דורין פרנקפורט במוזיאון אשדוד: ״פועלת היא לא ההפך מיוצרת או אמנית״

״זו לא תערוכה רטרוספקטיבית״, אומרת דורין פרנקפורט. ״אני עדיין פועלת ועושה. אני לא מסכמת חיים, ולא מאמינה שאפשר או צריך לסכם עשייה״. ההסתייגות של פרנקפורט היא לא טכנית, אלא הצהרה עקרונית שמגדירה את נקודת המוצא של ״פועלת אופנה״ – תערוכה רחבת־הקף שנפתחה בסוף דצמבר במוזיאון אשדוד לאמנות, כחלק ממהלך עירוני רחב של העיר שהכריזה על עצמה כעיר אופנה ישראלית.

התערוכה מבקשת להתבונן בכחמישה עשורים של יצירה של פרנקפורט, ממעצבות האופנה החשובות והבולטות שפועלות כאן. להתבונן לא כעבר סגור, אלא כפעולה מתמשכת, כעמדה וכאורח חיים. בעידן שבו תערוכות אופנה רבות בעולם ובארץ נוטות לארוז קריירות בתוך מסגרות נרטיביות מהודקות, ״פועלת אופנה״ מציעה קריאה אחרת: לא מצעד של קולקציות ולא אוסף של רגעי שיא, אלא בחינה של עבודה שנמשכת לאורך זמן, כזו ששומרת בעקביות על מחויבות חומרית, חברתית ואזרחית.

כ־200 פריטים מוצגים בתערוכה: בגדים, אביזרים, ספרי סקיצות, תצלומים, סרטים וקטעי וידאו, לצד עבודות טקסטיל שמעולם לא נועדו להצגה. חלק מהבגדים מושאלים מלקוחות, אחרים נלקחו מהארון הפרטי של פרנקפורט וחלקם נושאים סימני בלאי. הבלאי הוא לא חוסר, אלא עמדה – בגדים נועדו להילבש, לא להישמר כזיכרון סטרילי.

פרנקפורט מוצגת כאן לא רק כמעצבת אופנה מרכזית, אלא כפועלת בזירה התרבותית וכמי שפעלה בתוך שדה מורכב של אופנה, כלכלה ופוליטיקה, לעיתים גם בניגוד לכיווני הרוח השולטים. ״אופנה היא קודם כל עבודה: עבודה של חזרות, טעויות ותיקונים. אין בזה זוהר, יש בזה מחויבות״. התערוכה מדגישה את הממד הזה – האופנה לא מוצגת כאוביקט מנותק, אלא כחלק ממערכת יחסים עם גוף, זמן ומקום.

ייצור מקומי, תנאי עבודה הוגנים, קיימות ושקיפות הם לא ערכים נלווים אצלי, אלא חלק מהמקצוע עצמו. במובן הזה, פועלת היא לא ההיפך מיוצרת או אמנית, אלא התנאי שמאפשר יצירה שאינה מנותקת מהחיים

אחד הרגעים החזקים בתערוכה מופיע בקומת הכניסה, שם מוצג צילום של שתי נשים מתנשקות – דימוי שעורר מחלוקת בזמנו ומסמן את הנכונות של פרנקפורט לאתגר קונבנציות חברתיות דרך אופנה. זה היה מקרה שהוכיח שגם דימוי אופנתי יכול לגעת בעצב חשוף של החברה הישראלית. לצד הצילום מוצגים קמפיינים ופריטים שנגעו ישירות בשאלות של מגדר, זהות, מלחמה ושלום.

בין העבודות גם בגדי הרקדנים שעיצבה לפרויקט האירוויזיון של עפרה חזה בשנת 1983, בצבע צהוב טעון זיכרון, שמוצגים כהבנה שאופנה היא שפה אזרחית שקטה אבל נוכחת, שמתקיימת בתוך החיים עצמם.

צמצום, דיוק וסירוב לקישוטיות יתר

התערוכה מתפרשת על פני שלוש קומות המוזיאון, אבל לא בנויה כהתקדמות ליניארית. אין ״מוקדם״ ו״מאוחר״, אלא תנועה בין נושאים: גוף, בית, עבודה, חומר, זהות ופוליטיקה. כך נוצר דיאלוג בין עבודות משנות ה־80 לפריטים עכשוויים, ומודגש קו עקבי של צמצום, דיוק וסירוב לקישוטיות יתר.

עבודות הטקסטיל האמנותיות של פרנקפורט מוצגות כמרחב אינטימי, דיאלוג פנימי שלה, תרגול, מחשבה. הן חושפות מנגנון עבודה אינטואיטיבי, שמבוסס על התמדה ולא על מחווה חד־פעמית.

הכותרת ״פועלת״ דורשת הבהרה, ופרנקפורט מתעקשת עליה. ״פועלת מבחינתי היא לא סיסמה אידאולוגית ואינה מחווה רומנטית לעולם עבודה שכבר איננו. זה מונח פרקטי. פועלת היא מי שמבינה את המקצוע שבו היא עוסקת מהבסיס – מהגזרה, מהתפירה, מהחומר ומהעבודה היומיומית בסטודיו. לא כהצהרה נוסטלגית, אלא כתנאי לאחריות.

״אני שולטת בכל שלבי התהליך של עיצוב ויצירה של בגד. להיות פועלת פירושו לדעת לעשות – או לפחות להבין לעומק – כל שלב בתהליך, גם כשעובדים עם צוות גדול״.

פרנקפורט מדגישה שמעולם לא ראתה את עצמה כמעצבת שמנותקת מהמלאכה. גם בשנים שבהן ניהלה מערך ייצור רחב, האחריות המקצועית המלאה נשארה אצלה. ״לא עבדתי כדי להכין תערוכה. עבדתי כי זה מה שאני עושה. העשייה קדמה לפרשנות; העבודה קדמה לניסוח״.

כך, המונח ״פועלת״ מקבל אצלה גם משמעות רחבה יותר – פעולה בתוך שדה. לא רק ייצור בגדים, אלא פעולה בתוך מציאות. להיות פועלת אופנה פירושו להבין שאופנה מתקיימת בתוך מערכת של יחסי כוח כלכליים, חברתיים ופוליטיים, ולקחת אחריות על ההשלכות של הבחירות המקצועיות.

״ייצור מקומי, תנאי עבודה הוגנים, קיימות ושקיפות הם לא ערכים נלווים אצלי, אלא חלק מהמקצוע עצמו. במובן הזה, פועלת היא לא ההפך מיוצרת או אמנית, אלא התנאי שמאפשר יצירה שאינה מנותקת מהחיים״.

הידיעה מי ייצר את הבגד ובאילו תנאים לא שולית, היא חלק בלתי נפרד מהעיצוב עצמו. עיצוב שלא שואל מי עומד מאחוריו ובאילו תנאים נוצר – נותר דימוי ריק

ביחד עם האוצרת ליסה פרץ, פרנקפורט מציעה מבט על אג׳נדות, נושאים ודפוסי פעולה שחוזרים בעבודתה מראשיתה ועד היום. ״מבנה התערוכה התאפשר בזכות השיחות הארוכות והרבות עם ליסה. זה היה תהליך שקרה הרבה לפני שהוחלט על תערוכה. אני פעלתי מהלב. לא מתוך תיאוריה סדורה. רק בדיעבד אפשר לראות את החזרתיות ואת השפה שלי״.

בתקופת הקורונה, כשהעשייה האופנתית נעצרה כמעט לחלוטין, פרנקפורט החלה לעבור באופן שיטתי על ארכיון הכתבות והראיונות שהתפרסמו עליה, ועל ארכיון המותג – ראיונות, טקסטים, דימויים, חומרים שנצברו לאורך עשרות שנים, אבל לא נוהלו עד אז כארכיון מודע. ״זה נוצר מעצמו. לא ישבתי ואמרתי ׳עכשיו אני בונה ארכיון׳. היה זמן ועשיתי את זה״.

בשלב הזה הצטרפה פרץ לתהליך. שתיהן עברו יחד על הטקסטים והדימויים, ומתוך הקריאה המשותפת התבהרה תמונה רחבה – נושאים שחוזרים שוב ושוב גם כשהסגנון, התקופה או ההקשר משתנים. ״זה היה רגע מכונן. דרך הארכיון ליסה זיהתה קווים רעיוניים שחצו עשורים והבינה שלא מדובר בסיפור של סגנון, אלא בעמדה״.

ההיכרות בינה לבין פרץ החלה הרבה קודם, ובמקום אחר לגמרי. ״הכרנו כשהיא הייתה מלצרית בבר תל אביבי. לא ידעתי מי היא תהיה בהמשך, והיא לא ידעה מי אני. ההיכרות הייתה אקראית, לא מקצועית. התאהבתי בה, כמו שקורה לי עם אנשים שאני פוגשת, ולאורך השנים נבנה בינינו שיח מתמשך דרך כתיבה, מחשבה ושיחות על אופנה ותרבות. זה הוביל לדיאלוג אוצרותי בשל, שמבוסס על אמון והבנה עמוקה האחת את השנייה״.

פרנקפורט מבקשת להבחין בין אופנה לאמנות. אופנה, לדבריה, נדרשת לתת מענה לאנשים; אמנות נדרשת לעורר מחשבה. ״ובכל זאת, לשתיהן יש מחויבות. האסתטיקה כרוכה תמיד בהקשר חברתי. הידיעה מי ייצר את הבגד ובאילו תנאים לא שולית, היא חלק בלתי נפרד מהעיצוב עצמו. עיצוב שלא שואל מי עומד מאחוריו ובאילו תנאים נוצר – נותר דימוי ריק״.

אחת התובנות האישיות של פרנקפורט בהקשר של התערוכה היא שהיום היא מבינה עד כמה האומץ שלה רב ועמוק. ״התנהגתי באומץ, אבל לא ידעתי עד כמה אני אמיצה. זה לא אומץ נטול פחד. פחדתי להיכשל, אבל אם לא ניסיתי לא ידעתי שזה כישלון. כל אלו דורשים אומץ וזו בדיעבד תכונה שליוותה את דרכי המקצועית והאישית״.

״פועלת אופנה״ היא לא רק תערוכה על דורין פרנקפורט; היא תערוכה על האפשרות לחשוב אופנה כמרחב של אחריות. בעידן של ייצור יתר, צריכה מואצת ותשומת לב רגעית – פרנקפורט מציעה קצב אחר, איטי, עיקש, ומחויב. ״אני לא מעצבת עונות. אני מעצבת חיים״, אומרת פרנקפורט – והתערוכה כולה עומדת על המשפט הזה.

---

דורין פרנקפורט | פועלת אופנה
אוצרת: ליסה פרץ
מוזיאון אשדוד לאמנות, דרך ארץ 8, אשדוד
נעילה: 30.5