בין השקעות גלובליות לזהות מקומית: אמנות עכשווית במדינות המפרץ

במהלך 15 השנים האחרונות עבודתי כאוצר בישראל ובעולם הובילה אותי לבחון אזורים של מתח, מבני כוח ותהליכי זהות משתנים. בתערוכות רבות אני מתייחס לחלל כזירה של משא ומתן, בין מרכז לפריפריה, בין מסורת לשפה עכשווית, ובין הנגלה לנסתר.

מאז 2021 אני פועל כאוצר באמירות ראס אל ח׳יימה, במסגרת הפסטיבל האמנותי השנתי ומאשתקד, גם כאוצר הביאנלה הראשונה שננעלה לאחרונה. עבודתי שם, לצד שיתוף פעולה עם קרן אל קאסימי למחקר מדיניות, מאפשרת לי מבט מבפנים על השדה האמנותי באיחוד האמירויות ובמדינות המפרץ בכלל, ובייחוד על המפגש בין כלכלה, תרבות ואסטרטגיה.

השאלה המרכזית שעולה מתוך ההתבוננות הזו היא עד כמה ההשקעות האדירות בתשתיות תרבות, מוסדות, ירידים ואנשי מקצוע מערביים הן מהלך מתוכנן? האם מדובר באימוץ מודלים מערביים, או במהלך רחב יותר של מיצוב בזירה הגלובלית? האם זהו כוח רך שמשרת מדיניות כלכלית, או ניסיון לבנות אקו־סיסטם תרבותי חדש? השאלות האלו לא חדשות, ומזכירות תהליכים שהתרחשו בעבר במדינות כמו יפן וסין, אבל בהקשר של מדינות המפרץ הן מקבלות אופי מואץ ומרוכז.

לכל אחת מהאמירויות זהות תרבותית שונה. דובאי פועלת בעיקר כמרכז אמנותי מסחרי, עם גלריות בעלות שם בינלאומיות ואירועים שמניעים את שוק האמנות האזורי. אבו דאבי מובילה השקעות מוסדיות עצומות במוזיאונים בינלאומיים, באוניברסיטאות מפורסמות כמו אוניברסיטת ניו יורק והסורבון, ושיתופי פעולה בינלאומיים – כחלק מביסוס מעמדה בזירה העולמית.

אחד ההבדלים הבולטים בסצנת האמנות בין מדינות המפרץ לבין ערים כמו ניו יורק, ברלין או תל אביב, הוא היעדר סצנה אלטרנטיבית מפותחת. חסרות יוזמות עצמאיות ללא מטרות רווח, חללים ניסיוניים ומסגרות שאינן ממוסדות

שארג׳ה מציעה קו מחקרי וביקורתי יותר, עם מסורת ארוכה של ביאנלה בינלאומית ידועה ומוסדות אמנות פעילים. ראס אל ח׳יימה, שבה אני פועל, נמצאת בשלב מוקדם יותר, ומבקשת לפתח מודל שמחבר בין פרקטיקות עכשוויות לבין קהילה מקומית, תוך דגש על חינוך והנגשה מעמדית.

אחד ההבדלים הבולטים בסצנת האמנות בין מדינות המפרץ לבין ערים כמו ניו יורק, ברלין או תל אביב, הוא היעדר סצנה אלטרנטיבית מפותחת. חסרות יוזמות עצמאיות ללא מטרות רווח, חללים ניסיוניים ומסגרות שאינן ממוסדות. במערב, דווקא המרחב האלטרנטיבי הוא מנוע מרכזי לחדשנות ולאוונגרד.

במפרץ, שבו האמנות לא צומחת מתוך מחסור או התנגדות, אלא מתוך השקעה ותכנון, המודל הזה כמעט ולא קיים. ייתכן שזהו פער מבני, אבל ייתכן גם שמדובר בפרספקטיבה מערבית שמחפשת מודל מוכר, במקום שבו מתפתח משהו אחר.

האסטרטגיה התרבותית של מדינות המפרץ נשענת במידה רבה על אימוץ מודלים מערביים, אבל לא מתוך חיקוי בלבד. המוזיאון, הביאנלה ושוק האמנות הפכו לכלים גלובליים, והם משמשים כחלק מתהליך רחב של מודרניזציה וגיוון כלכלי. אפשר לראות בכך מהלך מחושב, שבו מבנים קיימים נלמדים, מותאמים ובהמשך גם משתנים. בטווח הקצר נוצרת תלות מסוימת במערב, אבל בטווח הארוך מתהווה שפה עצמאית.

כך לדוגמה, רכישות אמנות משמעותיות כמו ״סלוואטור מונדי״ של לאונרדו דה וינצ׳י, ״הנואש״ של גוסטאב קורבה ו״שחקני הקלפים״ של פול סזאן שנרכשו על ידי קטאר – הן לא רק עסקאות שוק, אלא גם רכישה של נרטיבים, ידע והון סימבולי. מהלכים כמו הקמת ביתן קבוע לקטאר בביאנלה של ונציה, או השקת ירידי אמנות חדשים במפרץ, הם לא רק סמלים של נוכחות, אלא ביטוי לשאיפה להשתלב במרכזי ההשפעה של עולם האמנות.

במקביל, מתפתחת גם גישה היברידית, שמבקשת לחבר בין מסחר למחקר, בין פלטפורמות כלכליות לשיח אינטלקטואלי. דוגמה לגישה היא יריד ארט באזל קטאר האחרון, שאצר האמן וואל שאווקי, שבו הוא שילב אוצרות מחקרית ושיח יחד עם מסחר.

מנקודת מבטי, מדינות המפרץ פועלות כיום בשני מישורים בו זמנית: מצד אחד הן מאמצות מודלים מערביים, ומצד שני הן מעבדות אותם בהתאם לצרכים מקומיים. התוצאה היא לא העתקה, אלא תהליך מורכב של למידה ויצירה מחדש. המוסדות לא רק משחזרים קאנון קיים, אלא מתחילים לייצר קאנון משלהם, כזה שמדגיש היסטוריות מקומיות, פרקטיקות אזוריות ומודרניזם ערבי.

שינוי בתפקיד האוצר

בתוך התהליך הזה מתגבש גם שינוי בתפקיד האוצר. כמרצה לאוצרות בסורבון אבו דאבי, אני מדגיש בפני הסטודנטים שאוצרות אינה אוסף של יצירות, אלא דרך חשיבה, ניסוח והעברת רעיונות. תערוכה היא מרחב של סיפור, מחקר ועמדה. תפקיד האוצר הוא לגשר בין היצירה לבין הקהל, לצמצם פערים של הבנה, ולבנות הקשרים שמאפשרים כניסה לשיח.

אני מעודד עבודה מתוך הקשר מקומי, מתוך קהילה, ומתוך מודעות לכך שאין מרכז אחד שמגדיר ערך. העולם האמנותי נע לעבר ריבוי מרכזים, ריבוי קולות וריבוי נרטיבים. בתוך הקשר זה עולה גם השאלה איך אפשר לפתח שפה אוצרותית מקומית במפרץ, שלא נשענת רק על מודלים מיובאים.

אחת הדרכים לחשוב על כך היא דרך מושג המג׳ליס (Majlis), המרחב החברתי המרכזי בתרבות האיסלמית. זהו חלל שמבוסס על ישיבה משותפת, שיחה ופתיחות. גם אם היררכיות קיימות, הן מתנהלות בתוך מסגרת שמאפשרת דיאלוג.

מודל כזה יכול להציע גישה אחרת לאוצרות, שבה היצירה לא רק מוצגת, אלא פועלת כנקודת מפגש וכזרז לשיח. בגישה זו, עבודות אמנות אינן אובייקטים מבודדים, אלא חלק ממארג רחב של סיפורים, זיכרונות והקשרים. מגמה זו כבר ניכרת בפרויקטים שונים באזור, שבהם אתרי מורשת, שווקים ונופי מדבר הופכים לחלק בלתי נפרד מהתערוכה. האתר הוא לא רק רקע – אלא שותף פעיל ביצירה.

המצב הנוכחי במפרץ מזכיר תהליך של חניכה. מודלים נלמדים, מותאמים ולעיתים גם מאותגרים. השאלה המרכזית היא מתי ואיך יתרחש המעבר לאוטונומיה מלאה

גם תפיסת הזמן יכולה להשתנות. במקום להיצמד ללוחות זמנים מערביים קבועים כמו בינאלה, טריאנלה וכו׳, אפשר לחשוב על קצב המושפע ממחזוריות מקומית, מלוח שנה ירחי וממסורות של המשכיות. תרבויות המפרץ, בדומה במובנים מסוימים גם לתרבות העברית, לא מבוססות על מיון וסיווג שיטתי בלבד, אלא על תנועה בין דורות, סיפורים וידע.

במישור המעשי, הדבר מתבטא גם בדרכי תיווך – פחות טקסטים פורמליים על קירות ויותר קול, סיפור, חוויה. שימוש בהקלטות, בשיחה ובאמצעי תקשורת יומיומיים יוצרי מרחב פתוח של השתתפות. כך מתגבשת שפה אוצרותית שלא מחקה מודל גלובלי, אלא מציעה קצב אחר, מבוסס על זמן, מגע ודיאלוג.

המצב הנוכחי במפרץ מזכיר תהליך של חניכה. מודלים נלמדים, מותאמים ולעיתים גם מאותגרים. השאלה המרכזית היא מתי ואיך יתרחש המעבר לאוטונומיה מלאה. האם תתגבש שפה שלא זקוקה לאישור חיצוני, אלא נשענת על ביטחון פנימי? נדמה שהתשובה כבר מתחילה לבצבץ.

אפשר לראות זאת באופן שבו מופעלים אתרי מורשת, בשימוש בחללים ציבוריים ובאימוץ של דרכי תיווך מקומיות. מתגבשת שפה שמעמידה במרכז קהילה, שיחה, סאונד והעברה בין אנשים, ולא רק הצגה של אובייקטים.

אם תהליכים אלו יימשכו, ייתכן שבעתיד יתרחש שינוי עמוק במאזן הכוחות התרבותי העולמי. לא עוד הסתמכות על אישור מערבי, אלא מצב שבו גם המערב מביט אל המפרץ כמקור השראה. לא מתוך חיקוי, אלא מתוך הכרה בשפה תרבותית שנולדה מתוך המקום, ושיש לה יכולת להשתתף בשיח העולמי מתוך עמדה עצמאית וברורה.