להקשיב למה שהחומר מציע: מהסטודיו אל העולם שבחוץ

לאורך שנים הסטודיו שלי היה מרחב פרטי, מעין ואקום מנותק שבו נוצרו העבודות שלי. במקביל, תמיד עבדתי עם אוכלוסיות מעניינות ומורכבות, כי זה סוג העבודה שאני נמשך אליו: ילדים בסיכון, מתמודדי נפש ואנשים עם צרכים מיוחדים ומוגבלויות. שני העולמות האלה התקיימו אצלי במקביל, אבל כמעט שלא נפגשו. ביום הייתי עובד עם אנשים, ואחר כך הייתי מגיע לסטודיו ועובד לבד על האמנות שלי.

הדבר הזה השתנה כשהגעתי לעפרה והסטודיו עבר לבית שלי. המרחב הפסיק להיות ניטרלי וסגור. הראשונים להיכנס אליו היו הילדים שלי, ולאט לאט גם אנשים שאיתם עבדתי – בעיקר צעירים עם צרכים מיוחדים – התחילו להגיע ולעשות את הפעולות שלהם בתוך הסטודיו.

בהתחלה זה קרה עם הרבה הנחיות ברורות מצדי והרבה תכנון מוקדם. אבל עם הזמן הצלחתי להיפתח ולהשתחרר, ולאפשר להם יותר חופש במרחב. הם התחילו לעבוד עם החומרים, עם הצבעים ועם האפשרויות שהסטודיו מציע בצורה חופשית ומשחקית.

זה לא תמיד פשוט עבורי. במובן מסוים זה עדיין לא לגמרי פתור אצלי. הבלאגן שזה מביא לסטודיו שלי קשה לי לפעמים, במיוחד כי גם ככה הסטודיו שלי מבולגן. הייתה אפילו פעם שאחד התלמידים הרס לי בטעות ציור שממש אהבתי, וזה היה רגע עצוב ולא פשוט.

יש אצלי בסטודיו בחור עם אוטיזם שכמעט לא מדבר, אבל כשהוא נכנס למרחב העבודה – משהו משתנה. היכולת שלו להיפתח לחומרים ולהתמסר אליהם היא מדהימה. הוא ניגש לצבע ולחומר עם חופש ומשחקיות שקשה להסביר במילים

אבל לצד הקושי קורים תהליכים מדהימים. יש אצלי בסטודיו בחור עם אוטיזם שכמעט לא מדבר, אבל כשהוא נכנס למרחב העבודה – משהו משתנה. היכולת שלו להיפתח לחומרים ולהתמסר אליהם היא מדהימה. הוא ניגש לצבע ולחומר עם חופש ומשחקיות שקשה להסביר במילים. לפעמים הוא עושה פעולות פשוטות אבל מפתיעות, ואני מוצא את עצמי מנסה ללמוד מהן ולשלב משהו מהגישה שלו גם בציורים שלי.

אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי מהעבודה הזו קשור לאופן שבו אני ניגש לחומר עצמו, ספציפית בעבודה שאני מציג בימים אלה בתערוכה ״לורם איפסום״ במרכז אדמונד דה רוטשילד (אוצרת: הדסה כהן). יש תקופות שבהן ההשראה נתקעת והציור לא מתקדם. ברגעים כאלה אני מנסה לאמץ את הגישה שאני רואה בסטודיו – פחות לשלוט בתוצאה ויותר להקשיב למה שהחומר מציע. לפעמים אני פשוט תולה עשרות דפים על קירות הסטודיו ומתחיל לעבוד בצורה פתוחה ורנדומלית.

אם צבע מטפטף מדף אחד אל הדף שמתחתיו – מצוין, עובדים עם הטפטוף הזה. אם פעולה מקרית יוצרת צורה חדשה – נותנים לה להוביל את הציור. ברגעים כאלה משהו במחשבה משתחרר. הלחץ מהתוצאה יורד, ויש תחושה כמעט מדיטטיבית, כמו סוג של זן. לפעמים המכחול כאילו זז מעצמו, והרגעים הם חד־פעמיים ובלתי ניתנים לשחזור.

דיאלוג פתוח עם החומר

דווקא מהאנשים שמגיעים אליי לסטודיו, במיוחד אלו שמתקשרים פחות במילים, אני לומד את הגישה הזאת בצורה החדה ביותר. הם ניגשים לחומר כמו שהוא, בלי לנסות מיד לכפות עליו צורה או משמעות. יש בזה כנות גדולה – פשוט להיות עם הצבע, עם המחווה ועם החומריות של הציור. במובן הזה הם מזכירים לי שוב ושוב שהיצירה לא תמיד נוצרת מתוך שליטה מלאה, אלא מתוך דיאלוג פתוח עם החומר.

גם התהליכים שהמשתתפים עוברים ראויים להערכה. רבים מגיעים עם תסכולים ועם ביטחון עצמי נמוך. אני משתדל להעביר להם את המסר שהתוצאה פחות חשובה, מה שחשוב באמת הוא הלמידה וההתפתחות שבתהליך. ובאמת, אלו שמצליחים להיפתח יוצרים לא פעם דברים מעניינים ומפתיעים.

אני מאמין שהתהליכים האלו בונים אצלם חוסן פנימי ומעניקים להם כלים להתמודדות עם מצבים מורכבים. הייתה לדוגמה מישהי שעבדה במשך חודשים, ובסוף יצאה מהסטודיו עם ציור מרשים מאוד. דיברנו על כך שמה שמרשים באמת הוא לא רק התוצאה, אלא ההתמדה, כוח הרצון והיכולת שלה להתמודד עם המכשולים בדרך.

מישהי שעברה תהליך כזה יכולה לקחת ממנו משהו גם לחיים שמחוץ לסטודיו, לרגעים שבהם השגרה מתערערת, כשהדברים מסתבכים או כשהמציאות הופכת ללא־ודאית. בתקופות כמו אלו שאנחנו חווים היום, של מלחמה וחוסר יציבות, היכולת להישאר בתוך תהליך, לעבוד צעד אחרי צעד ולא לאבד את האמון בדרך – הופכת לכלי משמעותי.

גם בתוך המציאות של התקופה האחרונה ראיתי עד כמה היצירה יכולה להיות משמעותית. הבן שלי, מעין, מפחד מאוד מאזעקות. תוך כדי תקופת המלחמה, באין מסגרות, התחלנו לבלות יחד בסטודיו. נוצרה בינינו שגרת עבודה – נכנסים לסטודיו, עובדים עם צבע וחומר, וכל אחד שוקע בעולם שלו.

ברגעים האלה נוצרת חוויה חזקה של אסקפיזם. מעין כל כך נכנס לאווירה של העבודה, שלפעמים הוא פשוט שכח לגמרי מהסיטואציה שבחוץ. דווקא בתוך המציאות המלחיצה הזאת, הסטודיו הפך למקום שבו אפשר לרגע לנשום, להתרכז במשהו אחר, ולהרגיש שוב תחושה של יציבות ושל משחק.

במובן מסוים זה דומה לציור בשכבות: לפעמים השכבות הראשונות מתסכלות וקשה לראות איך מכל זה יצמח ציור טוב. אני תמיד מנסה להרגיע ולהזכיר שזה חלק מהתהליך. ואז, ברגע מסוים, משהו מתחבר והציור פתאום ״נפתח״.

בעיניי, זה אחד הדברים היפים ביצירה: דרך העבודה עם חומר, צבע וזמן, אפשר להבין שגם בתקופות של אי־ודאות, כמו זו שאנחנו חיים בה עכשיו, תהליכים מורכבים יכולים בסופו של דבר לקבל צורה ומשמעות.

כמו בציור, גם בחיים לפעמים קשה לראות את התמונה השלמה. אבל אם ממשיכים לעבוד, להחזיק את החומר ולהישאר בתוך התהליך – ברגע מסוים, משהו מתחיל להתחבר.

---

אימרי פניאל מציג בימים אלה בתערוכה ״לורם איפסום״ במרכז אדמונד דה רוטשילד