״ולדימיר״: גישה חצופה נגד אינטלקטואליות מתחסדת

״ולדימיר״ הוא לא רק שם פרטי של סופר או של דיקטטור – אלא פנטזיה: דמות ספרותית שנולדה מתוך תשוקה, כמיהה והשלכה, וכעת מקבלת חיים חדשים על המסך הודות לנטפליקס. הסדרה מפגישה בין רייצ׳ל וייס (״המומיה״) לליאו וודול (הלוטוס הלבן), בין כותלי הקמפוס, לכאוס מגדרי, דורי ואקדמי – ששובר מוסכמה אחת או שתיים, וגם את הקיר הרביעי בדרכו אל הצופים.

הסדרה מבוססת על רב מכר מאת ג׳וליה מיי ג׳ונאס, שגם אחראית לעיבוד הטלוויזיוני. היא עוקבת אחר מרצה כריזמטית באוניברסיטה (רייצ׳ל וייס), שחייה האישיים והמקצועיים מתערערים כשהיא נשאבת לאובססיה כלפי סופר צעיר שמצטרף לסגל (ליאו וודול), בעוד בעלה ניצב בפני חקירה על קשריו עם סטודנטיות בעבר.

״ולדימיר״ הוא לא הראשון לעסוק במתח המגדרי בתוך המרחב האקדמי. בשנים האחרונות ראינו את זה גם בקולנוע – בין אם בסרטה העצמאי של אווה ויקטור, ״סורי בייבי״, על דוקטורנטית שמתמודדת עם השלכות של פגיעה מינית; ובין אם ביצירתו של לוקה גואדנינו ״האמת מאחורי הרדיפה״, עם קאסט שכלל את ג׳וליה רוברטס כמרצה ותיקה הנדרשת לבחור צד בפרשת הטרדה בין תלמידתה לבין עמית קרוב.

בעוד הסרטים הללו נשענים על דרמה רצינית ושאלות פילוסופיות כבדות משקל, הן לשם הדיון והן מתוך ניסיון לייצר שינוי או פרספקטיבה חדשה עבור הצופה, ״ולדימיר״ בוחר בגישה אחרת: חצופה יותר, משוחררת, כמעט פרועה, שיוצאת נגד אותה סביבה אינטלקטואלית נעלה ומוסריות מתחסדת משהו.

בעוד שנשים רבות משתתקות נוכח מעשיהם של בעליהן, הגיבורה פותחת דיון גלוי עם תלמידיה. במקום להסתתר או להתבייש, היא מרימה את ראשה, אבל מגלה שלמרות כל אלו, היא עדיין זו שמשלמת את המחיר

אותה הגישה, שנפרשת על פני שמונה פרקים קצרים, מאפשרת הסתכלות חסרת פילטרים על נשים באקדמיה – כזו שחושפת את המוסר הכפול שמופעל עליהן: הציפייה להיות אינטלקטואליות, רציניות ושוות ערך לעמיתיהן הגברים, וגם מרוסנות, זהירות ומנומסות. בתוך המרחב הזה הן נדרשות לצמצם את התשוקות, הסקרנות והחיות שלהן, כדי לא להיתפס כאובייקט מיני או כמי שחוצות גבולות.

דמותה של רייצ׳ל וייס, הידועה בתור M, מסרבת לשחק את המשחק ולכן שוברת את הכלים. בעוד שנשים רבות משתתקות נוכח מעשיהם של בעליהן, היא פותחת דיון גלוי עם תלמידיה. במקום להסתתר או להתבייש, היא מרימה את ראשה, אבל מגלה שלמרות כל אלו, ולמרות שהיא לא אשמה בדבר – היא עדיין זו שמשלמת את המחיר – דחויה עד כמעט מצורעת בתוך הקמפוס.

כדרך התמודדות, וכסופרת מלאת דמיון, היא משקיעה את עצמה בקשר פיקטיבי שהיא רוקמת בראשה עם המרצה החדש והנאה במחלקה לספרות – כזה שבעבר, לפני 20 שנה או יותר, יכול היה להיות בן דמותו של בעלה או שלה. כך היא מחזירה לעצמה את תחושת השליטה, ובמקביל מאפשרת לעצמה לשחרר דברים שנותרו עצורים בתוכה – כאלה שמנעו ממנה, כבר למעלה מעשור, לכתוב את ספרה הבא.

יחסי כוחות לא מאוזנים

״ולדימיר״ לא נטולת בעיות. להפך, היא נופלת באחד התחומים הכי קריטיים ביצירת סדרה טלוויזיונית: הליהוק. קצת קשה להאמין ששחקנית מלאת כריזמה וסקס אפיל כמו רייצ׳ל וייס (שאגב, בן זוגה הוא דניאל קרייג, הלא הוא ג׳יימס בונד), זקוקה למבט או חצי מבט כדי שיראו אותה. הרזומה שלה מלא בתפקידים אייקוניים, והיא ללא ספק אחת השחקניות שמצליחות לשמור על רלוונטיות – לא משנה מה גילה.

בנוסף לכך, הגבר שאותו היא חומדת, שחקן ״הלוטוס הלבן״, הוא בריטי בלונדיני וממוצע, שהחל רק בשנים האחרונות להיכנס לתחום המשחק, אחרי שהחל את דרכו בעולם הריאליטי. אפשר לראות את השילוב ביניהם כמיקס מעורבב יתר על המידה בין הוליווד הישנה והוליווד החדשה; או יותר נכון – טעם נרכש ויחסי כוחות לא מאוזנים, במיוחד כשהסדרה צריכה שנאמין לייצוג של ״אישה מזדקנת ואפורה״ מול גבר נאה בשיא כוחו.

הבעיה לא נעצרת בליהוק. אחת הבחירות האמנותיות המאכזבות ביותר של הסדרה היא שבירת הקיר הרביעי (פנייה ישירה לצופים). מצד אחד, זו בחירה שמתכתבת עם הספר ועם היותו מסופר בגוף ראשון; מצד שני, היחס בין הדמות לצופים מרגיש כמו חיקוי חסר מעוף לאחת הסדרות הבריטיות המצליחות של העשור האחרון – ״פליבג״.

פליבג היא יצירה חתרנית של פיבי וולר־ברידג׳, שגם מככבת בתפקיד הראשי כאישה צעירה נטולת שם (לפחות כזה הידוע לצופים), החיה בלונדון ונקלעת לשורה של הרפתקאות הזויות, מצחיקות ושוברות מוסכמות. הסדרה, שגם מבוססת על הצגת יחיד שכתבה, עושה שימוש ביכולת לדבר עם הצופים בגובה העיניים, בהומור שחור, דרך שבירת הקיר הרביעי.

אבל בעוד ש״פליבג״, נטולת היומרנות ותקציבי העתק, עשתה זאת בחופשיות ובאמביציה שהותירה חותם על התרבות הפופולרית ועל דור שלם של נשים, ״ולדימיר״ מחווירה, מצטמקת ומפילה איתה גם אחת מהשחקניות המוצלחות ביותר בהוליווד.

הסדרה של נטפליקס נראית על פני השטח כלהיט בטוח, אבל כשבוחנים אותה לעומק מבחינים שהליהוק, חוסר היצירתיות והחזון באים לרעתה, ומציגים פגמים רבים שאינם מחמיאים כלל. אם אתם רוצים גרסה מוצלחת, נושכת ומשעשעת יותר – קיבלתם בפסקה הקודמת המלצת צפייה חלופית שלא תאכזב.

---

ולדימיר | נטפליקס
יוצרת: ג׳וליה מיי ג׳ונאס
8 פרקים; ארצות הברית, 2026
3 כוכבים