אדריכלות מחוללת תרבות: בית המסילה החדש בהרצליה

המסילה – בית לתרבות, פנאי וקהילה חדש שהושק בחודש שעבר בהרצליה – מדבר תרבות מבפנים אבל גם מבחוץ. על התכנון והעיצוב אמון האדריכל אסף לרמן, שתכנן גם את פרויקט האח – מרכז תאו עטור הפרסים, שהושק בשנת 2020 בחלקה המערבי של הרצליה, קו שני מהים.

המבנה החדש שוכן בלב שכונת המגורים הרצליה ב׳, אבל גם בסמוך לעורקי תחבורה ראשיים – כביש איילון ומסילות הרכבת (ועל כן שמו). את הבניין מגדיר לרמן כ״מבנה שעשה משהו חצוף באיזשהו מקום. הוא מרחיב את הגדרת ה׳משתמש׳ גם אל מעבר למי שנכנס לבניין. כמשתמש, אתה לא צריך להגיע אליו, אלא יכול גם לחלוף על פניו״.

הפרוגרמה שעל פיה תוכנן המרכז גובשה בעזרת תושבי השכונה. ״התארגנה קבוצה של תושבי השכונה שפנתה לראש העיר דאז, משה פדלון, והצליחה לקבל את אוזנו הקשבת. הם ביקשו מרכז קהילתי־תרבותי אזורי. כשאני נכנסתי לתמונה התחלתי לבנות יחד עם התושבים ויחד עם זרועות שונות של עיריית הרצליה את התמהיל – שלאורך שמונה שנים של עבודה עבר הרבה שינויים. עד לפני שנה עוד החלפנו ייעוד של חללים בהתאם לתובנות שעלו תוך כדי״.

ברזומה של לרמן עבודה רבה על מבני ציבור בערים שונות – שיפוץ בניין עיריית תל־אביב-יפו, שדרוג והרחבה של מוזיאון ישראל ירושלים, ספריית אוניברסיטת חיפה, שדרוג היכל הספורט נוקיה ביד אליהו ועוד. בשנים האחרונות עבד בין השאר גם על חלל הכניסה למדבריום – פארק החיות החדש בבאר שבע ועל תכנונו של מרכז תאו בהרצליה – שסלל בצורה מסוימת את הדרך גם למסילה החדש.

בלילה המבנה מואר מבפנים, והוא הופך כולו כמו לגוף תאורה גדול. אתה חולף על פניו תוך כדי נסיעה והוא זז לך בין העיניים. בין השאר, אתה רואה גם את חלק מההתרחשויות שקורות בפנים בזמן שהן קורות

בשנת 2022 יצא לאור ספרו ״מחווה והתנגדות״ (הוצאת אסיה, עורך: דן הנדל), שבו תשעה פרויקטים מרכזיים שתכנן, לצד טקסטים שכתב במהלך השנים. גם בספר, לדבריו, ניסה מתוך הניסיון שלו לתקשר ארכיטקטורה שהוא מאמין בה ולתבוע רלוונטיות תרבותית.

״העבודה על תאו ארכה עשור, לעומת זו שארכה שמונה שנים. הפעם הגענו הרבה יותר משכילים מהבחינה של שזירת הפרוגרמות אחת עם השנייה, הבנו טוב יותר איך אנחנו יכולים ליצור את הפעלתנות התרבותית ואת הבאזז שאנחנו רוצים ליצור במרכז תרבות״.

במקביל לתכנון המבנה עצמו, הוא היה אמון גם על עיצוב הפנים והריהוט. ״זה כמו לתכנן מסעדה אבל גם לעצב את התפריט ואת המנות. לטובת ריהוט המקום הבאתי את תומר נחשון מסטודיו נחשון, שהציב את הרהיטים שלו שהוא מייצר כאן, בארץ. יש לי רצון לתמוך תמיד בעיצוב כחול־לבן״.

המרכז מארגן כוורת של חללים ששזורים בקפידה על ציר האורך ומותאמים למגוון שימושים: אולמות, בית קפה שכונתי הנושק לפארק ומרגיש כמו סלון פתוח, מגרשי ספורט חיצוניים, מרחבי יצירה ומפגש לכל הגילים, אולמות בלט ותיאטרון וגג ירוק. ״עשינו מחקר מעמיק בנוגע לתמהיל. הרעיון היה ליצור מקום שיש בו התרחשות גם בחללי הנטו – אלה שמושכרים לטובת הפעילויות השונות, וגם בחללי הברוטו – המעברים, הגג הירוק ועוד.

דיאלוג אינטליגנטי עם המרחב הציבורי

את הבניין מתאר לרמן ככזה ש״מציע מגוון רחב של אפשרויות מפגש, לצד רגעים קטנים של שקט מגונן, במסגרת הכוריאוגרפיה המוקפדת של האדריכלות״. אותה האדריכלות מתאפיינת בחזית בעלת מראה יוצא דופן – מעין מפרש המונף על גבי מערכת של קורות ועמודים המשלבות פלדה עם בטון ומתכתבות עם האסתטיקה של מסילת הרכבת.

״המבנה לוקח את המוטיב של מסילה ומייצר Juxtaposition (סמיכות, עמידה זה לצד זה) של מערכות שונות של קצבים שבנויים על מודול גיאומטרי. המערכות בנויות כך שההתבוננות במבנה קורית גם כשאתה בתנועה״.

״מופע החזית מציג מארג עשוי אבן ופלדה, שמסנן את חדירת השמש כלפי הפנים ומקרין את פעילות המבנה כלפי החוץ באופן דינמי. בלילה הוא מואר מבפנים, והוא הופך כולו כמו לגוף תאורה גדול.

״אתה חולף על פניו תוך כדי נסיעה והוא זז לך בין העיניים. בין השאר, אתה רואה גם את חלק מההתרחשויות שקורות בפנים בזמן שהן קורות. החזית הופכת לכמו מסך ענק, ארוך ומורכב. בפרופילי האבן שמרכיבים את המארג הכנסנו גופי תאורה שמאירים את הקיר הפנימי שממול, מסותת ביד כדי שנראה את נפח התאורה״.

באסתטיקה והטכניקה הזו, שמזכירה רעלה או סבכה, השתמש לרמן גם בתכנונו את מתחם הכניסה למדבריום בבאר שבע. ״אלה עבודות שתופסות את מבנה הציבור כתשתית לפעילות אנושית.

״הסבכה מגוננת ומצילה מחד, ומאידך מאפשרת לפעילות עצמה להפוך לחזית המבנה ולהקרין על המרחב את פעלתנותם הציבורית. אל מול המציאות ההולכת ומופרטת שמפרקת את המרקם הקהילתי בישראל, אני מאמין שבכוחם של מרחבים ציבוריים איכותיים לבנות מחדש את התשתית החיונית הזו – קהילה״.

״במקום להיות רדום ואקראי המבנה הופך לבולט ודומיננטי. ביחד עם עיריית הרצליה המצאנו חיה חדשה כזאת שנקראת מרכז תרבות, שמצליחה להפעיל את המרחב סביבה וליצור קהילות סביב תחומי תרבות משותפים. בתאו הפורמט מצליח מאוד, בהיותו מרכז תרבותי שהפך לעוגן עבור תושבי השכונה ויחד עם זה גם מביא קהל רב מבחוץ.

״זהו אבטיפוס חדש שאומר שאנחנו מאגדים פעילויות יחד ומחצינים אותן בצורה אינטליגנטית. זה בדיוק ההפך ממתנ״סים ש׳כולאים׳ את הפעילויות יחד, בעיה שקיימת בהרבה חללים בישראל.

“הרעיון של סבכה / רעלה נועד לייצר מדרג שקיפויות, שמאפשר לראות דרך מיסוך כלשהו – לייצר דיאלוג עם המרחב הציבורי, במקום קיר אטום או שקיפות ‘פורנוגרפית’. האבטיפוס של מרכז התרבות ההרצלייני מתבטא בתמהיל הנכון והמדויק של שימושים וחללים, וגם ביכולת שלו להקרין את הפעילות שמתרחשת בו החוצה כסנסציה ייחודית במרחב״.