סשה נאומוב // יומן הפלאות

לפעמים קורה שסופו של ספר עלול להיות עצוב, או – כמו שקורה בדרך כלל – העלילה עושה שימוש ברגע דרמטי ומעיק, ואז מתארגנת להתרה ולסוף שמח. העבודה על הספר שעליו אני רוצה לספר נפתחה דווקא מהמקום העצוב ביותר, ועם זאת, עלילתו היא מהמחזקות והחיוביות ביותר שיצא לי לפגוש אי פעם.

הספר ״יומן הפלאות״ נכתב על ידי עמליה מרגולין ואושרה שוורץ . אני – סשה נאומוב, מאייר ומעצב, בן 42 מפרדס חנה־כרכור, איירתי אותו; והוא זמין בפורמט דיגיטלי בפלטפורמת עברית, ובפורמט מודפס באתר ההוצאה. את עמליה ואושרה, שכבר עבדו אז על הספר, חיברה אליי הסופרת שהם סמיט, אחרי שאיירתי את ספרה ״האגדה של אסטריד – סיפורה של אסטריד לינדגרן״.

סמוך לתחילת העלילה המשותפת של שלושתנו – עמליה, אושרה ואני – עמליה עזבה את עולמנו. אבל משם התחיל מסע שכלל שינוי פנימי עמוק שעבר על כל מי שעבדו על הספר: אושרה, רון (בן הזוג של עמליה) ואני. והלוואי שהמסע המרגש שעברנו מצפה גם לקוראי הספר.

המפגש הראשון עם עמליה הותיר אותי המום. האנרגיה שהיא השקיעה בספר עמדה בניגוד חריף למצבה. היא כבר היתה חולה מאוד. לצערי, הזמן המשותף שלנו היה קצר. כל מה שקרה אחרי פגישתנו הראשונה היה לא צפוי. לא ידענו כמה זמן עמליה תהיה איתנו, ואיך תתבצע העבודה אחרי לכתה.

חששתי שפטירתה של עמליה תשים קץ לעבודה כולה, שהעצבות תכריע אותנו. אבל מה שקרה היה הפוך – למרות הצער והבלבול, עמליה העניקה לדמיוננו תנופה ייחודית. ציירתי סקיצות, פיתחתי דמויות, סגנון איור, שקענו בעבודה עד הפרטים קטנים

חששתי שפטירתה של עמליה תשים קץ לעבודה כולה, שהעצבות תכריע אותנו. אבל מה שקרה היה הפוך – למרות הצער והבלבול, עמליה העניקה לדמיוננו תנופה ייחודית. ציירתי סקיצות, פיתחתי דמויות, סגנון איור, שקענו בעבודה עד הפרטים קטנים. אפילו יצרנו פונט ייחודי המבוסס על כתב יד של ילדים. הרגשנו שעמליה איתנו ושאנחנו עושים את זה נכון, בהתאם למה שקיוותה או דמיינה.

העלילה כבר היתה מבוססת. אבל עולם שלם, עולם הציורים שאורי, גיבורת הסיפור, מציירת – נוצר בהמשך. אושרה ואני יצרנו קומיקס, שעולה כביכול מבין השורות, יצירה מקבילה שנובעת מתודעתה של אורי ומספרת על חייה, המשפחה שלה וחבריה. אורי אפילו מתאהבת…

אחרי כמה ניסיונות וסקיצות הבנתי שהפתרון היצירתי לסגנון האיור טמון במציאת איזון בין עבודתי כמאייר לבין ציוריה של הדמות אורי – חיבור בין התודעה שלי לבין הקול המספר של הגיבורה, שזהו יומנה. יחד עם אושרה חשבתי במונחים של שכבות, של קולות שונים שיוצרים הרמוניה, שהיא קולו של האנסמבל היוצר: עמליה, אורי, אושרה ואני. נוסף אליהם גם קולה של המעצבת אביגיל ריינר, שהשתלבה לגמרי בהרמוניה הזו.

שכבה אחת באה לידי ביטוי ביצירות קומיקס שמהוות סיפור עצמאי, סיפור בתוך סיפור, ומשלבות בין הסגנון שלי והנרטיב שנוצר במיוחד לקומיקס, לבין קולה החי של הילדה אורי. שכבה אחרת כוללת איורים קלאסיים יותר, שמלווים את הטקסט הספרותי, ועוד שכבה (שבה השתלבה היטב המעצבת) היא קול ילדותי לגמרי של קשקושים וציורים של אורי, המלווים גם הם את הטקסט ומעניקים לו תחושה של יומן אישי.

השכבות הללו משוחחות זו עם זו ומשחקות זו עם זו לאורך הספר. אפילו על הכריכה. לאחר שהוספנו את הקומיקס לספר, הצבעוניות הלכה והתגבשה באופן טבעי אל תוך העולם הזה -צמצום מכוון של פלטת הצבעים לשניים־שלושה בלבד. זה היה מתכון משותף של אביגיל, אושרה ושלי.

אורי היתה רק בת ארבע כשהסבתא שלה נפטרה, והיא בטוחה שהיא זוכרת אותה רק מהתמונות המשפחתיות. הספר מלווה את אורי מגיל עשר עד 11, שנה שבה מתגבשת הזהות שלה כנערה יוצרת, חכמה, רגישה ומלאת דימיון. במסע ההתבגרות הזה גם הסבתא שלה נמצאת, מלווה, נוכחות, מרעיפה אהבה, שש שנים אחרי שהלכה לעולמה. אורי, אחיה הצעיר ובן הדוד שלהם מגלים שלל של אוצרות מהעבר הקרוב והרחוק, מהבוידעם של סבא ועד אולמות האבירים בעכו. זהו מסע אל העבר, אל הזיכרון, אל יצירות אמנות וסיפורים גדולים מהחיים.

הדיאלוג של אושרה ושלי עם עמליה אחרי מותה היה חוויה מטלטלת עבורי. זה הזכיר לי את סרט הטלוויזיה האחרון של דיוויד לינץ׳, שהיה גם הופעתו האחרונה והסמלית של דיוויד בואי, בפרק ״טווין פיקס – החזרה״ (2017). כשהפרק צולם בואי כבר היה מאוד חולה, ולא היה מסוגל להצטלם – אבל הוא הקליט את קולו.

הפרק יצא אחרי מותו ונתפס כקול אחרי המוות. הוא סימל את חיי הנצח של בואי ובעיקר של קולו הייחודי; כמה דקות של ניצחון על המוות. כך, גם הקריאה של ״יומן הפלאות״ היא כמה שעות של ניצחון החיים על המוות.

נקודה אישית נוספת בספר המיוחד הזה הוא הניסיון של עמליה לספר על עצמה לנכדתה ולהעביר לה את מורשתה וזיכרונה, בקול אישי ואינטימי. עמליה ואושרה יצרו עבור עמליה ונכדיה מעין מכונת זמן. הסבתא והנכדים נפגשים אחרי שנים בסדרה של הרפתקאות קסומות, שמנצחות את מגבלות הזמן והמרחב ומייצרות זמן שלישי – הזמן שבו הזיכרון, המשמעות והדמיון יכולים לנוע בחופשיות.

בכך, לדעתי, טמון כוחה של היצירה הספרותית – זהו טקסט פתוח, שעל הקורא להשלים בעצמו. לכן אין סיבה להירתע מהסתירות לכאורה – מרגע שהטקסט יוצא מתחת לעט, הוא חדל להיות שייך לנו; הוא נודד מאדם לאדם, מוצא פרשנויות חדשות ומעלה מחזות ייחודיים של דמיון. כך קורה גם עם הדימויים החזותיים.

אני חולם שילדים ומבוגרים יקראו את הספר ויעצרו לרגע לחשוב מחדש על אותם רגעים יומיומיים – חמקמקים ועדינים, אבל ייחודיים ושלמים – שאנחנו חולקים עם יקירינו ועם חברינו, רגעים שהם עצמם ניסים קטנים, אם רק נלמד להתבונן בהם. ואולי הדבר יעודד גם אתכם לכתוב יומן משלכם עבור צאצאיכם?

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו