״בגיל 27 אכלתי בפעם הראשונה מלפפון״: שקד בשן אישית, כנה ונגישה

הרומן הגרפי החדש של שקד בשן, ״בגיל 27 אכלתי בפעם ראשונה מלפפון״, מתאר את האכילה הבררנית שמאפיינת את בשן מילדות, ואת ההבנה שלה כחלק מתהליך ההתבגרות, שמה שנתפס בעיניה ובעיני הסביבה כ״קווירקי״ – ולכן משעשע או חמוד – הוא  הפרעת אכילה עם ראשי תיבות ב־DSM. בשן תמיד ידעה שיש בה שונות מסוימת, כבר במשפחה שלה כצעירה מארבעה אחים, אבל כל יציאה לעולם (בטיול עם חברות, בטירונות, בבצלאל, בדייטים) גרמה לה להבין שהיא רוצה, עבור עצמה – להיפתח, להשתחרר, להעז.

זהו ספר אישי וכנה, שמתאר לעומק חוויה מורכבת של יצירת גבול בין אדם לבין סביבתו, באופן שבהווה הוא כמעט בלתי נשלט ואפילו גורם סבל ותסכול. הוא כתוב ומאוייר בסגנון המובחן והייחודי של בשן – שמפרסמת את הטור ״שואלת בשביל חברה״ במוסף גלריה מדי שישי בארבע השנים האחרונות – סגנון שהופך את הדברים לנגישים יותר, ואפילו משעשעים לפרקים.

החלק החשוף ביותר הוא הניסיון של בשן לרדת לעומק, להבין את המנגנון הפסיכולוגי־רגשי־חברתי שיצר אצלה את המחסומים הפיזיים והחושיים. יש ניסיון לחזור לילדות ולהבין באמצעות שיחות עם אמא שלה את המנגנון הנפשי שנוצר אז, או לכל הפחות לזהות סימנים לכך שזה דפוס מוקדם שהתקבע (״את היית אוכלת כמו אירופאית […] ונשארת נקייה״, עמ׳ 11).

היא משוחחת עם פסיכולוגית ודיאטנית, בודקת ושוללת הפרעת דימוי גוף, אנורקסיה ונגזרותיה (״אנורקסיות לא אוכלות מקדונלדס׳״, עמ׳ 23); מבינה שבניגוד להגבלות אצל אחרים אין כאן עניין אידאולוגי או בריאותי; ושזו אפילו לא רתיעה מטעם מסוים. פשוט כשזה לא מה שהיא רוצה ורגילה – האוכל לא טעים לה.

באמצעות תרשים שעוזר לה לתבנת את מצבה, היא מבינה שהיציאה מהבית פירושה לפגוש א.נשים אחרים, פירושה לנסות לאהוב, ושאיכשהו בחשיבה שלה – יש הקבלה בין היכולת לאהוב מישהו חיצוני לבין לאפשר למשהו חיצוני להיכנס לתוך הגוף שלה

הסיפור על החבר הראשון הוא דוגמה לאופן שבו האכילה הבררנית מגבילה אותה בחיי האהבה, וגם לסוגי הטריגרים שעודדו אותה להתמודד עם הבעיה. הוא היה מיוטבתה, חלם שהיא אוכלת עוגות גבינה ונהנית מזה, ורגע לפני הסוף, לקח אותה לג׳פניקה אפילו שידע שהיא לא תאכל שם כלום.

היא מספרת על הפרידה, וברקע שקית שוקו יוטבתה: ״באיקנוגרפיה הישראלית שוקו בשקית זה בית, ילדות, קייטנה״ (עמ׳ 34) – אבל אצלה זה שברון לב. האכילה הבררנית לא רק מפרידה אותה מאדם קרוב, אלא מרחיקה אותה מהחברה, מהרגשות הנלווים למאכל בסיסי כל כך.

בהמשך, כשהיא עוברת לתל אביב ומחזיקה חיים ודמות של אדם בוגר (עובדת בעבודה מסודרת, חיה לבד בדירה, עושה קניות, יוצאת לדייטים) – היא מתחילה להבין עד כמה הבררנות מגבילה אותה. היא מנסה להיערך מראש לרגע של הזמנת אוכל משותפת עם קולגות, אבל כשהמנה מתגלה כמורכבת יותר משחשבה היא מוותרת על המאמץ כדי ״להיראות נורמלית״ (עמ׳ 50).

בדייטים או פגישות היא מנסה לחשוב מראש מה היא יכולה להזמין שלא יגרום לה להיראות כמו ילדה, כי קפה לא בא בחשבון. באמצעות תרשים שעוזר לה לתבנת את מצבה, היא מבינה שהיציאה מהבית פירושה לפגוש א.נשים אחרים, פירושה לנסות לאהוב, ושאיכשהו בחשיבה שלה – יש הקבלה בין היכולת לאהוב מישהו חיצוני לבין לאפשר למשהו חיצוני להיכנס לתוך הגוף שלה.

האוכל, כמובן, במוקד. היא פוגשת את הדיאטנית (שתופסת בדיוק את אותה העמדה על הדף שתפסו האמא והפסיכולוגית) והן מתחילות תהליך הדרגתי: לשוחח על מלפפון, רק לשים חתיכה על הלשון ולירוק החוצה, לחתוך לצורות שונות.

כשהשיחה הופכת ארוכה ומעיקה מדי מבחינתה היא אומרת ״במקום לדבר על מלפפון אפשר לדבר על זין. אני קונה קבנוס״ (עמ׳ 78-79). אפשר לראות את החלק הזה כחלק נוסף בהתמודדות בקשר האובייסלי מאתגר עבורה בין תזונה למיניות, אבל נדמה שיש פה (ובשם הספר) יותר קריצה לקהל הקוראים, שכמו מצפה לקישור הזה סביב העיסוק המתמשך במיניות במקומות אחרים.

המלפפונים על הכריכה בוהקים, טריים, נבדלים בניואנסים דקים של תנועת הטוש. הם נראים מרעננים וריחניים גם כשהם פרוסים לפרוסות וגם לפסים (עמ׳ 74-75) – וזה לא דבר להקל בו ראש כאן. גם המאכלים הדוחים ביותר והבלתי אפשריים מבחינתה (פסטה בשלושה צבעים, לחם עם זיתים, קפה) לא מצויירים באופן דוחה או גרוטסקי, אלא באותם הקווים שבהם מצויירים המאכלים הלגיטימיים (ספגטי עגבניות, שניצל תירס, חביתה) – וזה מעורר תקווה.

יחד עם זאת, אחותה התאומה מתחתנת, זוג חברים מודיעים שהם בהריון, וההישג המשמעותי שלה באותה הזמן הוא שהיא הסכימה לטעום בולונז. עוד מערכת יחסים נגמרת, כשהבררנות היא כנראה אחד הגורמים לכך, וגם הטיפול נפסק.

תיעוד תקופתי־דורי

זה הספר השני של שקד בשן אחרי אני רוצה את זה רומנטי (2020), שבו היא ראיינה נשים ״לגבי מיניות, מערכות יחסים, גוף ובושה״. בעקבותיו היא החלה לפרסם בקביעות את הטור השבועי המאויר שלה בהארץ.

השפה הגרפית שהציגה אז, ושהפכה מזוהה איתה בטור השבועי, מבוססת על איורים בטושים בסקאלת צבעים מצומצמת יחסית, עם דגש על הגוף (וחלקיו) בוורוד. השפה הזאת משחקת על הדיסוננס שבין תוכן בוטה, מטריד, אלים או כואב, לבין הסגנון שנתפס (ולא בצדק) כנאיבי, שטוח ועליז.

בגלל שיש בו סיפורים שמטרתם לשתף, לחשוף את מה שהוא טאבו, לאוורר מחשבות על דימוי גוף וסקס – האיורים משרתים את המטרה הזאת, כי כנראה שרק כך אפשר להראות שערות ערווה, כתמי מחזור, פורנו ותנוחות מיניות מעל דפי העיתון. הוא כלל אוסף וידויים של נשים בגילאי 20-30 ולא סיפור אישי של אדם אחד. כשערפול הזהויות הוא תנאי בסיסי – יש יכולת להיפתח על נושאים שבדרך כלל נשארים חבויים ופרטיים.

באופן מעניין, מלפפון מופיע גם בספר הקודם כאובייקט פאלי מובהק יחד עם גזר, חציל ובננה; ובאופן גורף הם מוזכרים כדבר דוחה, מעורר רתיעה. אני מזכירה את הספר ואת הטור, כי ברור שלבשן יש קול, יש סגנון ויש קהל; והספר הנוכחי אמנם עושה מהלך עמוק ואישי יותר, אבל משתמש בכלים שנרכשו ושוכללו לכדי תחום אחר, עם כמה נקודות השקה.

סקאלת הצבעים התרחבה משמעותית, והאיורים, בעיקר אלה שמתארים אוכל, הפכו להיות כמעט נטורליסטיים ומלאי חיות. בשן עדיין מרבה לשלב ״צילומי מסך״ (מאויירים) של חיפושי גוגל או של רשתות חברתיות.

הרגעים האלו – ששימשו בספר הקודם כדי לפרש את הטקסט, לבאר אותו או כדי לשמש כמעין הפוגה קומית – משמשים כאן בעיקר כתיעוד תקופתי־דורי הולם, כמו חיפוש דיאטנית בקבוצת הפייסבוק ״תשאלו דיאטנית״ (עמ׳ 64-65) או שיחת וואטסאפ לחברה כשהיא מנסה להתמודד לראשונה עם אבוקדו (עמ׳ 89). ברגע השיא יש תיעוד של הכתבה שקיבלה מאחותה בנוגע להגדרה של אכילה בררנית כהפרעת אכילה מוגדרת. הכתבה משתלטת על כל הכפולה, כמו לא משאירה אוויר ברגע הזה.

היחס בין הטקסט לאיורים הוא מעניין, ומשרת את האופן שבו הספר נקרא – לא כרומן או נובלה, וודאי לא כספר הדרכה, אלא כמעין יומן שמלווה תהליך מנקודה כלשהי לנקודה אחרת, בלי מחוייבות לאתר את ה־גורם למצב; וגם בלי מחוייבות שסוף הסיפור יהיה גם הפתרון של הקונפליקט שהוצג בתחילתו.

בכפולות מסוימות יש איור במרכז הפריים שלא זקוק להסברים, בפעמים אחרות יש עמודי קומיקס מסורתיים ובהם פריימים ומהלך מהיר של סיפור. יש תחושה של אוורור, אין דחיפות לתאר הכל במילים או לבטא הכל בציור. הדברים ניתנים לנו במשורה, בשליטה, בהקפדה וגם בבידוד, בלי מחוייבות לרצף או לסגירת קצוות.

ומילה על הז׳אנר האוטוביוגרפי בהקשר רחב יותר: החשיפה העצמית של הכותבת מאפשרת לה מגע קרוב עם הקשיים של החיים, ואני מקווה שעבורה יש בה גם ממד של ריפוי והתפתחות מעצם הכתיבה על כך. רבות מהתגובות ברשתות הן תגובות של הזדהות, הערכה לאומץ שנדרש בחשיפה, אולי גם אמפתיה למצב שהוא בבירור לא טבעי.

יש נטייה לחשוב שכתיבה אוטוביוגרפית היא הז׳אנר החשוף ביותר, אבל בעיניי יש בו גם חומת הגנה שהכותבת מניחה בפני כקוראת: אם זו היתה דמות בדיונית, הייתי מרגישה נוח יותר לבחון האם היא מתפתחת מספיק כדי להצדיק ספר, לבחון את המהלך העלילתי כאמין נרטיבית וככזה שמחזיק חשיבות מעבר למקרה הבודד.

אם להידרש לשאלה המרכזית של הספר, הקורא.ת נדרש.ת להכריע איזה גורם שכנע אותו יותר כגורם להפרעת האכילה (שהרי זה חלק מהמסע שהגיבורה עוברת בעצמה): האם זו אמא שלה שכל חייה היתה בדיאטה ופירמידת המזון שהיתה על המקרר? האם זה ההקשר המשפחתי של היותה הצעירה לארבעה אחים, כולל אחות בכורה עם מוגבלות משמעותית ותאומה שאוכלת הכל? האם זו פיקסציה על התנהגות ששירתה אותה בילדות ליצירת נפרדות? או אולי זה מחסום שמוצב שם דווקא כדי לחסום קשרים רומנטיים ומיניים?

בגלל שאין כאן מרחק בין שקד בשן הדמות בספר לבין שקד בשן הכותבת – למרות שהציפיות הטבעיות שלי לא נענו (איתור הגורם, פתרון הקונפליקט) – אני מבינה שזה יומן, רישום אותנטי של רגע בזמן עם תובנות מוקדמות – וצריכה להסתפק בזה.

---

שקד בשן | בגיל 27 אכלתי בפעם הראשונה מלפפון
יוקה הוצאה לאור, 2026