, לכן אני מעדיף לעבוד בפיקים ולא ישר על הכל וסיימתי…

וואלה.

מה הקלישאות שאתה הכי מנסה להימנע מהן? כי תמיד בכל צילום של בית מהזמן האחרון צריך שיהיה איזה כיסא של אימס ובחצי מהתמונות יש אנשים מטושטשים

קלישאות זה דבר בעייתי, ואני מנסה להמנע מהן, אבל לפעמיים לא שמים לב ומבינים את זה רק כשמגיעים לסטודיו לעבוד על התמונות. אבל אני רואה שעם הזמן שעובר אני מודע לזה יותר ומנסה לא ליפול למקומות האלה. אני מנסה לעשות את המקסימום בשביל להוציא את הפרויקט באופן יצירתי ומקורי אבל זה לא תמיד תלוי בי.

אני תמיד מנסה להתעקש על דברים שאני חושב שהם יצירתיים וחשובים, למה כדאי לשים ומה כדאי להעיף, כי אני רואה את זה הרבה או שזה חוזר על עצמו המון, ברוב הפעמים מסכימים איתי שצדקתי, ומי שלא הסכים הסכים לאחר שראה את הצילומים לאחר העיבוד – אני פשוט רואה את כל התמונה מהצד של הצלם ואיך זה ייראה בסוף, לכן אני מלא פעמים מתעקש לא לצלם בזווית מסויימת או להוריד חפץ כי זה קלישאה‎.

אחת הקלישאות הגדולות בצילומים היא לשים חפץ בכל מקום שלא יהיה ריק. זה משהו שאני ממש שונא ולא יכול לסבול, מבחינתי זה חוסר ביטחון בפרויקט שנוצר. אדריכל בעל ביטחון עצמי גבוה ישאיר הכל ריק ויראה את התמונה כיצירת אמנות, כי להפציץ אותה בשטויות מיותרות ולא רק לבוא לצלם בשביל לתעד פרויקט זה משעמם.

מי שבא לתעד פרויקט שיצלם בעצמו‎

לול… למדנו משהו! מה הפרויקט הבא שלך?‎

אני חושב שצריך להיות ממוקד ואני ממשיך עם החוויות שלי מהשירות הקרבי. אני חושב שעם השנים שעוברות הן מקבלות צד יותר מופשט ופחות צבאי, שבא להעביר את ההתנתקות הנפשית שלי מהמסגרת הזאת, וזה לוקח לי המון זמן… אז אני מקפיד פעם בחודש לצאת ולצלם צילום חדש ולבחון אותו לאורך שנה, אם הוא מחזיק ועובד מבחינת הרגש והרעיון.

אז שאלה אחרונה: מה היה שם בצבא שמעניין אותך להמשיך להתעסק בו? ובן כמה אתה בכלל?‎

אני בן 32‎

מממ… מה מעניין אותי בצבא שם… זו שאלה שאני שואל את עצמי המון ולא תמיד יש לי תשובה אליה, אבל משהו דוחף אותי לזה.

אני בן אדם מאוד נוסטלגי ומאוד אוהב חוויות מהעבר, אני יכול לדבר על זה שנים. החוויה של השירות מבחינתי הייתה מאוד עוצמתית, חיובית ושלילית, שמחה ועצובה. ויש לי המון מה להגיד על זה. בהתחלה התעסקתי יותר בצורה ממוקדת על החוויה הטראומתית, אבל עם הזמן למדתי לשחרר ולהסתכל על זה מהצד הנטו חוויתי של התקופה.

בכל פעם אני אומר לעצמי שבשנה הבאה אתחיל פרויקט שלא קשור לתחום, אבל אז חוזר למילואים ולכל הארועים שיש במדינה וחוזר לאותו הפרויקט. לכן החלטתי לא להתלחם בזה ולתת לבטן שלי לצלם.

יפה. משהו נוסף חשוב להגיד לפני שמסיימים?‎

לא חושב. חוץ מזה שאני אוהב את מה שאני עושה

זה הכי חשוב!