תשע נשמות: אמנות מגרגרת בבית האמנים ראשון לציון 

בין בהייה ממושכת בחלון, קפיצה פתאומית על מקרר, קימור גב חד או רביצה משתלטת על ספה, החתולים מתקיימים לצידנו – נוכחים, חמקמקים, קרובים ומרוחקים בעת ובעונה אחת. יעל שוסטר, אוצרת התערוכה ״תשע נשמות: אמנות מגרגרת״, מציעה הסתכלות ״על החיה המופלאה הזאת לא כסמל בלבד, אלא כישות חייתית, עצמאית ומסתורית, שמארגנת מחדש את המרחב האנושי סביבה״. 

העבודות בתערוכה, במדיות שונות, מציגות פורטרטים, סצנות ביתיות ומפגשים יומיומיים בין חתולים לבני אדם. באמצעות מחוות קטנות, מבטים ותנועות כמעט בלתי מורגשות, נחשפת מערכת יחסים עדינה של תלות, שליטה וחיבה – אהבה שאינה תמיד סימטרית, אך תמיד נוכחת.

״בזמנים של אי־וודאות, החתולים מעניקים לנו רגעים של שקט, נחמה וקשב, ובה בעת מזכירים את הפגיעוּת של מי שחיים בשולי המבט האנושי ואת האחריות הכרוכה בקשר עמם״. 20% מהמכירות בתערוכה יתרמו לעמותת ״כפר החתולים״ הפועלת ברחבי ישראל ומעניקה טיפול רפואי מסור ומחסה לחתולים חסרי בית ומקדמת חינוך והסברה למען רווחת החתולים. 

בזמנים של אי־וודאות, החתולים מעניקים לנו רגעים של שקט, נחמה וקשב, ומזכירים את הפגיעוּת של מי שחיים בשולי המבט האנושי ואת האחריות הכרוכה בקשר עמם

---

אופיר סופר

לאורך השנים גידלתי כמה חתולים, ואני מודה שאני מעריץ אותם: את העצמאות שלהם, את השקט הדרוך, ואת היכולת להיות בו־זמנית קרובים ובלתי מושגים. החתולים ליוו אותי גם בתקופת שירות המילואים במהלך מלחמת חרבות ברזל, כעוגן של שגרה ונוכחות בתוך מציאות מטלטלת. 

הקשר איתם מתקיים באותו מרחב שבו נוצר הציור, ודומה לו: קשר שנבנה דרך זמן, סבלנות וכבוד למרחק, ומשפיע לא רק על הדימויים בעבודותיי אלא גם על האופן שבו אני מתבונן בעולם – מתוך תהליך איטי של הקשבה והתבוננות.

---

אילנה זפרן

חתולים היו ביצירה שלי מאז ומעולם, והם הלכו והשתלטו עם השנים והשלימו את השתלטותם כשהתחלתי לפרסם את ״פינת ליטוף״ החתולית ב״מוסף הארץ״. יהונתן גפן היה מחובבי הפינה ובזכות חיבתו זכיתי לאייר את ספר הילדים האחרון שכתב ״אלימיאו״, שאיור מתוכו מוצג בתערוכה.

עבודה נוספת שלי בתערוכה היא סטריפ קומיקס שהתפרסם באתר אמריקאי, והוא מתאר רצף מחשבה חתולי בנושא שקרוב לליבו של כל חתול – ארוחת ערב.

---

אירה קרוחמל

בתערוכה אני מציגה עבודות מתוך הסדרה SEE YOU. SEE ME, שנוצרו במסגרת ״רזידנסי במדבר״ במצפה רמון. הסדרה עוסקת בדמויות שאני מגלה בעצים, בסדקים בקירות ובטיח מתקלף. אלו מפגשים יומיומיים, חמקמקים, שדורשים האטה והתבוננות. דרך העבודות אני מזמינה את הצופה לעצור, להסתכל מחדש, ולגלות יופי ומשמעות בדברים הפשוטים שסביב.

כל מפגש עם ״הפרצופים״ שבטבע מעורר אצלי חיוך, והפרויקט עצמו פועל כמעין ״הדבקה״ עדינה: הצופים מתחילים לשחק במשחק הזה בעצמם – לזהות דמויות, להמציא סיפורים, ולהנות מהמתנות שהטבע מציע. בסופו של דבר, תהליך ההתבוננות הזה מוביל ליחס קשוב, מכבד ושמרני יותר כלפי הטבע והסביבה.

---

אירינה וקסלר

חזרתי במשך ימים אל העציץ ואל הצללים שסביבו. עבדתי מדי יום באותן שעות. מיה הייתה שם, נעה בחלל, מחליפה תנוחות. ברגע מסוים הרגשתי שהיא משלימה את הקומפוזיציה. ההחלטה לשלב אותה לא הייתה מודעת, אלא תגובה לנוכחותה.

את מיה מצאנו מייללת בחניון הבית, מתחזה לנכה וצועקת את נשמתה. כעבור חודשיים של תזונה מאוזנת רגליה התיישרו והיא הפכה לחתולה בריאה. אחד התחביבים של מיה הוא לשכב במיטה ליד רגלינו, ובמידה ויש נגיעה – לנשוך את מסיגי הגבול.

---

אלי לינסקיל שור

מבחינתי חתול.ה הם בני בית. אני מגדל חתולים, שנים רבות הייתי אוסף כל פעם גור חתולים מהרחוב. שונרא, החתולה הנוכחית, היא נושא ציורי נהדר, שמאפשר התבוננות ממושכת לבניית ציור או רישום.

בחתולה שיושבת על ראש אדם יש הרגשת ביטחון רבה משני הצדדים. יש רגע של קרבה נפשית בין שליטה ורכות, בין אינטימיות להומור. מבט החתולה המופנה החוצה מערער את ההיררכיה בין אדם לחיה. זהו ציור דיוקן ומצב תודעתי – הרישום שלי נבנה מקווים עדינים, כמעט רק הכרחיים של הראש האנושי, ומנגד קווים וכתמים מלאים של החתולה. כמו נוכחות חתולית שנטבעת במהות האדם.

---

אפרת גולדברג

החתולים שלי, תמיד היו ועדיין חלק מרכזי בחיי ומרכז הבית. הנוכחות שלהם היא מקור בלתי נדלה להשראה ופליאה, ובאופן טבעי הם מופיעים גם בעבודותיי. חתולים הם המלווים הקבועים שלי מילדות, ונשזרים בביוגרפיה שלי רצופת הנדודים והמעברים בין הבתים.

מעניין שהחתולים הם החלק הקבוע בסיפור, הם תמיד היו שם כמו עוגנים, ולמרות התדמית השגויה שחתולים אינם נאמנים, עבורי הם מסמלים עקביות, נחמה ויציבות במרחב הביתי המשתנה והלא יציב, ומתקשרים לחוויה פנימית וזיכרון של בית. כך, בעבודות בתערוכה החתולים נרדמים בכל מקום: הם חלק מהנוף הביתי ומכניסים המון חיים רגש וצבע; הם בעלי הבית האמיתיים.

---

גילי לב ארי

יזמתי את התערוכה מתוך אהבה והערצה טהורה לחיה המופלאה, ספק פראית ספק מתמסרת, שמנהלת את חיינו בחן חסר התנצלות. כבעלת חתולים שניצלו מהרחוב, חשוב לי להנכיח את הנושא באופן חיובי, מעניין ומעורר אמפתיה.

בחרתי לצייר את החתולות שלי תוך שאיפה לדיוק והתעמקות בפרטים, הן כדי להדגיש את הטקסטורה הפרוותית שמושכת כל כך ללטף והן את אישיותן השונה זו מזו: האחת מלכותית, אלגנטית ומודעת ליופייה, למרות שהגיעה מאשפתות, והשנייה קצת מכונסת ואבודה, לאחר שניצלה מפגיעה.

למרות שכציירת פיגורטיבית, אני מעדיפה תמיד להתבונן באוביקט ולא להשתמש ברפרנס צילומי, על מנת לרדת לרזולוציה מדוייקת, נעזרתי בצילום, מאחר וחתולים פועלים בהתאם לצו ליבם ולא יועילו לשבת ולדגמן יותר משלושים שניות…

---

דניאל קנדאורוב

אחת העבודות בתערוכה נולדה מתוך רצון להביא את הדיסוננס שבין האסתטיקה המוקפדת והרצינית של תקופות העבר לבין הטבע הבלתי מרוסן של החתול. בחרתי להציב חתול שובב בעיצומה של פעולת ״ונדליזם״ חיננית על ספת וינטג׳ יוקרתית. הדיסוננס הזה, בין הרצינות והפאר של הספה המפוארת, לבין החתול השובב שלא באמת מעניין אותו, מייצג קונספט הומוריסטי וניגודי.

כמי שאין לו חתול מאז הילדות המוקדמת, הציור הוא הדרך שלי להתקרב ולהזכיר לעצמי כמה שהחיה הזאת מתוקה, חכמה, ושובבה, וגורם לי את העקצוץ של לרצות לגדל חתול שוב בתור בן אדם בוגר ועצמאי.

---

יובל חי

התיעוד הבלתי פוסק של המרחב היומיומי שלי הוא חלק מהפרקטיקה שבה אני מנסה להצביע על הרגעים הקטנים שמרכיבים את המציאות שלנו. בשיטוטים מודעים יחד עם דחף אינטואיטיבי אני מייצר לעצמי ארכיון שהוא גם התבוננות לעולמי הפנימי וגם ראי זמן למקום.

כך גם לגבי טיציאן החתול, ברגע שכאילו לקוח מנשיונל ג׳אוגרפיק. אני מצלם עם פלאש כי חשוך ולא בדיוק יודע מה יתקבל. הפלאש מקפיא את הסיטואציה וניתן לחוש באומללות ובפחד של העכבר הניצוד שכרגע הפך למשחק בשבילו.

---

ילנה שפלב 

מאז 1990 אני חיה עם חתולים. זה לא ״יש לי חתול בבית״ – ככה זה היה בבית ההורים. בבית שלנו בישראל שלושה חתולים הופיעו כמעט מיד, אחר כך הופיעו עוד כמה, והם עיצבו את חיינו. כל החתולים חולצו מהרחובות, כולם היו תינוקות שניזונו מבקבוק, וכולם הופיעו בהפתעה…מאז הפסקנו לתכנן את חיינו.

כמובן, כל זה בא לביטוי בייצור בובות והחתול הוא תמיד חלק בלתי נפרד של הקומפוזיציה, לפעמים החלק מרכזי. אני משתמשת בעיקר בחומרי פיסול בסיסיים שניתן לקנות בחנויות. לציור אני משתמשת בצבעי אקריליק ומים ובתפירת הבגדים אני מחפשת בגדי וינטג׳ בשווקי פשפשים, ולפעמים לוקחת משהו מהבגדים שלי או של בעלי.

---

קוסטה חטקביץ׳

כל חיי אהבתי בעלי חיים, אבל תמיד מרחוק. יש לי אלרגיה חזקה, במיוחד לחתולים, ולכן מעולם לא יכולתי לגדל אחד. אולי דווקא המרחק הזה לימד אותי להתבונן — כשאי אפשר לגעת, לומדים לראות.

כשאני מתבונן בחתול, אני רואה אופי. חתולים מזכירים לי בני אדם – טיפוסים שונים, מצבי רוח, עולם פנימי עשיר. הם לא חיים כדי לרצות אף אחד. יש בהם חן, כבוד עצמי וחופש פנימי, וגם אמונה שקטה שאפשר לא למהר.

---

תשע נשמות: אמנות מגרגרת
אוצרת: יעל שוסטר
בית האמנים ראשון לציון
משתתפים: אופיר סופר, אילנה זפרן, אירה קרוחמל, אירינה וקסלר, אלי לינסקיל שור, אפרת גולדברג, גילי לב ארי, דניאל קנדאורוב, ילנה שפלב, יובל חי, קוסטה חטקביץ
13.2.26-14.3.26