כל מה שחשוב ויפה
אסף לרמן. צילום: רוני כנעני
אסף לרמן. צילום: רוני כנעני

האדריכל אסף לרמן נע על הציר שבין מחווה להתנגדות

בספרו החדש פורש אסף לרמן תשעה פרוייקטים מרכזיים שתכנן, לצד טקסטים אישיים שכתב במהלך השנים. ״הספר קורא להתעורר. הוא חלק מהניסיון שלי לתקשר ארכיטקטורה שאני מאמין בה ולתבוע רלוונטיות תרבותית״

״מחווה והתנגדות הן שתי מסילות מרכזיות שעליהן מתקדמת הקריירה של אסף לרמן בשני העשורים האחרונים״, כותב האדריכל והאוצר דן הנדל במאמר הפתיחה של ״מחווה והתנגדות״ – ספרו של האדריכל אסף לרמן שאותו ערך הנדל (הוצאת אסיה). בהמשך מוגדרת המחווה שבשם הספר כ״חציבת נישה מקצועית שעיקרה התערבות בבניינים קיימים, לעתים איקונים מבחינה אדריכלית ובעלי משמעות מבחינה ציבורית וחברתית״. ההתנגדות מוגדרת כ״ויכוחים אידיאולוגיים עם עמיתים למקצוע ועם קובעי מדיניות״.

הנדל הוא גם זה שטבע את שמו של הספר, כסוג של אוקסימורון רעיוני המפליא לדייק את תוכנו הנרקם משתי המהויות, ומנסח כמעשה מקלעת את עשייתו ותפיסת עולמו של לרמן. לצד טקסטים וצילומים של תשעה פרויקטים שתכנן, מובאים בספר טקסטים אישיים שכתב במהלך השנים, ארוזים בעיצוב גרפי מרשים ומקורי, שעליו הייתה אמונות המעצבות אביגיל ריינר (The Studio) ואור סגל.

אסף לרמן, מחווה והתנגדות. עיצוב: אביגיל ריינר (The Studio), אור סגל

אסף לרמן, מחווה והתנגדות. עיצוב: אביגיל ריינר (The Studio), אור סגל

חזית הסטודיו, תחנה מרכזית תל אביב. צילום: אסף לרמן

חזית הסטודיו, תחנה מרכזית תל אביב. צילום: אסף לרמן

בעוד סיפורי הפרויקטים ערוכים בסדר מקובל בספרי אדריכלות, המקדיש לכל פרויקט פרק, הטקסטים האישיים משולבים ביניהם במופע שונה של נייר, צבע וגודל, לעיתים גם במנח דף שונה, כמו חורגים מרצף הפרויקטים ומדגישים כך את שני רובדי התוכן – את קול המחווה ואת קול ההתנגדות. ״הספר אינו חותר להביא סיכום אמצע של 20 שנות עבודתו של לרמן. מה שעומד בבסיסו הוא הרצון לעורר שיח ודיון על דברים שבוערים בו: אמונתו הבלתי מעורערת בחשיבותם של חללים ציבוריים מבחינת המשמעות שיש להם עבור האנשים והחברה, ודאגתו מהמצב הקיים היום בזירה זו ולעתידו״, אומר הנדל.

בתוך כך, הטקסט האישי הראשון שפותח את הספר מהווה פתיח הולם לתוכן שהולך ונפרש בין דפיו: ״שישה מ״מ – זה עובי הזכוכית שמפרידה בין פנים וחוץ. לפני שנים, כשרק עברנו לכאן, זה נראה לי המון. כאילו יש חומה גדולה שמנתקת את המשרד שלי מהתופת של התחנה הישנה. בפנים אנחנו יושבים ומציירים, סוללים את הדרך קדימה והלאה אל העתיד, בחוץ הכאן ועכשיו נשען על החלון וקורס אל הרצפה״.

המחווה שלי היא לאדריכלות האתמול, ממנה אני שואב תובנות ופרקטיקות. הידיים שציירו אותה היו מונעות ממערך ערכים שונה מזה הקיים היום. האדריכלות ניסתה אז לייצר זהות מקומית, ומאזן הכוחות שניווט אותה היה מוטה מדינה, ציבוריות וקהילה

פינג פונג אינטלקטואלי אינטנסיבי

לרמן הוא בוגר לימודי אדריכלות ב־AA בלונדון. עם שובו לארץ הצטרף למשרדם המשותף של הוריו, האדריכלים רפי (ז״ל) ועדנה לרמן, ולאחר חמש שנים פרש ממנו לטובת הקמת משרד עצמאי – א. לרמן אדריכלים. במקביל לפעילותו בגזרת התכנון, הרזומה של לרמן כולל שנות הוראה רבות במחלקה לאדריכלות בבצלאל. המשרד שבבעלותו מתמקד באדריכלות ציבורית, לצד אדריכלות לתעשיית ההייטק, מלונאות, מסחר ומגורים, ומרבה להשתתף בתחרויות תכנון מבני ציבור, מתוך אמונה, כדבריו המצוטטים במאמר הפתיחה, ש״הם המקומות שבהם נכתבת האמנה החברתית בין הקהילה לבין הרשויות״.

אלה הניבו לו במהלך השנים זכיות בפרסים ובציוני הערכה, ביניהם פרס רכטר שהוענק לו בשנת 2016 על פרויקט התכנון שביצע בספריה שבאוניברסיטת חיפה; אות העיצוב ע״ש פובזנר שהוענק לו ב־2017 עבור פרויקט מגורי הצעירים בקיבוץ סאסא; והפרס שבו זכה ב־2020 במסגרת התחרות הבינלאומית הנחשבת Architizer A + A Awards, עבור תכנון מרכז תאו בהרצליה.

אוניברסיטת חיפה. צילום: עמית גירון

אוניברסיטת חיפה. צילום: עמית גירון

אוניברסיטת חיפה. צילום: עמית גירון

אוניברסיטת חיפה. צילום: עמית גירון

מגורי סטודנטים, קיבוץ סאס. צילום: טל ניסים

מגורי סטודנטים, קיבוץ סאס. צילום: טל ניסים

מרכז תאו, הרצליה. צילום: נמרוד לוי

מרכז תאו, הרצליה. צילום: נמרוד לוי

מרכז תאו, הרצליה. צילום: נמרוד לוי

מרכז תאו, הרצליה. צילום: נמרוד לוי

מרכז תאו, הרצליה. צילום: עמית גירון

מרכז תאו, הרצליה. צילום: עמית גירון

כתיבת הספר ארכה קרוב לשנתיים, שבמהלכן ביקר הנדל במבנים המוצגים בספר וחווה אותם, בחר את הטקסטים מתוך שפעת הרשימות של לרמן, וניהל איתו פינג פונג אינטלקטואלי אינטנסיבי, תוך העלאת שאלות המרחיבות את הדיון אל מעבר להבט האדריכלי גרידא. ״הספר קורא להתעורר. הוא חלק מהניסיון שלי לתקשר ארכיטקטורה שאני מאמין בה ולתבוע רלוונטיות תרבותית״ אומר לרמן, שמכנה את עצמו ״סטודנט מתמיד לארכיטקטורה״. השיחה איתו רצופה ציטוטים ומובאות, דימויים ואזכורים, ומתנהלת לעתים ברוח זרם התודעה של מי שחי ונושם את עיסוקו בכל הכוח.

הפרויקטים שנבחרו לספר חושפים אדריכלות שחותרת להעניק מענה קונקרטי לפרוגרמות ולזקק מופשטות לצורה מעשית, חווייתית וחושנית. הטקסטים האישיים שבו רהוטים לעילא, מלמדים על התבוננות מתמדת בחיים, בסביבה ובחברה, וככאלה גם מצרים ומתריעים על היעדר תשתית קיום מקומית במובן של מסד רעיוני וערכי מוצק, ומבקרים תהליכי הפרטה באופן שבו הם מתבצעים היום.

״המחווה שלי היא לאדריכלות האתמול, ממנה אני שואב תובנות ופרקטיקות. הידיים שציירו אותה היו מונעות ממערך ערכים שונה מזה הקיים היום. האדריכלות ניסתה אז לייצר זהות מקומית, ומאזן הכוחות שניווט אותה היה מוטה מדינה, ציבוריות וקהילה. אבל ההפרטה החליפה את מקומן של תפיסות אידיאולוגיות, ובהיעדר תשתית ערכית אנחנו חווים אידיאולוגיה של כוח.

״על פניו, הערך והתועלות ממהלכי הפרטה היו אמורים לחלחל ולהיטיב עם הכלל, אבל הציבוריות נזנחה לטובת המנגנון. די להסתכל על תל אביב כדי לראות כיצד המרקם האורגני שלה מתחלף במרקם מהונדס וחד־ממדי, שטוח ואנטי־אורגני. חוסר מרקם ציבורי מסוכן לנו, הוא מכרסם בחברה ובתפיסה שלנו את עצמנו״.

הפעולה שלי כאדריכל היא לכייל את הטוב ביותר ממערך ההקשרים של האתר ושל הפרוגרמה. אני מאמין באדריכלות כנה ומאופקת, בלהיות קריא וברור, ולייצר אמינות שחשובה תמיד, בכל מצב ובכל תחום

העניין של לרמן בסוגיות ההפרטה ואחריות המדינה בהקשר לביצועה, ניצת בשנות שהותו בלונדון, בעקבות תאונת רכבת שהביאה למותם של תשעה אנשים. חקירת המקרה העלתה שקו הרכבת שבו אירעה הופרט, תחזוקתו כשלה והמדינה השילה מעצמה אחריות. לרמן, שקרא על כך והחל לבחון את מהות ההפרטה, זיהה את כשלי השלכותיה התרבותיות־חברתיות – מה שבהמשך הפך במידה רבה למושא ביקורתו.

״הפרטה כמו שהיא נעשית היום, באופן שבו היא מוחלת גם על שירותים ותשתיות ומרודדת לרמת הפרט, משולה להזנחה או להשלכה וזוהי כבר בעיה קיומית״. לרמן מוסיף ומספר שההתוודעות לספרו של המשפטן ד״ר אייל פלג, ״ההפרטה כהצברה – גופים מופרטים במשפט הציבורי״ השפיעה עליו עמוקות (פלג, אגב, הוא גם מי שטבע את המונח הצברה, מלשון ציבור – מונח שלרמן אימץ לטובת שם הסטודיו הלימודי שהוביל בבצלאל, שנקרא ״הפרטה. הצברה? ארכיטקטורה!״).

חממה לתעשיות מתקדמות, קצרין. צילום: עמית גירון

חממה לתעשיות מתקדמות, קצרין. צילום: עמית גירון

חממה לתעשיות מתקדמות, קצרין. צילום: טל ניסים

חממה לתעשיות מתקדמות, קצרין. צילום: טל ניסים

היכל נוקיה. צילום: עמית גירון

היכל נוקיה. צילום: עמית גירון

גלריה גולקונדה קונטמפוררי, תל אביב. צילום: עמית גירון

גלריה גולקונדה קונטמפוררי, תל אביב. צילום: עמית גירון

עיריית תל אביב. צילום: נמרוד לוי

עיריית תל אביב. צילום: נמרוד לוי

״אני מבין את השיקולים של תופעת ההפרטה והתפיסה לא שוללת אותה, אבל אין ספק שהיא צריכה להיעשות בדרך אחרת, מתוך פרספקטיבה שמיטיבה עם האדם, שמשמרת את הזהות ואת המהות הציבורית. בעבר היו שליט ונתינים, אבל היום אנחנו מדברים על מדינה מודרנית, תוצר של המהלך המודרני שלא חתר ליצור סגנון, אלא חברה חדשה וסדר חדש. בסדר הזה למדינה אמורה להיות אמנה עם אזרחיה שבמסגרתה היא דואגת להם ומגנה עליהם. בפועל זה לא קורה, ומה שכן קורה זה שבעל הבית התחלף, ובמקום שליט יש היום תאגיד.

״פרויקט ציבורי צריך להיות עוגן שנועד לממש מניפסט חברתי־ציבורי של ארכיטקטורה, ואדריכל צריך לייצר פלטפורמה שאנשים יכולים להתחבר סביבה. שנים אחורה היו כאן ניסיונות לייצר תשתית אזרחית שיודעת ללכד קהילה, ליצור חוויה ציבורית ולהציע מכנה משותף של זהות ישראלית. את התשתית הזאת צריך להחיות מחדש, להזין ולהפרות אותה, ולהשיב אותה לסדר היום. מדובר בלא פחות מאשר בחוסן של מדינה, בקשר של אהבה ואכפתיות בין אדם לבין המקום שהוא חי בו. כשזה לא מתקיים זה מחליש״.

בניינים הם לא התכלית

גוף העבודות של לרמן כולל התערבויות שביצע במבנים איקונים שנבנו בשנות ה־60 – מהלכים שלהבדיל משימור אינם מבקשים להיצמד למקור, אלא לעדכן אותו ולהעמיד, כדבריו במניפסט שבספר ״סדר־דברים אדריכלי חדש״. המבנים עצמם מוגדרים בו כ״יצירות מופת של בנייה בבטון, תור הזהב של האדריכלות הישראלית״.

המניפסט, שאותו הגיש בעת מועמדותו לפרס רכטר, מתמצת במידה רבה את משנתו הסדורה שמנסה לבסס מודל אדריכלי אחר ונושא את הכותרת ״בטון״ לא בכדי. הבטון עבור לרמן הוא הרבה מעבר לחומר בנייה פר־סה ומהווה חלק משמעותי מערך המחווה השזור בעבודתו. הוא רוחש לו כבוד מיוחד, מכיר אותו על בוריו ומרבה לשלב אותו בפרויקטים שהוא מתכנן.

״בטון בישראל נושא בתוכו את מערך הערכים הישנים, וככזה משיב ומביא איתו שיח אחר שמזכיר שבארכיטקטורה בניינים הם לא התכלית. האדם והחברה הם התכלית, ואם באמת מעמיקים ומתחקים אחר המודרנה יודעים שזה היה הרעיון שהוביל אותה ועמד בבסיסה״.

כיכר אתרים - הצעה זוכה בתחרות שנערכה ע״י עמותת לא למגדלים בכיכר אתרים ותושבי השכונה

כיכר אתרים – הצעה זוכה בתחרות שנערכה ע״י עמותת לא למגדלים בכיכר אתרים ותושבי השכונה

מבנה הכניסה לגן החיות בבאר שבע, עבודה בתהליך. צילום: יובל טבול

מבנה הכניסה לגן החיות בבאר שבע, עבודה בתהליך. צילום: יובל טבול

מבנה הכניסה לגן החיות בבאר שבע, עבודה בתהליך. צילום: יובל טבול

מבנה הכניסה לגן החיות בבאר שבע, עבודה בתהליך. צילום: יובל טבול

בין אם מדובר בפרויקטי התערבות ובין אם בפרויקטים חדשים שנרקמים מבראשית, תפיסת התכנון של לרמן זהה, ועיקרה טמון בחשיבות שהוא מייחס לכל פרויקט לגופו. כולם היו בניו, וכולם כאחד נרקמים על בסיס חקר ומיפוי מעמיקים, ״ערכים שנטמעו בי ב־AA, שם שמו דגש רב על דיוק מוקפד בניסוח נתונים של אתרים״.

לרמן שואב מידע מהפרוגרמה ומהאתר, לש את מכלול השכבות וההקשרים שלהם בכל מדיום אפשרי באמצעות כתיבה, ציור וצילום, במטרה לגבש את התכנון, לדייק ולהדק נכונה את המבנה המוגמר. ״הפעולה שלי כאדריכל היא לכייל את הטוב ביותר ממערך ההקשרים של האתר ושל הפרוגרמה. אני מאמין באדריכלות כנה ומאופקת, בלהיות קריא וברור, ולייצר אמינות שחשובה תמיד, בכל מצב ובכל תחום״.

birds

בימים אלה על שולחן העבודה שלו מונחים, בין היתר, מרכז תרבות בהרצליה; מרכז קהילה ותרבות באשקלון; מוזיאון בלטרון שמתוכנן בעבור משרד הביטחון; מבנה הכניסה לגן החיות בבאר שבע (הכולל פרגולת ענק מבטון, שלדברי לרמן נכון להיום היא הגדולה ביותר במזרח התיכון); ועוד. תכנון המבנה בגן החיות נצמד לעקרונות אקלימיים ושמירה על הסביבה, שהם חלק בלתי נפרד מסדר יומו המקצועי. למרות שמדובר באזור הדרום, לרמן שילב מיזוג אוויר רק בחללי המשרדים שבהם שוהים אנשים שעות ארוכות. במעברים וביתר חלקי המבנה התכנון נשען על שיטות מסורתיות, כמו חישוב מיקומי הפתחים, הצללות או גגות כפולים.

עם גוף עבודות מרשים ומגוון, הכולל פרויקטים רחבי היקף, כשלרמן נשאל איזה עוד סוג של פרויקט היה רוצה להגשים, תשובתו מפתיעה בעליל: ״בתכנון המבנה למחזור פסולת בנתב״ג, שהיה מוקף גדר, שילבתי ביתן לשומר שמקבל את המשאיות. לצורך העניין צילמתי המון ביתנים מהסוג הזה, מבנים קטנטנים שדורשים דיוק מטורף ולכן גם מרתקים ומאתגרים. בסופו של יום הביתן לא נבנה, ואני נשארתי עם אוסף של צילומי מבנים פיצפונים כאלה ועם פנטזיה שיום אחד אתכנן אחד כזה שגם ייבנה״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden