ביום בהיר אפשר לראות את איראן: שרון תובל אוצר ביאנלה חדשה באיחוד האמירויות

חגית: שלום שרון מה שלומך? איפה אתה עכשיו?

שרון: מצוין, תודה. אני ממש אחרי פתיחת הביאנלה לאמנות הראשונה בראס אל חיימה, איחוד האמירויות, שאותה אני אוצר

חגית: מרגש! לפני שתספר איך זה קרה, תגיד מילה על מזג האוויר והאווירה בראס אל חיימה – חם? קר? ומה יחסם למתיחות העולמית סביב איראן וישראל, ובכלל?

שרון: מזג האוויר עכשיו כאן אידאלי. בין 23-25 מעלות ביום ל־15-16 בלילה, הרבה שמש. והאווירה – כאן בתערוכה היא ממש בועתית, עולם אחר, די מנותק מהמציאות. האווירה באיחוד האמירויות – הרבה תיירים פוקדים את המדינה בתקופה הזו, וכמובן שהענן החדשותי כאן. מראס אל חיימה ניתן לראות את איראן בימים בהירים – כאן נמצאים מיצרי הורמוז האסטרטגיים כל כך. יש אפילו חשש קל לטילים מאיראן, אבל לא כמו בארץ (אני משער)

חגית: כן, יש לשער. ועכשיו לענייננו: מהי הביאנלה לאמנות עכשווית בראס אל חיימה ואיך קרה שאתה אוצר את המהדורה הראשונה שלה?

שרון: זו ביאנלה בקנה מידה אינטימי, שנועדה לגדול ולהתפתח עם הזמן, כחלק מאירועי פסטיבל האמנות של ראס אל חיימה – יוזמה של קרן אל קסימי (Al Qasimi Foundation), שאיתה אני עובד כבר מ־2020, עם תחילת הסכמי אברהם. הביאנלה מציגה קבוצה נבחרת של אמנים בינלאומיים, ביניהם גם מספר אמנים ישראלים.

‏לפני כשנה הגשתי לקרן אל קסימי תוכנית עבודה לחמש שנים קדימה, ובהצעה כללתי את הפיכת התערוכה לביאנלה בינלאומית, שתתקיים אחת לשנתיים. התוכנית התקבלה וזו אכן המהדורה הראשונה של הביאנלה בהשתתפות 22 אמניות ואמנים. השאיפה שלי היא שבפעם הבאה כבר יהיו 100 אמנים, להביא אותה לרמה דומה לביאנלות מכובדות ותערוכות אחרות. ‏אולי פחות ידוע שיש כאן תחרות מאוד גדולה בין האמירויות השונות. בראס אל חיימה מייחסים חשיבות רבה לקדם את הנושא, ואני מאוד אוהב להקים פרויקטים מאפס ולפתח אותם

נראה לי שזה באנרגיה שלי, במנטליות ואיך שאני מתנהל בעולם: מצד אחד בינלאומיות והתנהלות מאוד גלובלית, ומצד שני יש לי את הזוויות שלי, עם הזהות הישראלית והזהות הצרפתית, שבאות לידי ביטוי גם בבחירת האמנים והיצירות

חגית: מרשים, ברכותיי. כמה זמן עובדים על זה? איך התקדמת עם תכנון התערוכה במקביל לתקופת המלחמה?

שרון: ‏התחלתי לעבוד על התערוכה הזו לפני שנה וכמה חודשים. יש צוות לכל נושא, כמו שיווק, צוות טכני, עיצוב וכו׳, ורוב הזמן עבדנו מהבית, אבל אם כבר מדברים על המלחמה – דווקא הטיסות של חברות האמירויות הן היחידות שאף פעם לא הפסיקו (חוץ ממצבי סגירה של נתב״ג כמובן)

חגית: בכל התערוכות שאצרת באמירויות ובמקומות אחרים בעולם, אתה תמיד כולל גם אמניות ואמנים ישראליים, ערבים ויהודים. אבל איכשהו אתה מצליח לא למשוך תשומת לב לנוכחות הישראלית. איך עושים את זה?

שרון: חחחח, שאלת השאלות. נראה לי שזה באנרגיה שלי במנטליות ואיך שאני מתנהל בעולם: מצד אחד בינלאומיות והתנהלות מאוד גלובלית, ומצד שני יש לי את הזוויות שלי, עם הזהות הישראלית והזהות הצרפתית, שבאות לידי ביטוי גם בבחירת אמנים מהמדינות האלה. בתערוכה הנוכחית יש ארבעה אמנים מהארץ ויש גם כמה אמנים מצרפת.

ונראה לי שבגלל זה, זה לא מושך כל כך תשומת לב. זה לגמרי כרוך באישיות שלי. אני רואה את זה גם בסורבון באבו דאבי. התחלתי ללמד שם באוקטובר, אני מעביר סדנה מרוכזת של 10 ימים באוצרות תיאורטית ומעשית ואיש לא מתייחס לישראליות שלי (מה שכן, ישראלים מאוד מתפלאים מזה). אולי זה כך כי אני לא לגמרי ישראלי. ‏בסופו של דבר אוצרות היא ביטוי מאוד אישי של אישיותו של האוצר

העולם נמצא בטרנספורמציה כואבת, ועד כמה בני האנוש חייבים להיאחז בהבטים החיוביים של החיים ולא להיגרר למשחק הכוח הבינלאומי. חשוב לעשות כמה צעדים אחורה, ולהתבונן מהצד. אז אפשר לומר שזו ראייה חיובית במובן הכי נאיבי

חגית: כן, הרב־לאומיות היא יתרון לפעמים. הסיבה שישראלים מתפלאים כנראה קשורה לזה שלא קל היום להסתובב בעולם עם התיוג של ״הרעים״. ולא מובן מאליו שזה לא מושך אליך תשומת לב. ויש לי שאלת המשך – בדרג הרשמי, משרד החוץ או משרד התרבות או המשרד לשיתוף פעולה אזורי – מישהו בארץ בכלל מודע לפעילות התרבותית הזו?

‏שרון: משרד החוץ סייע בהטסת חלק מהעבודות

חגית: כותרת הביאנלה מציגה אופטימיות קוסמית, אפילו קצת ניו אייג׳ית, ״ציוויליזציות, תחת אותם שמים״

שרון: ‏את טקסט האוצרות התחלתי בכך שהעולם נמצא בטרנספורמציה כואבת, ועד כמה בני האנוש חייבים להיאחז בהבטים החיוביים של החיים ולא להיגרר למשחק הכוח הבינלאומי, שבעיניי הוא סוג של תיאטרון אחד ענק. חשוב לעשות כמה צעדים אחורה, ולהתבונן מהצד. אז אפשר לומר שזו ראייה חיובית במובן הכי נאיבי.

אותה התבוננות באה לידי ביטוי בתערוכה בחלוקה לתמות משנה, שאני חייב להודות שהיה לי קשה לבחור, והן הפכו לכותרות החלקים השונים של הביאנלה. הראשונה עוסקת ברוחניות וכיצד היא באה לידי ביטוי באמנות; השנייה עוסקת בהבטים הטרנספורמטיביים העכשוויים – בין השאר בבינה מלאכותית, שנכנסת לתמונה בתהליכי היצירה, החל משלבי המחקר ועד לשלבים מעשיים. אני מציג דוגמאות לכך, לדוגמה בעבודה של סופי אבו שקרה, שמשלבת בינה מלאכותית עם קראפט עכשווי. יש תמה של מעמד האישה ויש עיסוק בעתיד וכיצד אנחנו מדמיינים את העתיד שלנו

חגית: קטאר ואיחוד האמירויות עושים מאמץ רב לבסס את נוכחותם בזירת האמנות העולמית. הם עושים זאת בניכוס ואימוץ מותגי־על של תרבות עולמית, כמו שלוחות של מוזיאונים וירידים; ובמקביל – כניסה מרשימה של המדינות הערביות לתערוכות בעולם. לא חסרות דוגמאות: ההשתתפות בביאנלה בוונציה, שם יפתח השנה ביתן הקבע של קטאר בג׳רדיני; ארט באזל בדוחה שיתקיים בפברואר, באוצרות של האמן הכוכב וואיל שאוקי; לובר אבו דאבי; שלוחת הסורבון, שבה אתה מלמד ועוד.

אתה רואה שיפט מסוים באופי של האמנות, מבחינת תכנים, שמרנות, סגנון או כל דבר אחר, בעקבות התחזקות הנוכחות הערבית בעולם האמנות העכשווית?

שרון: מצד אחד יש כאן הסתגלות, בזהירות אני אומר אפילו פתיחות, גם אם מינורית. הצעתי תכנים טיפה יותר נועזים ממה שמקובל כאן באמירויות, ובגלל שאנשי הקרן מאוד אהבו את ההצעה, הם מצאו פתרון – כמו למשל הגבלת גיל לצפייה בעבודת וידאו מסוימת.

מצד שני, זו מגמה דו כיוונית, כי יש גם התחזקות של השמרנות החזותית – לא רק במדינות ערב, גם בעולם המערבי. עובדה שלא רואים הרבה עירום ותכנים שהיום נחשבים פוגעניים היו מיינסטרים לפני כמה עשורים.

‏דוגמה מעניינת מהקורס שלי בסורבון – הצגתי עבודות של מרינה אברמוביץ׳ וגם של כמה אמנים ישראלים, במינון מאוד נמוך מבחינת גוף חשוף. אבל ביקשתי מראש את אישור ראשת המחלקה, והיא נתנה לי אור ירוק לזה, והסטודנטים הגיבו בהתלהבות

חגית: איך משתלבת העבודה באמירויות עם המעבדה ופרויקטים אחרים בתל אביב?

שרון: ‏העבודה באיחוד האמירויות היא אוצרות בינלאומית, שכרגע אין לה שום קשר למעבדה. כאן אני לא עוסק בתכנים עם אופי אקספרימנטלי. ‏ואגב אני לא מכיר חללים כמו המעבדה באיחוד האמירויות, זה לא קיים, יש מעט מאוד גלריות שאינן מסחריות

חגית: בוא ניכנס לתכנים – אתמול כשדיברנו לקראת הריאיון תפסתי אותך מגהץ שמלה, שהיא למעשה עבודת טקסטיל לתערוכה, שהגיעה מברזיל (שזה חלק מקובל מעבודת האוצר 😊) תתאר איזה עבודות בחרת? מי האמנים, ומה היה הקו המנחה לבחירה?

שרון: מכיוון שמדובר במהדורה הראשונה, השתדלתי לבחור במגוון רחב של מדיה. אז יוצגו עבודות וידאו, עבודות טקסטיל, קראפט בשילוב עם בינה מלאכותית, יש מיצב סאונד פיסולי גדול, ומעט ציור וצילום.

‏האמנים המציגים בחלקם מאוד מפורסמים במדינתם, גם אם בארץ פחות יזהו – סטפנו קגול (Stefano Cagol) מאיטליה מציג עבודת וידאו פרפורמנס שעשה על סלעים וולקניים בצפון פינלנד. הוא צולם במהלך הקיץ במקום שהשמש אף פעם לא שוקעת. תחושת האור הכתום יחד עם הזיקוקים שהוא מנפנף יוצרים מעין קריאה לאנושות לשמור על אמא אדמה.

‏בביתן שעוסק ברוחניות מוצג ציור ענק של יפעת בצלאל, עבודה צנועה ובו בזמן מונומנטלית וחודרת – ״יום אחד״. זה רישום ענק של נוף ממכתש רמון ומעליו דמותה של מריה, על פי הפיאטה של מיכלאנג׳לו. בחלל מתנגן סאונד עדין, מדיטטיבי, שלוקח אותנו אל מחוזות רליגיוזיים של שלווה וחיבור לאדמה ולמדבר.

או עבודתה של לופי לופ (Lupie Lup) – זו השמלה שגיהצתי (The Wayuu Dress) – שמלה שנתפרה עם שכבות של סמלים משבט הוו, שחי במדבר wayuu בקולומביה

חגית: מה הדבר הבא שאליו אתה שואף?

שרון: ‏אני מקווה להגדיל את הביאנלה הזו לאירוע משמעותי, שתיחשב לאבן דרך חשובה באזור – (כמו שכתבו עליה כבר בכמה כתבות, בעיתונות האיטלקית למשל). הייתי מאוד רוצה לאצור ביאנלות נוספות בעולם, במדינות כמו אוזבקיסטן, שהשנה פתחה ביאנלה חדשה – מקומות שצריכים את הקול הבינלאומי, כחיזוק למסורת הלוקלית העשירה.

אני חושב שבזה טמונה החוזקה שלי – מחד הבנה מאוד עמוקה של המסורת ומתן כבוד לקראפט המקומי, ומאידך הרחבה אמנותית בינלאומית, שמחזקת וממצבת את התערוכה במישור הבינלאומי. החיבור הזה הוא מנצח. ‏

‏ בפתיחה היו המון מבקרים, חלקם גם באו מישראל, והרבה אמרו שכפר הדייגים שבו מוצגת התערוכה הוא תערוכה בפני עצמו. כלומר – העתיק והמקומי הוא עמוד התווך, וגם נותן את הלגיטימציה לאמנות העכשווית, שהיא מצידה באה ומחזקת את המסורת ומובילה אותה לעתיד. יחסי גומלין מעניינים ומשלימים בין השניים

חגית: בכל זאת הנוכחות שלך כאוצר לא מובנת מאליה. באיזה שאלות אתה נתקל?

‏שרון: אתמול ביקרה כאן קבוצת אדריכלים מישראל ועלתה שאלה טובה: למה ליד שמות האמנים לא רשומה מדינת המוצא? ‏אז האמת היא שזו הייתה המלצה שלי, כחלק מהמשוב ששלחתי אחרי התערוכה שהצגתי בשנה שעברה, וזה קשור גם למצב הנפיץ היום בעולם. לדעתי המפגש עם אמנות לא צריך להיות מושפע מהמוצא של היוצר. כשאני בוחר עבודות לתערוכה אני לא חושב על מדינת המוצא.

למי שמתעקש – ניתן להבין את המוצא על פי שמות האמנים או מקריאת ההסבר על העבודות. הנה כמה דוגמאות: העבודה של סופי אבו שקרה, שהזכרתי, נקראת codX – תרגום של רקמה פלסטינית לחיתוך עץ במכונת CNCO בשפת קוד. מהטקסט שכתבנו על העבודה ניתן להבין שהיא פלסטינית שחיה בישראל. כך גם המיצב של חנאן אבו חוסיין.

עבודה שנוגעת לליבי במיוחד בזמנים האלה, כשהעם האיראני נאבק על חירותו – מיצב של סאמנה רוגאני (Samaneh Roghani) בשם Defiant Dancing Corps – ממש הזלתי דמעה כשהיא סיפרה לי שהיא לא מצליחה לשמוע ממשפחתה בטהרן.

‏היא מציגה מעין מבוך עשוי בדי אורגנזה שחורים שקופים, שעליהם הדפיסה צילומים היפר־איכותיים של עצמה בבגד לבן שמזכיר חליפת אשפוז של פגועי נפש, והיא מצולמת בכל מיני תנוחות שהיא מתארת ״בין היומיום לשיגעון״. היא חוקרת את גוף האישה האיראנית כאובייקט פוליטי, שמבקש לצאת לחופשי.

עוד עבודה צנועה ועוצמתית, וידאו נהדר של אמן יווני בשם תודוריס טרמפאס (Thodoris Trampas) בשם ״גולם הפרפר״ – זה וידאו בשחור־לבן, שבו נראה האמן נתלה על עץ זית כשהוא עטוף ביריעה פלסטית, ולאט לאט הוא יוצא מהקוקון ונולד מחדש. לכאורה וידאו שנראה פשוט, אך הוא מאוד עוצמתי, ובעיניי מסמל את הקושי שהאנושות חווה עכשיו ותקווה ללידה מחדש

---

RAKart | Civilizations Under the Same Sky
אוצר: שרון תובל
הביאנלה לאמנות ראס אל חיימה. נעילה: 8.2
משתתפים: סטפנו קגול, סוטי קונביצ’יאנוט, חנאן אבו חוסיין, קאוויטה ואטנאינקור, דדון מיאזוואה, מרי הודלו, פרנצ’סקה פיני, וינסנט מרסיאל, יפעת בצלאל, קנג׳י קונג׳מה, סמאנה רוגאני, סופי אבו שקרה, מיגל ריפול, הישאם בנוהוד, תאודוריס טראמפאס, רומאן תיירי, רותם תמיר, גוסן דילק אקאיי, לופי לופ, ברק רותם